לא יכולתי לישון כל הלילה; צופר ערפל נאנק בלי הרף על המפרץ, ואני התהפכתי חצי חולה בין מציאות גרוטסקית לחלומות פראיים ומפחידים. לקראת עלות השחר שמעתי מונית עולה בשביל הגישה של גטסבי, ומיד קפצתי מן המיטה והתחלתי להתלבש: הרגשתי שיש לי משהו לספר לו, משהו להזהיר אותו מפניו, והבוקר יהיה מאוחר מדי.
כשחציתי את המדשאה שלו, ראיתי שהדלת הקדמית שלו עדיין פתוחה והוא נשען על שולחן במבואה, כבד מדכדוך או משינה.
"שום דבר לא קרה," אמר בחיוורון. "חיכיתי, ובערך בארבע היא באה לחלון ועמדה שם דקה ואז כיבתה את האור."
ביתו מעולם לא נראה לי עצום כמו באותו לילה כשחיפשנו סיגריות בחדרים הגדולים. הסטנו וילונות שהיו כמו ביתנים, וגיששנו לאורך אינספור מטרים של קיר חשוך אחר מתגי חשמל: פעם נפלתי במעין התזה על קלידי פסנתר רפאים. הייתה כמות בלתי מוסברת של אבק בכל מקום, והחדרים היו מעופשים, כאילו לא אווררו ימים רבים. מצאתי את קופסת הסיגרים על שולחן לא מוכר, עם שתי סיגריות מעופשות ויבשות בפנים. כשפתחנו לרווחה את הדלתות הצרפתיות של חדר האורחים, ישבנו ועישנו החוצה אל החושך.
"אתה צריך להסתלק," אמרתי. "די בטוח שהם יתחקו אחר המכונית שלך."
"להסתלק עכשיו, ידידי?"
"סע לאטלנטיק סיטי לשבוע, או למונטריאול."
הוא לא רצה לשקול זאת. הוא לא יכול היה בשום אופן לעזוב את דייזי עד שידע מה היא הולכת לעשות. הוא נאחז באיזו תקווה אחרונה ולא יכולתי לשאת לנער אותו ממנה.
באותו לילה סיפר לי את הסיפור המוזר של נעוריו עם דן קודי: סיפר לי משום ש"ג'יי גטסבי" התנפץ כמו זכוכית אל מול הרשעות הקשה של טום, וההצגה הסודית והארוכה הגיעה לסופה. אני חושב שהוא היה מודה בכל דבר עכשיו, בלי הסתייגות, אבל הוא רצה לדבר על דייזי.
היא הייתה הנערה ה"הגונה" הראשונה שהכיר אי פעם. בתפקידים שונים שלא נחשפו בא במגע עם אנשים כאלה, אבל תמיד עם גדר תיל בלתי נראית ביניהם. הוא מצא אותה נחשקת עד כדי התרגשות. הוא הלך לביתה, בהתחלה עם קצינים אחרים ממחנה טיילור, ואחר כך לבדו. זה הדהים אותו: מעולם לא היה בבית יפה כזה. אבל מה שנתן לו אווירה של עוצמה עוצרת נשימה, היה שדייזי גרה שם: זה היה דבר רגיל בשבילה כמו האוהל שלו במחנה בשבילו. היה בו מסתורין בשל, רמז לחדרי שינה למעלה יפים וקרירים מחדרי שינה אחרים, לפעילויות עליזות וקורנות המתרחשות במסדרונותיו, ולרומנים שאינם מעופשים ומונחים כבר בלבנדר אלא רעננים ונושמים ומדיפים את ריח המכוניות המבריקות של השנה ושל נשפים שפרחיהם בקושי נבלו. זה ריגש אותו, גם, שגברים רבים כבר אהבו את דייזי: זה הגדיל את ערכה בעיניו. הוא הרגיש את נוכחותם בכל הבית, ממלאת את האוויר בצללים ובהדים של רגשות שעוד רוטטים.
