עד כאן יכולתי לצטט מן הדיווחים ששלחתי בימים הראשונים האלה לשרלוק הולמס. אבל עכשיו הגעתי לנקודה בסיפורי שבה אני נאלץ לנטוש את השיטה הזאת ולסמוך שוב על זיכרונותיי, בעזרת היומן שניהלתי באותו זמן. קטעים אחדים ממנו יובילו אותי אל אותן סצנות שחרוטות בזיכרוני בכל פרטיהן ללא מחיקה. אני ממשיך, אם כן, מן הבוקר שאחרי המרדף העקר שלנו אחרי האסיר ואחרי שאר חוויותינו המוזרות בערבה.
16 באוקטובר. יום עמום וערפילי עם גשם דק. הבית מוקף עננים מתגלגלים, שמתרוממים מדי פעם ומראים את קשתות הערבה העגומות, עם עורקים דקים של כסף על צלעות הגבעות, והסלעים הרחוקים מנצנצים במקום שבו האור מכה בפניהם הרטובות. עצוב בחוץ ובפנים. הברון שקוע בתגובה קודרת אחרי ההתרגשויות של הלילה. אני עצמי מודע למשקל על לבי ולתחושה של סכנה קרבה, סכנה תמידית, שנוראה עוד יותר משום שאינני יכול להגדיר אותה.
והאם אין לי סיבה לתחושה כזאת? חשוב על הרצף הארוך של תקריות, שכולן הצביעו על השפעה זדונית כלשהי שפועלת סביבנו. יש את מותו של הדייר האחרון של האחוזה, שמילא בדיוק כזה את תנאי האגדה המשפחתית, ויש את הדיווחים החוזרים של איכרים על הופעת יצור מוזר בערבה. פעמיים שמעתי במו אוזניי את הקול שדמה ליללה רחוקה של כלב. זה בלתי ייאמן, בלתי אפשרי, שזה יהיה באמת מחוץ לחוקי הטבע הרגילים. כלב רפאים שמשאיר עקבות חומריים וממלא את האוויר ביללותיו, ודאי אין להעלות על הדעת. סטייפלטון אולי ייכנע לאמונה טפלה כזאת, וגם מורטימר, אבל אם יש לי תכונה אחת עלי אדמות, הרי היא שכל ישר, ושום דבר לא ישכנע אותי להאמין בדבר כזה. לעשות זאת יהיה לרדת לרמתם של האיכרים המסכנים האלה, שאינם מסתפקים בכלב שטני גרידא, אלא מוכרחים לתאר אותו עם אש הגיהינום נורה מפיו ומעיניו. הולמס לא היה מקשיב לדמיונות כאלה, ואני שליחו. אבל עובדות הן עובדות, ופעמיים שמעתי את הזעקה הזאת בערבה. נניח שבאמת יש בה כלב ענק כלשהו משוחרר. זה היה מסביר הרבה מכל העניין. אבל איפה יכול כלב כזה להסתתר, מאין השיג את מזונו, מאין בא, ואיך זה שאיש לא ראה אותו ביום? יש להודות שההסבר הטבעי מעורר כמעט קשיים רבים כמו האחר. ותמיד, מלבד הכלב, יש את עובדת היד האנושית בלונדון, האיש בכרכרה, והמכתב שהזהיר את סר הנרי מפני הערבה. זה לפחות היה אמיתי, אבל ייתכן שהיה מעשה ידיו של ידיד מגונן באותה קלות כמו של אויב. איפה הידיד או האויב הזה עכשיו? האם נשאר בלונדון, או שעקב אחרינו לכאן? האם ייתכן... האם ייתכן שהוא הזר שראיתי על הצוק?
