אחוזת בסקרוויל, 15 באוקטובר.
הולמס היקר,
אם נאלצתי להשאיר אותך בלי חדשות רבות בימים הראשונים של שליחותי, עליך להודות שאני משלים עכשיו את הזמן האבוד, ושהאירועים מצטופפים עלינו עכשיו בזה אחר זה. בדיווחי האחרון סיימתי בנקודת השיא, עם ברימור ליד החלון, ועכשיו כבר יש לי צרור שלם שיפתיע אותך מאוד, אם אינני טועה. הדברים קיבלו תפנית שלא יכולתי לצפות. במובנים מסוימים הם נעשו ברורים הרבה יותר בארבעים ושמונה השעות האחרונות, ובמובנים מסוימים הם נעשו מסובכים יותר. אבל אספר לך הכול, ואתה תשפוט בעצמך.
לפני ארוחת הבוקר, בבוקר שאחרי ההרפתקה שלי, הלכתי לאורך המסדרון ובדקתי את החדר שבו היה ברימור בלילה הקודם. החלון המערבי שדרכו בהה בריכוז כזה, כך הבחנתי, ייחודי מכל שאר החלונות בבית בתכונה אחת: הוא צופה אל הערבה מהמקום הקרוב ביותר. יש פתח בין שני עצים שמאפשר מנקודת התצפית הזאת להביט ישר אל הערבה, ואילו מכל שאר החלונות אפשר להשיג רק הצצה רחוקה. מכאן נובע, אם כן, שברימור, מכיוון שרק החלון הזה יכול היה לשרת את המטרה, ודאי חיפש בעיניו משהו או מישהו בערבה. הלילה היה חשוך מאוד, כך שאני מתקשה לדמיין איך קיווה לראות מישהו. עלה בדעתי שאולי מתנהלת איזו פרשת אהבים. זה היה מסביר את תנועותיו המתגנבות, וגם את אי השקט של אשתו. האיש בעל מראה בולט, מצויד היטב לגנוב את לבה של נערה כפרית, כך שלתאוריה הזאת נראה שיש תמיכה. פתיחת הדלת ששמעתי אחרי שחזרתי לחדרי עשויה הייתה להעיד שיצא לפגישה חשאית כלשהי. כך שקלתי עם עצמי בבוקר, ואני מספר לך את כיוון חשדותיי, ככל שהתוצאה הראתה שהם היו חסרי בסיס.
אבל יהיה ההסבר האמיתי לתנועותיו של ברימור אשר יהיה, הרגשתי שהאחריות לשמור אותן לעצמי עד שאוכל להסביר אותן כבדה ממה שיכולתי לשאת. נפגשתי עם הברון בחדר עבודתו אחרי ארוחת הבוקר וסיפרתי לו כל מה שראיתי. הוא הופתע פחות משציפיתי.
"ידעתי שברימור מסתובב בלילות, והתכוונתי לדבר איתו על זה," אמר. "פעמיים או שלוש שמעתי את צעדיו במעבר, הולכים ובאים, בדיוק בשעה שאתה מזכיר."
"אם כן, אולי הוא מבקר בכל לילה בחלון המסוים הזה," הצעתי.
"אולי. אם כך, נוכל לעקוב אחריו ולראות מה הוא מחפש. מעניין מה היה עושה ידידך הולמס אילו היה כאן."
"אני מאמין שהיה עושה בדיוק את מה שאתה מציע עכשיו," אמרתי. "הוא היה עוקב אחרי ברימור ורואה מה הוא עושה."
"אם כן, נעשה את זה יחד."
"אבל ודאי ישמע אותנו."
"האיש די חירש, ובכל מקרה עלינו לקחת את הסיכון. נשב ערים בחדרי הלילה ונחכה עד שיעבור." סר הנרי שפשף את ידיו בהנאה, והיה ברור שקיבל את ההרפתקה בברכה, כהפוגה מחייו השקטים משהו בערבה.