אבל הוא ידע שהוא בביתה של דייזי בתאונה עצומה. מפוארים ככל שיהיו עתידותיו כג'יי גטסבי, כרגע היה צעיר חסר פרוטה בלי עבר, ובכל רגע עלולה הגלימה הבלתי נראית של מדיו להחליק מכתפיו. אז ניצל את זמנו עד תום. הוא לקח מה שיכול היה להשיג, ברעבתנות ובלי עכבות: לבסוף לקח את דייזי בליל אוקטובר שקט אחד, לקח אותה כי לא הייתה לו שום זכות אמיתית לגעת בידה.
אולי היה צריך לבוז לעצמו, כי בהחלט לקח אותה במצג שווא. אינני מתכוון שסחר במיליוני הרפאים שלו, אבל הוא נתן לדייזי במכוון תחושת ביטחון; הוא נתן לה להאמין שהוא אדם מאותה שכבה בערך כמוה: שהוא מסוגל לגמרי לדאוג לה. למעשה, לא היו לו אמצעים כאלה: לא הייתה לו שום משפחה נוחה העומדת מאחוריו, והוא היה עלול, בגחמה של ממשלה בלתי אישית, להיות מועף לכל מקום בעולם.
אבל הוא לא בז לעצמו וזה לא יצא כפי שדמיין. הוא התכוון, קרוב לוודאי, לקחת מה שיוכל וללכת: אבל עכשיו מצא שהתחייב לחיפוש אחר גביע קדוש. הוא ידע שדייזי יוצאת דופן, אבל לא הבין עד כמה נערה "הגונה" יכולה להיות יוצאת דופן. היא נעלמה לתוך ביתה העשיר, לתוך חייה העשירים והמלאים, והשאירה לגטסבי: כלום. הוא הרגיש נשוי לה, זה הכול.
כשנפגשו שוב, יומיים אחר כך, היה זה גטסבי שהיה חסר נשימה, שנבגד, איכשהו. המרפסת שלה הייתה בהירה במותרות הקנויים של זוהר הכוכבים; הנצרים של הספה חרקו באופנתיות כשפנתה אליו והוא נישק את פיה הסקרן והיפה. היא הצטננה, וזה עשה את קולה צרוד ומקסים יותר מתמיד, וגטסבי היה מודע עד כדי הכרעה לנעורים ולמסתורין שהעושר כולא ומשמר, לרעננות של בגדים רבים, ולדייזי, בוהקת כמו כסף, בטוחה וגאה מעל המאבקים החמים של העניים.
————————————————————————————————————
"אני לא יכול לתאר לך כמה הופתעתי לגלות שאני אוהב אותה, ידידי. אפילו קיוויתי לזמן מה שהיא תזרוק אותי, אבל היא לא זרקה, כי גם היא הייתה מאוהבת בי. היא חשבה שאני יודע הרבה כי ידעתי דברים שונים ממנה... ובכן, שם הייתי, רחוק מן השאיפות שלי, מתאהב עמוק יותר כל רגע, ופתאום לא היה לי אכפת. מה התועלת בלעשות דברים גדולים אם אני יכול ליהנות יותר כשאני מספר לה מה אני הולך לעשות?"
באחר הצהריים האחרון לפני שיצא אל מעבר לים, ישב עם דייזי בזרועותיו זמן רב ושקט. זה היה יום סתיו קר, עם אש בחדר ולחייה סמוקות. מדי פעם זזה והוא שינה מעט את זרועו, ופעם אחת נישק את שערה הכהה והמבריק. אחר הצהריים עשה אותם שלווים לזמן מה, כאילו כדי לתת להם זיכרון עמוק לפרידה הארוכה שהבטיח היום שלמחרת. הם מעולם לא היו קרובים יותר בחודש האהבה שלהם, ולא תקשרו עמוק יותר זה עם זה, מאשר כשהעבירה שפתיים שותקות על כתף מעילו או כשנגע בקצות אצבעותיה, בעדינות, כאילו היא ישנה.