נכון שהעפתי בו רק מבט אחד, ובכל זאת יש כמה דברים שאני מוכן להישבע עליהם. הוא אינו אף אחד מאלה שראיתי כאן, ואני כבר פגשתי את כל השכנים. הדמות הייתה גבוהה הרבה יותר מזו של סטייפלטון, רזה הרבה יותר מזו של פרנקלנד. ייתכן אולי שזה היה ברימור, אבל השארנו אותו מאחורינו, ואני בטוח שלא יכול היה לעקוב אחרינו. זר, אם כן, עדיין עוקב אחרינו, בדיוק כמו שזר עקב אחרינו בלונדון. מעולם לא נפטרנו ממנו. אילו יכולתי לשים את ידי על האיש הזה, אולי סוף סוף היינו מוצאים את עצמנו בסוף כל קשיינו. למטרה האחת הזאת עליי להקדיש עכשיו את כל מרצי.
הדחף הראשון שלי היה לספר לסר הנרי את כל תוכניותיי. השני, והנבון יותר, הוא לשחק את המשחק שלי ולדבר כמה שפחות עם כל אחד. הוא שתקן ומפוזר. עצביו התערערו באופן מוזר מן הקול ההוא בערבה. לא אומר דבר שיוסיף לדאגותיו, אבל אנקוט את צעדיי שלי כדי להשיג את מטרתי שלי.
הייתה לנו סצנה קטנה הבוקר אחרי ארוחת הבוקר. ברימור ביקש רשות לדבר עם סר הנרי, והם הסתגרו בחדר עבודתו זמן מה. כשישבתי בחדר הביליארד, שמעתי יותר מפעם אחת קולות מורמים, והיה לי מושג טוב למדי מה הנקודה שבוויכוח. כעבור זמן מה פתח הברון את דלתו וקרא לי. "ברימור חושב שיש לו טענה," אמר. "הוא חושב שזה לא היה הוגן מצדנו לצוד את גיסו, כשהוא, מרצונו החופשי, סיפר לנו את הסוד."
המשרת עמד לפנינו חיוור מאוד אבל מאופק מאוד.
"ייתכן שדיברתי בחום רב מדי, אדוני," אמר, "ואם כך, אני בטוח שאני מבקש את סליחתך. ובכל זאת, הופתעתי מאוד כששמעתי ששני הג'נטלמנים חזרתם הבוקר, ונודע לי שרדפתם אחרי סלדן. לבחור המסכן יש די והותר להילחם בו בלי שאני אוסיף עוד על עקבותיו."
"אילו סיפרת לנו מרצונך החופשי, זה היה דבר אחר," אמר הברון. "סיפרת לנו רק, או ליתר דיוק אשתך סיפרה לנו רק, כשזה נסחט ממך ולא הייתה לך ברירה."
"לא חשבתי שתנצל את זה, סר הנרי, באמת שלא."
"האיש הוא סכנה לציבור. יש בתים בודדים מפוזרים בערבה, והוא בחור שלא יירתע משום דבר. מספיק להעיף מבט בפניו כדי לראות את זה. הבט בביתו של מר סטייפלטון, למשל, שאין בו איש מלבדו להגן עליו. אין ביטחון לאיש עד שיהיה מאחורי סורג ובריח."
"הוא לא יפרוץ לשום בית, אדוני. אני נותן לך את מילתי החגיגית על כך. והוא לא יטריד עוד איש בארץ הזאת. אני מבטיח לך, סר הנרי, שבעוד ימים ספורים מאוד ייעשו הסידורים הנחוצים, והוא יהיה בדרכו לדרום אמריקה. למען השם, אדוני, אני מתחנן שלא תודיע למשטרה שהוא עדיין בערבה. הם ויתרו על המרדף שם, והוא יכול לשכב בשקט עד שהספינה תהיה מוכנה בשבילו. אינך יכול להלשין עליו בלי להכניס את אשתי ואותי לצרות. אני מתחנן, אדוני, אל תאמר דבר למשטרה."
"מה אתה אומר, ווטסון?"
משכתי בכתפיי. "אילו יצא מן הארץ בשלום, זה היה מסיר נטל מעל משלם המסים."
"אבל מה לגבי הסיכוי שישדוד מישהו לפני שילך?"
"הוא לא יעשה דבר מטורף כזה, אדוני. סיפקנו לו כל מה שהוא יכול לרצות. לבצע פשע פירושו להראות איפה הוא מסתתר."
"זה נכון," אמר סר הנרי. "ובכן, ברימור..."