הברון נמצא בקשר עם האדריכל שהכין את התוכניות לסר צ'ארלס, ועם קבלן מלונדון, כך שנוכל לצפות ששינויים גדולים יתחילו כאן בקרוב. באו מפלימות' מעצבים ומרהטים, וברור שלידידנו יש רעיונות גדולים, ושהוא מתכוון לא לחסוך בשום מאמץ או הוצאה כדי להחזיר את פאר משפחתו. כשהבית ישופץ וירוהט מחדש, כל מה שיחסר לו יהיה אישה שתשלים אותו. בינינו, יש סימנים ברורים למדי שזה לא יחסר אם הגברת תסכים, כי רק לעתים רחוקות ראיתי גבר מאוהב באישה יותר משהוא מאוהב בשכנתנו היפה, מיס סטייפלטון. ובכל זאת, דרכה של אהבה אמיתית אינה חלקה לגמרי כפי שאפשר היה לצפות בנסיבות. היום, למשל, נשבר פני המים שלה באדווה בלתי צפויה מאוד, שגרמה לידידנו מבוכה ורוגז ניכרים.
אחרי השיחה על ברימור שציטטתי, חבש סר הנרי את כובעו והתכונן לצאת. כמובן, עשיתי אותו דבר.
"מה, אתה בא, ווטסון?" שאל, והביט בי בצורה מוזרה.
"זה תלוי אם אתה הולך לערבה," אמרתי.
"כן, אני הולך."
"ובכן, אתה יודע מה ההוראות שלי. אני מצטער להתערב, אבל שמעת באיזו רצינות התעקש הולמס שלא אעזוב אותך, ובמיוחד שלא תלך לבדך לערבה."
סר הנרי הניח את ידו על כתפי בחיוך נעים.
"ידידי היקר," אמר, "הולמס, עם כל חוכמתו, לא חזה כמה דברים שקרו מאז שאני בערבה. אתה מבין אותי? אני בטוח שאתה האדם האחרון בעולם שירצה להיות משבית שמחות. אני חייב לצאת לבד."
זה העמיד אותי במצב מביך ביותר. לא ידעתי מה לומר או מה לעשות, ולפני שהחלטתי הוא הרים את מקלו והלך.
אבל כשחשבתי על העניין, ייסר אותי מצפוני במרירות על שבתואנה כלשהי הנחתי לו להיעלם מעיניי. דמיינתי מה ארגיש אילו נאלצתי לחזור אליך ולהודות שקרה אסון כלשהו בגלל שהתעלמתי מהוראותיך. אני מבטיח לך שלחיי האדימו מעצם המחשבה. אולי עוד לא מאוחר מדי להשיג אותו, ולכן יצאתי מיד בכיוון בית מריפיט.
מיהרתי לאורך הדרך במלוא מהירותי בלי לראות את סר הנרי, עד שהגעתי לנקודה שבה מתפצל שביל הערבה. שם, מחשש שאולי בכל זאת באתי בכיוון הלא נכון, עליתי על גבעה שממנה יכולתי לצפות סביב, אותה גבעה שבה חצובה המחצבה הכהה. משם ראיתי אותו מיד. הוא היה על שביל הערבה, במרחק של כרבע מייל, ולצדו גברת, שיכולה הייתה להיות רק מיס סטייפלטון. היה ברור שכבר יש ביניהם הבנה, ושנפגשו בתיאום. הם הלכו לאט, שקועים בשיחה עמוקה, וראיתי אותה עושה תנועות ידיים קטנות ומהירות, כאילו היא רצינית מאוד במה שהיא אומרת, בזמן שהוא הקשיב בריכוז, ופעם או פעמיים הניד בראשו בהתנגדות עזה. עמדתי בין הסלעים והתבוננתי בהם, נבוך מאוד לגבי מה עליי לעשות עכשיו. ללכת אחריהם ולפרוץ לתוך שיחתם האינטימית נראה לי שערורייה, ובכל זאת חובתי הברורה הייתה לעולם לא להניח לו להיעלם מעיניי אפילו לרגע. לרגל אחרי ידיד הייתה משימה שנואה. ובכל זאת לא ראיתי דרך טובה יותר מאשר להשגיח עליו מן הגבעה, ולנקות את מצפוני בכך שאתוודה לפניו אחר כך על מה שעשיתי. נכון שאילו איימה עליו סכנה פתאומית כלשהי, הייתי רחוק מדי כדי להועיל, ובכל זאת אני בטוח שתסכים איתי שהמצב היה קשה מאוד, ושלא היה עוד דבר שיכולתי לעשות.