————————————————————————————————————
הוא הצליח במלחמה בצורה יוצאת דופן. הוא היה סרן לפני שיצא לחזית, ואחרי קרבות הארגון קיבל דרגת רב סרן ואת הפיקוד על המקלעים הדיוויזיוניים. אחרי שביתת הנשק ניסה בטירוף לחזור הביתה, אבל איזו תסבוכת או אי הבנה שלחה אותו לאוקספורד במקום. הוא היה מודאג עכשיו: הייתה איכות של ייאוש עצבני במכתביה של דייזי. היא לא הבינה למה הוא לא יכול לבוא. היא הרגישה את הלחץ של העולם שבחוץ, והיא רצתה לראות אותו ולהרגיש את נוכחותו לצדה ולהיות בטוחה שהיא עושה את הדבר הנכון בכל זאת.
כי דייזי הייתה צעירה ועולמה המלאכותי הדיף ריח סחלבים וסנוביות נעימה ועליזה ותזמורות שקבעו את קצב השנה, ומסכמות את העצב ואת כוח הרמז של החיים במנגינות חדשות. כל הלילה ייללו הסקסופונים את ההערה חסרת התקווה של "הבלוז של רחוב ביל" בעוד מאה זוגות נעלי זהב וכסף שפשפו את האבק הבוהק. בשעת התה האפורה תמיד היו חדרים שפעמו בלי הרף בקדחת הנמוכה והמתוקה הזאת, בעוד פנים רעננות נסחפו פה ושם כמו עלי ורדים שהחצוצרות העצובות נשפו על הרחבה.
דרך היקום הדמדומי הזה התחילה דייזי לנוע שוב עם העונה; פתאום היא שוב קבעה חצי תריסר פגישות ביום עם חצי תריסר גברים, ונרדמה בשחר עם החרוזים והשיפון של שמלת ערב מסובכים בין סחלבים גוססים על הרצפה ליד מיטתה. וכל הזמן משהו בתוכה זעק להחלטה. היא רצתה שחייה יעוצבו עכשיו, מיד: וההחלטה חייבת להיעשות בידי איזה כוח: של אהבה, של כסף, של מעשיות שאין עליה עוררין: שנמצא בהישג יד.
הכוח הזה לבש צורה באמצע האביב עם הגעתו של טום ביוקנן. היה גודל בריא באישיותו ובמעמדו, ודייזי הוחמאה. בלי ספק היו מאבק מסוים והקלה מסוימת. המכתב הגיע לגטסבי בעודו באוקספורד.
————————————————————————————————————
עכשיו היה שחר בלונג איילנד והסתובבנו ופתחנו את שאר החלונות למטה, ממלאים את הבית באור ההופך אפור, ההופך זהב. צל של עץ נפל בפתאומיות על הטל וציפורי רפאים התחילו לשיר בין העלים הכחולים. הייתה תנועה איטית ונעימה באוויר, בקושי רוח, מבטיחה יום קריר ויפה.
"אני לא חושב שהיא אהבה אותו אי פעם." גטסבי הסתובב מחלון והביט בי בהתרסה. "אתה חייב לזכור, ידידי, שהיא הייתה נרגשת מאוד אחר הצהריים. הוא אמר לה את הדברים האלה בדרך שהפחידה אותה: שגרמה לזה להיראות כאילו אני איזה נוכל זול. והתוצאה הייתה שהיא בקושי ידעה מה היא אומרת."
הוא התיישב בקדרות.
"כמובן שאולי אהבה אותו רק לדקה, כשהם התחתנו בהתחלה: ואהבה אותי יותר אפילו אז, אתה מבין?"
פתאום יצא בהערה מוזרה.
"בכל מקרה," אמר, "זה היה רק אישי."
מה אפשר היה לעשות מזה, מלבד לחשוד באיזו עוצמה בתפיסתו את הפרשה שאי אפשר היה למדוד?