"אלוהים יברך אותך, אדוני, ותודה מכל לבי! זה היה הורג את אשתי המסכנה אילו נתפס שוב."
"אני מניח שאנחנו מסייעים ומשתפים פעולה עם פשע, ווטסון? אבל אחרי מה ששמענו, אני לא מרגיש שאוכל להסגיר את האיש, אז בזה זה נגמר. בסדר, ברימור, אתה יכול ללכת."
בכמה מילות תודה שבורות הסתובב האיש, אבל היסס ואז חזר.
"היית טוב כל כך אלינו, אדוני, שהייתי רוצה לעשות בשבילך את הטוב ביותר שאוכל בתמורה. אני יודע משהו, סר הנרי, ואולי הייתי צריך לומר אותו קודם, אבל גיליתי אותו זמן רב אחרי החקירה. עוד לא הוצאתי עליו מילה לאף בן אנוש. זה על מותו של סר צ'ארלס המסכן."
הברון ואני קמנו שנינו על רגלינו. "אתה יודע איך הוא מת?"
"לא, אדוני, את זה אינני יודע."
"אם כן, מה?"
"אני יודע למה היה ליד השער בשעה ההיא. זה היה כדי לפגוש אישה."
"לפגוש אישה! הוא?"
"כן, אדוני."
"ושם האישה?"
"אינני יכול לתת לך את השם, אדוני, אבל אני יכול לתת לך את ראשי התיבות. ראשי התיבות שלה היו ל. ל."
"איך אתה יודע זאת, ברימור?"
"ובכן, סר הנרי, דודך קיבל מכתב באותו בוקר. בדרך כלל קיבל מכתבים רבים מאוד, כי היה איש ציבור וידוע בלבו הטוב, כך שכל מי שהיה בצרה שמח לפנות אליו. אבל באותו בוקר, כך אירע, היה רק המכתב האחד הזה, ולכן שמתי לב אליו יותר. הוא היה מקום טרייסי, ונכתב בכתב יד של אישה."
"ובכן?"
"ובכן, אדוני, לא חשבתי עוד על העניין, ולעולם לא הייתי חושב, אילולא אשתי. רק לפני כמה שבועות ניקתה את חדר העבודה של סר צ'ארלס, שאיש לא נגע בו מאז מותו, ומצאה בחלק האחורי של האח את אפרו של מכתב שרוף. רובו נחרך לגמרי לפיסות, אבל רצועה קטנה אחת, סוף עמוד, נשארה שלמה, ועדיין אפשר היה לקרוא את הכתב, אף שהיה אפור על רקע שחור. נראה לנו שזה הערה בסוף המכתב, ונאמר בה: 'בבקשה, בבקשה, כמו שאתה ג'נטלמן, שרוף את המכתב הזה, והיה ליד השער בשעה עשר.' מתחת היו חתומים ראשי התיבות ל. ל."
"יש לך את הרצועה הזאת?"
"לא, אדוני, היא התפוררה לגמרי לפירורים אחרי שהזזנו אותה."
"האם קיבל סר צ'ארלס מכתבים אחרים באותו כתב יד?"
"ובכן, אדוני, לא שמתי לב במיוחד למכתביו. לא הייתי שם לב גם לזה, רק שבמקרה הגיע לבדו."
"ואין לך מושג מי ל. ל.?"
"לא, אדוני. לא יותר ממך. אבל אני מצפה שאילו יכולנו לשים את ידינו על הגברת ההיא, היינו יודעים יותר על מותו של סר צ'ארלס."
"אינני מבין, ברימור, איך הגעת לידי כך שהסתרת את המידע החשוב הזה."
"ובכן, אדוני, מיד אחרי זה באה עלינו הצרה שלנו. ושוב, אדוני, שנינו אהבנו מאוד את סר צ'ארלס, כפי שהיה ראוי, בהתחשב בכל מה שעשה בשבילנו. לחטט בזה לא יכול היה לעזור לאדוננו המסכן, ומוטב לנהוג בזהירות כשיש גברת בעניין. אפילו הטובים שבינינו..."