ידידנו, סר הנרי, והגברת עצרו על השביל ועמדו שקועים עמוק בשיחתם, כשפתאום הבחנתי שאינני העד היחיד לפגישתם. פיסה ירוקה מרחפת באוויר משכה את עיני, ומבט נוסף הראה לי שהיא נישאת על מקל בידי אדם שנע בין הקרקע השבורה. היה זה סטייפלטון עם רשת הפרפרים שלו. הוא היה קרוב לזוג הרבה יותר ממני, ונראה שהוא נע לעברם. ברגע הזה משך סר הנרי פתאום את מיס סטייפלטון אל צדו. זרועו הייתה סביבה, אבל נראה לי שהיא מנסה להתרחק ממנו ופניה מוסטות. הוא הרכין את ראשו אל ראשה, והיא הרימה יד אחת כאילו במחאה. ברגע הבא ראיתי אותם מזנקים זה מזה ומסתובבים בחיפזון. סטייפלטון היה הסיבה להפרעה. הוא רץ בפראות לעברם, ורשתו המגוחכת מתנדנדת מאחוריו. הוא נופף בידיו וכמעט רקד מהתרגשות מול האוהבים. מה פירוש המחזה, לא יכולתי לדמיין, אבל נראה לי שסטייפלטון גידף את סר הנרי, שנתן הסברים, שנעשו כועסים יותר ככל שהאחר סירב לקבל אותם. הגברת עמדה מן הצד בשתיקה מתנשאת. לבסוף הסתובב סטייפלטון על עקביו וסימן בתקיפות לאחותו, וזו, אחרי מבט מהוסס בסר הנרי, הלכה משם לצד אחיה. התנועות הכועסות של חוקר הטבע הראו שגם הגברת נכללת במורת רוחו. הברון עמד דקה והביט אחריהם, ואחר כך הלך לאט בחזרה בדרך שבה בא, ראשו שמוט, תמונה מושלמת של דכדוך.
מה פירוש כל זה, לא יכולתי לדמיין, אבל התביישתי עמוקות שהייתי עד למחזה אינטימי כל כך בלי ידיעת ידידי. לכן רצתי במורד הגבעה ופגשתי את הברון למטה. פניו היו סמוקות מכעס וגבותיו מקומטות, כמו אדם שאינו יודע מה לעשות.
"הלו, ווטסון! מאיפה נחת?" אמר. "אינך מתכוון לומר שבאת אחריי למרות הכול?"
הסברתי לו הכול: איך מצאתי שאי אפשר להישאר מאחור, איך עקבתי אחריו, ואיך הייתי עד לכל מה שקרה. לרגע בערו עיניו אליי, אבל גילוי הלב שלי פירק את כעסו מנשקו, והוא פרץ לבסוף בצחוק עגום למדי.
"היית חושב שאמצע הערבה הזאת הוא מקום בטוח למדי בשביל אדם שרוצה פרטיות," אמר, "אבל, לכל הרוחות, נראה שכל הסביבה יצאה לראות אותי מחזר, ועוד חיזור עלוב מאוד! איפה הזמנת מקום ישיבה?"
"הייתי על הגבעה ההיא."
"ממש בשורה האחרונה, הא? אבל אחיה היה ממש בשורה הראשונה. ראית אותו מתנפל עלינו?"
"כן, ראיתי."
"האם אי פעם נראה לך משוגע, האח הזה שלה?"
"אינני יכול לומר שנראה לי כך."