הוא חזר מצרפת כשטום ודייזי עוד היו בירח הדבש שלהם, ועשה מסע עלוב אבל שאין לעמוד בפניו ללואיוויל בשארית שכר הצבא שלו. הוא נשאר שם שבוע, הלך ברחובות שבהם נקשו צעדיהם יחד בליל נובמבר וביקר שוב במקומות הנידחים שאליהם נסעו במכוניתה הלבנה. בדיוק כמו שביתה של דייזי נראה לו תמיד מסתורי ועליז יותר מבתים אחרים, כך מושגו על העיר עצמה, אף שהיא כבר עזבה אותה, היה חדור יופי מלנכולי.
הוא עזב בתחושה שאילו חיפש קשה יותר, אולי היה מוצא אותה: שהוא משאיר אותה מאחור. קרון היום, הוא היה חסר פרוטה עכשיו, היה חם. הוא יצא אל המעבר הפתוח והתיישב על כיסא מתקפל, והתחנה גלשה משם וגבות של בניינים לא מוכרים נעו על פניו. אחר כך החוצה אל שדות האביב, שבהם חשמלית צהובה התחרתה בהם לדקה עם אנשים בתוכה שאולי ראו פעם את הקסם החיוור של פניה ברחוב מקרי.
המסילה התעקלה ועכשיו נסעה הרחק מן השמש, שכשהשתפלה נמוך יותר, נראתה כאילו פורשת את עצמה בברכה על העיר הנעלמת שבה נשמה. הוא הושיט את ידו בייאוש כאילו לחטוף רק קווצת אוויר, להציל פיסה מן המקום שהיא עשתה יפה בשבילו. אבל הכול חלף מהר מדי עכשיו בשביל עיניו המטושטשות והוא ידע שאיבד את החלק ההוא, הרענן והטוב ביותר, לעד.
השעה הייתה תשע כשגמרנו את ארוחת הבוקר ויצאנו למרפסת. הלילה עשה שינוי חד במזג האוויר והיה טעם של סתיו באוויר. הגנן, האחרון ממשרתיו הקודמים של גטסבי, בא לרגלי המדרגות.
"אני הולך לרוקן את הבריכה היום, מר גטסבי. העלים יתחילו לנשור די בקרוב, ואז תמיד יש צרות עם הצינורות."
"אל תעשה את זה היום," ענה גטסבי. הוא פנה אליי בהתנצלות. "אתה יודע, ידידי, שלא השתמשתי בבריכה הזאת כל הקיץ?"
הבטתי בשעוני וקמתי.
"שתים עשרה דקות לרכבת שלי."
לא רציתי לנסוע לעיר. לא הייתי שווה מכת עבודה הגונה, אבל זה היה יותר מזה: לא רציתי לעזוב את גטסבי. החמצתי את הרכבת ההיא, ואז עוד אחת, לפני שהצלחתי להוציא את עצמי משם.
"אתקשר אליך," אמרתי לבסוף.
"תתקשר, ידידי."
"אתקשר אליך בערך בצהריים."
הלכנו לאט במורד המדרגות.
"אני מניח שגם דייזי תתקשר." הוא הביט בי בחרדה, כאילו קיווה שאאשר זאת.
"אני מניח שכן."
"ובכן, להתראות."
לחצנו ידיים והתחלתי ללכת. ממש לפני שהגעתי לגדר החיה נזכרתי במשהו והסתובבתי.
"הם חבורה רקובה," צעקתי על פני המדשאה. "אתה שווה את כל החבורה הארורה ביחד."
תמיד שמחתי שאמרתי את זה. זו הייתה המחמאה היחידה שנתתי לו אי פעם, כי הסתייגתי ממנו מתחילה ועד סוף. בהתחלה הנהן בנימוס, ואז פניו נפרצו לחיוך הקורן והמבין ההוא, כאילו היינו בקנוניה אקסטטית על העובדה הזאת כל הזמן. סחבת החליפה הוורודה המפוארת שלו יצרה כתם צבע בהיר על רקע המדרגות הלבנות, וחשבתי על הלילה שבו באתי לראשונה לבית אבותיו, שלושה חודשים קודם. המדשאה ושביל הגישה היו צפופים בפניהם של אלה שניחשו את שחיתותו: והוא עמד על המדרגות האלה, מסתיר את חלומו שאינו ניתן להשחתה, כשנופף להם לשלום.