"חשבת שזה עלול לפגוע בשמו הטוב?"
"ובכן, אדוני, חשבתי שלא ייצא מזה שום טוב. אבל עכשיו היית טוב אלינו, ואני מרגיש שיהיה זה לא הוגן כלפיך לא לספר לך כל מה שאני יודע על העניין."
"טוב מאוד, ברימור, אתה יכול ללכת." כשהמשרת עזב אותנו, פנה אליי סר הנרי. "ובכן, ווטסון, מה אתה חושב על האור החדש הזה?"
"נראה שהוא משאיר את החושך שחור עוד יותר משהיה."
"גם אני חושב כך. אבל אם רק נצליח לאתר את ל. ל., זה אמור להבהיר את כל העניין. את זה השגנו. אנחנו יודעים שיש מישהי שיש בידיה העובדות, אם רק נמצא אותה. מה אתה חושב שעלינו לעשות?"
"להודיע להולמס הכול מיד. זה ייתן לו את הרמז שהוא מחפש. אני טועה מאוד אם זה לא יביא אותו לכאן."
הלכתי מיד לחדרי וכתבתי את הדיווח שלי על שיחת הבוקר בשביל הולמס. היה ברור לי שהיה עסוק מאוד לאחרונה, כי הפתקים שקיבלתי מרחוב בייקר היו מעטים וקצרים, בלי שום הערות על המידע שסיפקתי, ובקושי אזכור כלשהו לשליחותי. אין ספק שתיק הסחיטה שלו בולע את כל כוחותיו. ובכל זאת הגורם החדש הזה ודאי יתפוס את תשומת לבו ויחדש את התעניינותו. הלוואי שהיה כאן.
17 באוקטובר. כל היום היום ניתך הגשם, רשרש על הקיסוס וטפטף מן המרזבים. חשבתי על האסיר שם בחוץ, על הערבה השוממה, הקרה וחסרת המחסה. שטן מסכן! יהיו פשעיו אשר יהיו, הוא סבל משהו כדי לכפר עליהם. ואחר כך חשבתי על האחר ההוא: הפנים בכרכרה, הדמות על רקע הירח. האם גם הוא היה בחוץ במבול הזה, הצופה הבלתי נראה, איש החושך? בערב לבשתי את מעיל הגשם שלי והלכתי רחוק על הערבה הספוגה, מלא מחשבות אפלות, הגשם מכה בפניי והרוח שורקת סביב אוזניי. אלוהים יעזור למי שנודד עכשיו אל הביצה הגדולה, כי אפילו הרמות היציבות נעשות טובעניות. מצאתי את הצוק השחור שעליו ראיתי את הצופה הבודד, ומפסגתו הסלעית השקפתי בעצמי על הגבעות המלנכוליות. משבי גשם נסחפו על פניהן החומות־אדמדמות, והעננים הכבדים, בצבע צפחה, היו תלויים נמוך מעל הנוף, נגררים בזרים אפורים במורד צלעות הגבעות הדמיוניות. בשקע הרחוק משמאל, מוסתרים למחצה בערפל, התרוממו מעל העצים שני המגדלים הדקים של אחוזת בסקרוויל. הם היו סימני החיים האנושיים היחידים שיכולתי לראות, מלבד אותן בקתות פרהיסטוריות שהיו פזורות בצפיפות על מדרונות הגבעות. בשום מקום לא היה זכר לאותו אדם בודד שראיתי באותו מקום שני לילות קודם.
כשהלכתי בחזרה, השיג אותי ד"ר מורטימר, נוהג בכרכרתו הקלה על דרך ערבה מחוספסת שהובילה מבית החווה המרוחק של פולמייר. הוא היה קשוב אלינו מאוד, ובקושי עבר יום שבו לא ביקר באחוזה כדי לראות מה שלומנו. הוא התעקש שאעלה לכרכרתו, והסיע אותי הביתה. מצאתי אותו מוטרד מאוד בגלל היעלמותו של הספנייל הקטן שלו. הכלב נדד אל הערבה ולא חזר עוד. ניחמתי אותו ככל שיכולתי, אבל חשבתי על הסוסון בביצת גרימפן, ואינני משער שיראה שוב את כלבו הקטן.