"אני מניח שלא. תמיד חשבתי שהוא שפוי למדי עד היום, אבל אתה יכול לקבל את זה ממני: או שהוא או שאני צריכים להיות בכתונת משוגעים. מה בכלל לא בסדר איתי? אתה גר לידי כבר כמה שבועות, ווטסון. תגיד לי ישר, עכשיו! יש משהו שימנע ממני להיות בעל טוב לאישה שאני אוהב?"
"הייתי אומר שלא."
"הוא לא יכול להתנגד למעמדי בעולם, אז זה ודאי אני עצמי שיש לו משהו נגדו. מה יש לו נגדי? מעולם לא פגעתי באיש או באישה בחיי, ככל שאני יודע. ובכל זאת הוא לא היה מניח לי אפילו לגעת בקצות אצבעותיה."
"הוא אמר זאת?"
"את זה, ועוד הרבה. אני אומר לך, ווטסון, אני מכיר אותה רק כמה שבועות, אבל מההתחלה פשוט הרגשתי שהיא נבראה בשבילי, וגם היא, היא הייתה מאושרת כשהייתה איתי, ואת זה אני מוכן להישבע. יש אור בעיני אישה שמדבר חזק יותר ממילים. אבל הוא אף פעם לא הניח לנו להיפגש, ורק היום לראשונה ראיתי הזדמנות להחליף איתה כמה מילים לבד. היא שמחה לפגוש אותי, אבל כשפגשה, לא על אהבה רצתה לדבר, וגם לא הייתה נותנת לי לדבר על זה אילו יכלה לעצור את זה. היא חזרה כל הזמן לכך שזה מקום של סכנה, ושלעולם לא תהיה מאושרת עד שאעזוב אותו. אמרתי לה שמאז שראיתי אותה, אני לא ממהר לעזוב אותו, ושאם היא באמת רוצה שאלך, הדרך היחידה לעשות זאת היא שתסדר ללכת איתי. ובזה הצעתי לה במפורש להינשא לי, אבל לפני שהספיקה לענות, ירד עלינו האח הזה שלה, רץ אלינו עם פרצוף של משוגע. הוא היה לבן מזעם, והעיניים הבהירות שלו בערו מחמה. מה אני עושה עם הגברת? איך אני מעז להציע לה תשומת לב שאינה לרוחה? אני חושב שמשום שאני ברון אני יכול לעשות מה שאני רוצה? אילולא היה אחיה, הייתי יודע טוב יותר איך לענות לו. אבל כך, אמרתי לו שרגשותיי כלפי אחותו הם כאלה שאינני מתבייש בהם, ושאני מקווה שתכבד אותי בכך שתהיה לאשתי. נראה שזה לא שיפר את העניין, אז גם אני איבדתי את העשתונות, ועניתי לו בחום רב יותר משהייתי צריך, אולי, בהתחשב בכך שהיא עמדה לידנו. כך זה נגמר, בכך שהוא הלך משם איתה, כמו שראית, והנה אני, אדם מבולבל כמו כל אחר במחוז הזה. רק תגיד לי מה פירוש כל זה, ווטסון, ואהיה חייב לך יותר משאוכל אי פעם לקוות לשלם."
ניסיתי הסבר או שניים, אבל באמת, אני עצמי הייתי מבולבל לגמרי. תוארו של ידידנו, הונו, גילו, אופיו ומראהו, כולם לטובתו, ואינני יודע עליו שום דבר רע, אלא אם כן זה הגורל האפל שעובר במשפחתו. שחיזוריו יידחו בגסות כזאת, בלי שום התייחסות לרצונה של הגברת עצמה, ושהגברת תקבל את המצב בלי מחאה, זה מדהים מאוד. עם זאת, השערותינו נחו כשסטייפלטון עצמו ביקר באותו אחר צהריים. הוא בא להתנצל על גסותו בבוקר, ואחרי פגישה פרטית ארוכה עם סר הנרי בחדר עבודתו, התוצאה של שיחתם הייתה שהקרע התאחה לגמרי, ושאנחנו מוזמנים לסעוד בבית מריפיט ביום שישי הבא לאות לכך.