הודיתי לו על הכנסת האורחים שלו. תמיד הודינו לו על זה: אני והאחרים.
"להתראות," קראתי. "נהניתי מארוחת הבוקר, גטסבי."
————————————————————————————————————
למעלה בעיר ניסיתי זמן מה לרשום את השערים של כמות אינסופית של מניות, ואז נרדמתי בכיסא המסתובב שלי. ממש לפני הצהריים העיר אותי הטלפון, וזינקתי כשזיעה פורצת על מצחי. זו הייתה ג'ורדן בייקר; היא התקשרה אליי לעיתים קרובות בשעה הזאת כי חוסר הוודאות של תנועותיה בין מלונות ומועדונים ובתים פרטיים הקשה למצוא אותה בכל דרך אחרת. בדרך כלל קולה בא על הקו כמשהו רענן וקריר, כאילו גוש דשא ממגרש גולף ירוק עף פנימה בחלון המשרד, אבל הבוקר הוא נשמע צורם ויבש.
"עזבתי את הבית של דייזי," אמרה. "אני בהמפסטד, ואני נוסעת לסאות'המפטון אחר הצהריים."
קרוב לוודאי שהיה טקט בעזיבת הבית של דייזי, אבל המעשה הרגיז אותי, והערתה הבאה הקשיחה אותי.
"לא היית כל כך נחמד אליי אתמול בלילה."
"איך זה יכול היה לשנות אז?"
שתיקה לרגע. אחר כך:
"בכל זאת... אני רוצה לראות אותך."
"גם אני רוצה לראות אותך."
"מה אם לא אסע לסאות'המפטון, ואבוא העירה אחר הצהריים?"
"לא... אני לא חושב שאחר הצהריים."
"טוב מאוד."
"זה בלתי אפשרי אחר הצהריים. דברים שונים..."
דיברנו כך זמן מה, ואז בבת אחת כבר לא דיברנו. אינני יודע מי מאיתנו ניתק בנקישה חדה, אבל אני יודע שלא היה לי אכפת. לא יכולתי לדבר איתה מעבר לשולחן תה באותו יום אפילו אילו לא הייתי מדבר איתה שוב לעולם.
התקשרתי לביתו של גטסבי כמה דקות אחר כך, אבל הקו היה תפוס. ניסיתי ארבע פעמים; לבסוף מרכזנית מרוגזת אמרה לי שהקו נשמר פתוח לשיחת חוץ מדטרויט. כשהוצאתי את לוח הזמנים שלי, ציירתי עיגול קטן סביב רכבת שלוש וחמישים. אז נשענתי לאחור בכיסאי וניסיתי לחשוב. היו בדיוק צהריים.
————————————————————————————————————
כשעברתי ליד ערימות האפר ברכבת באותו בוקר עברתי במכוון לצד השני של הקרון. הנחתי שיהיה שם קהל סקרן כל היום עם ילדים קטנים המחפשים כתמים כהים באבק, ואיזה איש פטפטן המספר שוב ושוב מה קרה, עד שזה נעשה פחות ופחות ממשי אפילו בשבילו והוא לא יכול לספר את זה עוד, וההישג הטרגי של מירטל וילסון נשכח. עכשיו אני רוצה לחזור קצת ולספר מה קרה במוסך אחרי שעזבנו את המקום בלילה הקודם.
התקשו למצוא את האחות, קתרין. היא ודאי הפרה באותו לילה את הכלל שלה נגד שתייה, כי כשהגיעה הייתה מטומטמת ממשקה ולא מסוגלת להבין שהאמבולנס כבר נסע לפלאשינג. כששכנעו אותה בכך, התעלפה מיד, כאילו זה החלק הבלתי נסבל של הפרשה. מישהו, טוב לב או סקרן, לקח אותה במכוניתו והסיע אותה בעקבות גופת אחותה.