"דרך אגב, מורטימר," אמרתי כשהיטלטלנו לאורך הדרך המחוספסת, "אני מניח שיש מעט אנשים שגרים במרחק נסיעה מכאן שאינך מכיר?"
"כמעט אין, נדמה לי."
"אם כן, תוכל לומר לי שם של אישה כלשהי שראשי התיבות שלה הם ל. ל.?"
הוא חשב כמה דקות.
"לא," אמר. "יש כמה צוענים ופועלים שאינני יכול לערוב לגביהם, אבל בין החוואים או האצולה הכפרית אין איש שאלה ראשי התיבות שלו. חכה רגע," הוסיף אחרי הפסקה. "יש את לורה ליונס, ראשי התיבות שלה הם ל. ל., אבל היא גרה בקום טרייסי."
"מי היא?" שאלתי.
"היא בתו של פרנקלנד."
"מה! של פרנקלנד הזקן, התמהוני?"
"בדיוק. היא נישאה לצייר בשם ליונס, שבא לרשום רישומים בערבה. הוא התגלה כנבל ונטש אותה. האשמה, ממה ששמעתי, אולי לא הייתה כולה בצד אחד. אביה סירב שיהיה לו כל קשר איתה, משום שנישאה בלי הסכמתו, ואולי גם מסיבה או שתיים נוספות. כך, בין החוטא הזקן לחוטא הצעיר, הנערה עברה תקופה רעה למדי."
"ממה היא מתפרנסת?"
"אני משער שפרנקלנד הזקן נותן לה קצבה זעומה, אבל זה לא יכול להיות יותר, כי ענייניו שלו מסובכים למדי. מה שלא היה מגיע לה, אי אפשר היה להניח לה להידרדר בלי תקווה. סיפורה נודע, וכמה מן האנשים כאן עשו משהו כדי לאפשר לה להתפרנס ביושר. סטייפלטון אחד מהם, וסר צ'ארלס אחר. גם אני נתתי סכום קטן. זה היה כדי להקים לה עסק של כתיבה במכונה."
הוא רצה לדעת את מטרת שאלותיי, אבל הצלחתי לספק את סקרנותו בלי לספר לו יותר מדי, כי אין סיבה שנשתף מישהו בסודנו. מחר בבוקר אמצא את דרכי לקום טרייסי, ואם אוכל לראות את גברת לורה ליונס הזאת, בעלת המוניטין המפוקפק, ייעשה צעד ארוך לקראת הבהרת תקרית אחת בשרשרת התעלומות הזאת. בהחלט אני מפתח את חוכמת הנחש, כי כשמורטימר לחץ בשאלותיו במידה לא נוחה, שאלתי אותו כבדרך אגב לאיזה טיפוס שייכת הגולגולת של פרנקלנד, וכך לא שמעתי דבר מלבד חקר הגולגולות כל שאר הנסיעה. לא לחינם גרתי שנים עם שרלוק הולמס.
יש לי רק תקרית נוספת אחת לרשום ביום הסוער והמלנכולי הזה. זו הייתה שיחתי עם ברימור זה עתה, שנותנת לי עוד קלף חזק אחד שאוכל לשחק בו בבוא העת.
מורטימר נשאר לארוחת ערב, והוא והברון שיחקו אקרטה אחר כך. המשרת הביא לי את הקפה שלי לספרייה, וניצלתי את ההזדמנות לשאול אותו כמה שאלות.
"ובכן," אמרתי, "האם הקרוב היקר הזה שלך הסתלק, או שהוא עדיין אורב שם בחוץ?"
"אינני יודע, אדוני. אני מקווה לאלוהים שהוא הלך, כי הוא לא הביא לכאן שום דבר מלבד צרות! לא שמעתי עליו מאז שהשארתי לו אוכל בפעם האחרונה, וזה היה לפני שלושה ימים."
"ראית אותו אז?"
"לא, אדוני, אבל האוכל נעלם כשעברתי שם בפעם הבאה."