"אני לא אומר עכשיו שהוא לא משוגע," אמר סר הנרי. "אני לא יכול לשכוח את המבט בעיניו כשהתנפל עליי הבוקר, אבל אני חייב להודות שאיש לא היה יכול להתנצל באופן נאה יותר ממה שהוא עשה."
"האם נתן הסבר כלשהו להתנהגותו?"
"אחותו היא הכול בחייו, הוא אומר. זה די טבעי, ואני שמח שהוא מבין את ערכה. הם תמיד היו יחד, ולפי דבריו הוא היה אדם בודד מאוד, ורק היא הייתה לו לחברה, כך שהמחשבה לאבד אותה הייתה באמת נוראה בשבילו. הוא לא הבין, אמר, שאני מתחיל להתקשר אליה, אבל כשראה במו עיניו שכך הדבר באמת, ושאולי ייקחו אותה ממנו, זה זעזע אותו כל כך שלזמן מה לא היה אחראי למה שאמר או עשה. הוא הצטער מאוד על כל מה שקרה, והכיר בכמה טיפשי ואנוכי זה היה לדמיין שהוא יכול להחזיק אישה יפה כמו אחותו לעצמו כל חייה. אם היא חייבת לעזוב אותו, הוא מעדיף שזה יהיה לשכן כמוני ולא לאף אחד אחר. אבל בכל מקרה זאת מכה בשבילו, ויעבור זמן מה עד שיוכל להכין את עצמו לקראתה. הוא יסיר כל התנגדות מצדו אם אבטיח במשך שלושה חודשים להניח לעניין ולהסתפק בטיפוח ידידותה של הגברת במשך הזמן הזה, בלי לתבוע את אהבתה. את זה הבטחתי, וכך העניין נח."
כך שהנה אחת התעלומות הקטנות שלנו התבהרה. זה משהו, לגעת בקרקעית במקום כלשהו בביצה הזאת שבה אנחנו מתבוססים. אנחנו יודעים עכשיו מדוע הביט סטייפלטון באי רצון במחזר של אחותו, אפילו כשהמחזר היה מתאים כל כך כמו סר הנרי. ועכשיו אני עובר לחוט נוסף שחילצתי מן הפקעת הסבוכה: תעלומת הבכי בלילה, פניה של גברת ברימור המוכתמות בדמעות, והמסע החשאי של המשרת אל חלון הסורג המערבי. ברך אותי, הולמס היקר, ואמור לי שלא אכזבתי אותך כשליח, שאינך מצטער על האמון שגילית בי כששלחת אותי לכאן. כל הדברים האלה התבהרו לגמרי בעבודה של לילה אחד.
אמרתי "בעבודה של לילה אחד", אבל למען האמת, הייתה זו עבודה של שני לילות, כי בראשון לא העלינו דבר. ישבתי ער עם סר הנרי בחדריו עד כמעט שלוש לפנות בוקר, אבל לא שמענו שום קול מלבד השעון המצלצל במדרגות. זאת הייתה משמרת עגומה ביותר, והסתיימה בכך שכל אחד מאיתנו נרדם בכיסאו. למרבה המזל לא התייאשנו, והחלטנו לנסות שוב. בלילה הבא הנמכנו את המנורה וישבנו ועישנו סיגריות בלי להשמיע את הקול הקטן ביותר. היה בלתי ייאמן כמה לאט זחלו השעות, ובכל זאת עזר לנו לעבור אותן אותו עניין סבלני שהצייד ודאי מרגיש כשהוא משגיח על המלכודת שאליה הוא מקווה שהציד ינדוד. השעון צלצל אחת, ושתיים, וכמעט בפעם השנייה ויתרנו בייאוש, כשבתוך רגע שנינו הזדקפנו בכיסאותינו וכל חושינו העייפים שוב דרוכים היטב. שמענו חריקה של צעד במעבר.