עד הרבה אחרי חצות ליחך המון מתחלף את חזית המוסך, בעוד ג'ורג' וילסון מתנדנד הלוך ושוב על הספה בפנים. זמן מה הייתה דלת המשרד פתוחה, וכל מי שנכנס למוסך הציץ דרכה בלי שיכול היה להתאפק. לבסוף אמר מישהו שזו בושה, וסגר את הדלת. מיכאליס וכמה אנשים אחרים היו איתו; בהתחלה ארבעה או חמישה אנשים, אחר כך שניים או שלושה. עוד יותר מאוחר נאלץ מיכאליס לבקש מן הזר האחרון לחכות שם עוד רבע שעה, בזמן שחזר למקומו והכין קנקן קפה. אחרי זה נשאר שם לבד עם וילסון עד השחר.
בערך בשלוש השתנה טיב המלמול הלא ברור של וילסון: הוא נעשה שקט יותר והתחיל לדבר על המכונית הצהובה. הוא הודיע שיש לו דרך לגלות למי שייכת המכונית הצהובה, ואז פלט שלפני חודשיים בערך באה אשתו מן העיר עם פנים חבולות ואף נפוח.
אבל כששמע את עצמו אומר זאת, נרתע והתחיל לצעוק "אוי, אלוהים!" שוב בקולו הנאנק. מיכאליס עשה ניסיון מגושם להסיח את דעתו.
"כמה זמן אתה נשוי, ג'ורג'? קדימה, נסה לשבת בשקט דקה, ותענה על השאלה שלי. כמה זמן אתה נשוי?"
"שתים עשרה שנה."
"היו לכם אי פעם ילדים? קדימה, ג'ורג', שב בשקט: שאלתי אותך שאלה. היו לכם אי פעם ילדים?"
החיפושיות החומות והקשות המשיכו להיחבט באור העמום, ובכל פעם שמיכאליס שמע מכונית דוהרת בכביש בחוץ זה נשמע לו כמו המכונית שלא עצרה כמה שעות קודם. הוא לא אהב להיכנס למוסך, כי שולחן העבודה היה מוכתם במקום שבו שכבה הגופה, אז הסתובב באי נוחות במשרד: הוא הכיר כל חפץ בו לפני הבוקר: ומפעם לפעם התיישב ליד וילסון בניסיון להשקיט אותו יותר.
"יש לך כנסייה שאתה הולך אליה לפעמים, ג'ורג'? אולי אפילו אם לא היית שם הרבה זמן? אולי אוכל להתקשר לכנסייה ולהביא כומר שיבוא ויוכל לדבר איתך, מבין?"
"לא שייך לאף אחת."
"אתה צריך כנסייה, ג'ורג', לזמנים כאלה. ודאי הלכת לכנסייה פעם. לא התחתנת בכנסייה? תקשיב, ג'ורג', תקשיב לי. לא התחתנת בכנסייה?"
"זה היה מזמן."
המאמץ לענות שבר את קצב הנדנוד שלו: לרגע שתק. אז אותו מבט, חצי יודע, חצי מבולבל, חזר לעיניו הדהויות.
"תסתכל במגירה שם," אמר, מצביע על השולחן.
"איזו מגירה?"
"המגירה ההיא: ההיא."
מיכאליס פתח את המגירה הקרובה ביותר לידו. לא היה בה דבר מלבד רצועת כלב קטנה ויקרה, עשויה עור וכסף קלוע. היא הייתה כנראה חדשה.
"זו?" שאל, מרים אותה.
וילסון בהה והנהן.
"מצאתי אותה אתמול אחר הצהריים. היא ניסתה לספר לי עליה, אבל ידעתי שזה משהו מוזר."
"אתה מתכוון שאשתך קנתה אותה?"
"היא החזיקה אותה עטופה בנייר משי על השידה שלה."
מיכאליס לא ראה בזה שום דבר משונה, והוא נתן לווילסון תריסר סיבות למה אשתו אולי קנתה את רצועת הכלב. אבל ייתכן שווילסון שמע כמה מאותם הסברים קודם, ממירטל, כי הוא התחיל לומר "אוי, אלוהים!" שוב בלחישה: המנחם שלו השאיר כמה הסברים באוויר.