"אם כן, הוא ודאי היה שם?"
"כך היית חושב, אדוני, אלא אם כן האיש האחר הוא שלקח אותו."
ישבתי עם ספל הקפה בחצי הדרך אל שפתיי ובהיתי בברימור.
"אתה יודע, אם כן, שיש עוד אדם?"
"כן, אדוני. יש עוד אדם בערבה."
"ראית אותו?"
"לא, אדוני."
"אם כן, איך אתה יודע עליו?"
"סלדן סיפר לי עליו, אדוני, לפני שבוע או יותר. גם הוא מסתתר, אבל הוא לא אסיר, ככל שאני יכול להבין. אני לא אוהב את זה, ד"ר ווטסון. אני אומר לך ישר, אדוני, שאני לא אוהב את זה." הוא דיבר בלהט פתאומי של רצינות.
"עכשיו, שמע אותי, ברימור! אין לי שום עניין בעניין הזה מלבד עניינו של אדונך. באתי לכאן בלי שום מטרה אלא לעזור לו. אמור לי, בגילוי לב, מה זה שאינך אוהב."
ברימור היסס לרגע, כאילו התחרט על התפרצותו, או שהתקשה לבטא את רגשותיו במילים.
"זה כל מה שמתרחש כאן, אדוני," קרא לבסוף, ונופף בידו לעבר החלון המוכה גשם שפנה אל הערבה. "יש פשע איפשהו, ונבזות שחורה מתבשלת, את זה אני מוכן להישבע! הייתי שמח מאוד, אדוני, לראות את סר הנרי בדרכו חזרה ללונדון!"
"אבל מה מבהיל אותך?"
"תראה את מותו של סר צ'ארלס! זה היה רע מספיק, למרות כל מה שאמר חוקר מקרי המוות. תראה את הקולות בערבה בלילה. אין אדם שיחצה אותה אחרי השקיעה, אפילו אם ישלמו לו. תראה את הזר הזה שמסתתר שם בחוץ, ומשגיח ומחכה! למה הוא מחכה? מה פירוש הדבר? אין בזה שום טוב לאיש ששמו בסקרוויל, ואשמח מאוד להיפטר מכל זה ביום שבו המשרתים החדשים של סר הנרי יהיו מוכנים לקבל את האחוזה."
"אבל לגבי הזר הזה," אמרתי. "תוכל לספר לי משהו עליו? מה אמר סלדן? האם גילה איפה הוא מסתתר, או מה הוא עושה?"
"הוא ראה אותו פעם או פעמיים, אבל הוא עמוק ולא מסגיר דבר. בהתחלה חשב שהוא מן המשטרה, אבל עד מהרה הבין שיש לו עסק משלו. מין ג'נטלמן היה, ככל שיכול היה לראות, אבל מה הוא עושה, לא יכול היה להבין."
"ואיפה אמר שהוא גר?"
"בין הבתים הישנים על צלע הגבעה, בקתות האבן שבהן גרו האנשים הקדומים."
"אבל מה לגבי האוכל שלו?"
"סלדן גילה שיש לו נער שעובד בשבילו ומביא לו כל מה שהוא צריך. אני מניח שהוא הולך לקום טרייסי בשביל מה שהוא רוצה."
"טוב מאוד, ברימור. נדבר על זה עוד בפעם אחרת." כשהמשרת הלך, ניגשתי אל החלון השחור והבטתי דרך שמשה מטושטשת בעננים הנהדפים ובצללית המיטלטלת של העצים המוכים ברוח. זה לילה פראי בתוך הבית, ומה בוודאי הוא בבקתת אבן בערבה! איזו תשוקת שנאה יכולה להיות זו שמובילה אדם לארוב במקום כזה בזמן כזה! ואיזו מטרה עמוקה ורצינית יכולה להיות לו, שדורשת ניסיון קשה כזה! שם, בבקתה ההיא בערבה, נראה שנמצא לבה של הבעיה שהטרידה אותי כל כך. אני נשבע שלא יעבור עוד יום לפני שאעשה כל מה שאדם יכול לעשות כדי להגיע ללב התעלומה.