"אז הוא הרג אותה," אמר וילסון. פיו נפער פתאום.
"מי?"
"יש לי דרך לגלות."
"אתה חולני, ג'ורג'," אמר חברו. "זה היה מתח בשבילך ואתה לא יודע מה אתה אומר. מוטב שתנסה לשבת בשקט עד הבוקר."
"הוא רצח אותה."
"זו הייתה תאונה, ג'ורג'."
וילסון הניד בראשו. עיניו הצטמצמו ופיו התרחב מעט ברוח רפאים של "המממ!" מתנשא.
"אני יודע," אמר בהחלטיות. "אני אחד מן הבחורים הבוטחים האלה ואני לא חושב רע על אף אחד, אבל כשאני יודע משהו אני יודע אותו. זה היה האיש במכונית ההיא. היא רצה החוצה לדבר איתו והוא לא רצה לעצור."
גם מיכאליס ראה את זה, אבל לא עלה בדעתו שיש בזה משמעות מיוחדת כלשהי. הוא האמין שגברת וילסון ברחה מבעלה, ולא ניסתה לעצור מכונית מסוימת.
"איך היא יכלה להיות ככה?"
"היא עמוקה," אמר וילסון, כאילו זה עונה על השאלה. "אההה..."
הוא התחיל להתנדנד שוב, ומיכאליס עמד ופיתל את הרצועה בידו.
"אולי יש לך איזה חבר שאני יכול לטלפן אליו, ג'ורג'?"
זו הייתה תקווה אבודה: הוא היה כמעט בטוח שלווילסון אין חבר: לא היה בו מספיק אפילו בשביל אשתו. הוא שמח קצת אחר כך כשהבחין בשינוי בחדר, התעוררות כחולה ליד החלון, והבין שהשחר לא רחוק. בערך בחמש היה כחול מספיק בחוץ כדי לכבות את האור.
עיניו המזוגגות של וילסון פנו החוצה אל ערימות האפר, שם עננים אפורים קטנים לבשו צורות דמיוניות ומיהרו לכאן ולכאן ברוח השחר הקלושה.
"דיברתי איתה," מלמל, אחרי שתיקה ארוכה. "אמרתי לה שהיא יכולה לרמות אותי אבל היא לא יכולה לרמות את אלוהים. לקחתי אותה לחלון," במאמץ קם והלך לחלון האחורי ונשען בפנים לחוצות אליו, "ואמרתי 'אלוהים יודע מה עשית, כל מה שעשית. את יכולה לרמות אותי, אבל את לא יכולה לרמות את אלוהים!'"
כשעמד מאחוריו, ראה מיכאליס בזעזוע שהוא מביט בעיניו של דוקטור ט. ג'. אקלברג, שזה עתה הגיחו, חיוורות ועצומות, מן הלילה המתמוסס.
"אלוהים רואה הכול," חזר וילסון.
"זו פרסומת," הבטיח לו מיכאליס. משהו גרם לו לפנות מן החלון ולהביט בחזרה לתוך החדר. אבל וילסון עמד שם זמן רב, פניו קרובות לשמשת החלון, מהנהן אל הדמדומים.
————————————————————————————————————
עד שש היה מיכאליס מותש, ואסיר תודה לקול של מכונית נעצרת בחוץ. זה היה אחד המשגיחים מן הלילה הקודם שהבטיח לחזור, אז בישל ארוחת בוקר לשלושה, שהוא והאיש האחר אכלו יחד. וילסון היה שקט יותר עכשיו, ומיכאליס הלך הביתה לישון; כשהתעורר ארבע שעות אחר כך ומיהר בחזרה למוסך, וילסון נעלם.
אחר תנועותיו, הוא הלך ברגל כל הזמן, התחקו אחר כך עד פורט רוזוולט ואז עד גאדס היל, שם קנה כריך שלא אכל, וכוס קפה. הוא ודאי היה עייף והלך לאט, כי לא הגיע לגאדס היל עד הצהריים. עד כאן לא היה קושי לתת דין וחשבון על זמנו: היו ילדים שראו איש "שמתנהג כמו משוגע כזה", ונהגים שבהם בהה בדרך משונה מצד הכביש. אז במשך שלוש שעות נעלם מן העין. המשטרה, על סמך מה שאמר למיכאליס, ש"יש לו דרך לגלות", הניחה שבילה את הזמן הזה בהליכה ממוסך למוסך בסביבה, ושאל על מכונית צהובה. מן הצד השני, אף איש מוסך שראה אותו לא בא מעולם להעיד, ואולי הייתה לו דרך קלה ובטוחה יותר לגלות את מה שרצה לדעת. עד שתיים וחצי היה בווסט אג, שם שאל מישהו את הדרך לביתו של גטסבי. כך שבזמן הזה ידע את שמו של גטסבי.
————————————————————————————————————
בשתיים לבש גטסבי את בגד הים שלו והשאיר הודעה אצל המשרת שאם מישהו יטלפן יביאו לו את ההודעה בבריכה. הוא עצר במוסך לקחת מזרן מתנפח ששעשע את אורחיו במהלך הקיץ, והנהג עזר לו לנפח אותו. אז נתן הוראות שאין להוציא את המכונית הפתוחה בשום מקרה: וזה היה מוזר, כי הכנף הימנית הקדמית הייתה צריכה תיקון.
גטסבי שם את המזרן על כתפו ויצא לבריכה. פעם אחת עצר והזיז אותו מעט, והנהג שאל אותו אם הוא צריך עזרה, אבל הוא הניד את ראשו ובתוך רגע נעלם בין העצים המצהיבים.
שום הודעה טלפונית לא הגיעה, אבל המשרת ויתר על שנתו וחיכה לה עד ארבע: עד הרבה אחרי שכבר לא היה למי למסור אותה אם תגיע. יש לי מושג שגטסבי עצמו לא האמין שהיא תגיע, ואולי כבר לא היה לו אכפת. אם זה היה נכון הוא ודאי הרגיש שאיבד את העולם החם הישן, שילם מחיר גבוה על שחי זמן רב מדי עם חלום יחיד. הוא ודאי הביט למעלה בשמיים לא מוכרים דרך עלים מפחידים ורעד כשגילה איזה דבר גרוטסקי הוא ורד וכמה גולמי היה אור השמש על הדשא שבקושי נברא. עולם חדש, חומרי בלי להיות ממשי, שבו רוחות רפאים עניות, הנושמות חלומות כמו אוויר, נסחפו באקראי... כמו הדמות האפרפרה והדמיונית ההיא הגולשת לעברו דרך העצים חסרי הצורה.
הנהג, הוא היה אחד מבני חסותו של וולפשיים, שמע את היריות: אחר כך יכול היה לומר רק שלא חשב עליהן הרבה. נסעתי מן התחנה ישר לביתו של גטסבי וריצתי בחרדה במעלה המדרגות הקדמיות הייתה הדבר הראשון שהבהיל מישהו. אבל הם ידעו אז, אני מאמין בתוקף. כמעט בלי שנאמרה מילה, ארבעתנו, הנהג, המשרת, הגנן ואני, מיהרנו למטה אל הבריכה.
הייתה תנועה קלושה, בקושי מורגשת, של המים כשהזרם הרענן מקצה אחד דחק את דרכו לעבר הניקוז בקצה השני. באדוות קטנות שבקושי היו צללים של גלים, נע המזרן העמוס בחוסר סדירות במורד הבריכה. משב רוח קטן שבקושי חירץ את פני המים הספיק כדי להפריע למסלולו המקרי עם מטענו המקרי. מגע של צרור עלים סובב אותו לאט, משרטט, כמו רגל של מחוגה, עיגול אדום ודק במים.
זה היה אחרי שהתחלנו ללכת עם גטסבי לעבר הבית שהגנן ראה את גופתו של וילסון קצת הלאה בעשב, והטבח הושלם.