בהתגנבות רבה שמענו אותו עובר עד שנמוג במרחק. אז פתח הברון בעדינות את דלתו ויצאנו במרדף. האיש שלנו כבר הקיף את הגלריה, והמסדרון היה כולו בחושך. בשקט התגנבנו עד שהגענו לאגף השני. הגענו בדיוק בזמן כדי לקלוט הצצה בדמות הגבוהה, שחורת הזקן, כתפיה כפופות כשהלכה על קצות האצבעות לאורך המעבר. אחר כך עבר דרך אותה דלת כמו קודם, ואור הנר מסגר אותה בחושך והטיל קרן צהובה אחת על פני אפלת המסדרון. דשדשנו בזהירות לעברה, ובדקנו כל קרש לפני שהעזנו להטיל עליו את מלוא משקלנו. נקטנו את אמצעי הזהירות והשארנו את המגפיים מאחור, ובכל זאת הקרשים הישנים נקשו וחרקו תחת צעדינו. לפעמים נראה בלתי אפשרי שלא ישמע את התקרבותנו. אבל האיש, למרבה המזל, די חירש, והוא היה שקוע לגמרי במה שעשה. כשהגענו לבסוף לדלת והצצנו פנימה, מצאנו אותו כורע ליד החלון, הנר בידו, ופניו הלבנות והמרוכזות לחוצות אל השמשה, בדיוק כפי שראיתי אותו שני לילות קודם.
לא תכננו שום תוכנית מערכה, אבל הברון הוא אדם שבשבילו הדרך הישירה ביותר היא תמיד הטבעית ביותר. הוא נכנס לחדר, וכשעשה זאת, קפץ ברימור מן החלון בשריקה חדה של נשימה ועמד, חיוור ורועד, לפנינו. עיניו הכהות, שבהו מתוך המסכה הלבנה של פניו, היו מלאות אימה ותדהמה כשהביט מסר הנרי אליי.
"מה אתה עושה כאן, ברימור?"
"כלום, אדוני." התרגשותו הייתה גדולה כל כך שבקושי יכול היה לדבר, והצללים קפצו מעלה ומטה מרעידת הנר שלו. "זה היה החלון, אדוני. אני עובר בלילה לבדוק שהחלונות סגורים."
"בקומה השנייה?"
"כן, אדוני, כל החלונות."
"תשמע, ברימור," אמר סר הנרי בחומרה, "החלטנו להוציא ממך את האמת, אז תחסוך לעצמך טרחה אם תאמר אותה מוקדם ולא מאוחר. נו, עכשיו! בלי שקרים! מה עשית ליד החלון ההוא?"
הבחור הביט בנו בחוסר אונים, וסחט את ידיו כמו מי שנמצא בקצה הספק והאומללות.
"לא עשיתי שום רע, אדוני. החזקתי נר אל החלון."
"ולמה החזקת נר אל החלון?"
"אל תשאל אותי, סר הנרי, אל תשאל אותי! אני נותן לך את מילתי, אדוני, שזה לא הסוד שלי, ושאינני יכול לספר אותו. אילו נגע רק לי, לא הייתי מנסה להסתיר אותו ממך."
רעיון פתאומי עלה בדעתי, ולקחתי את הנר מידו הרועדת של המשרת.
"הוא ודאי החזיק אותו כאות," אמרתי. "בוא נראה אם יש תשובה." החזקתי אותו כפי שהוא עשה, ובהיתי החוצה אל חשכת הלילה. במעורפל יכולתי להבחין בגדה השחורה של העצים ובמרחב הבהיר יותר של הערבה, כי הירח היה מאחורי העננים. ואז פלטתי קריאת צהלה, כי נקודה זעירה של אור צהוב פילחה פתאום את המסך החשוך, וזהרה ביציבות באמצע הריבוע השחור שמסגר החלון.
"הנה הוא!" קראתי.
"לא, לא, אדוני, זה כלום, כלום בכלל!" פרץ המשרת. "אני מבטיח לך, אדוני..."
"הזז את האור שלך לרוחב החלון, ווטסון!" קרא הברון. "ראה, גם השני זז! עכשיו, נבל שכמוך, אתה מכחיש שזה אות? נו, דבר! מי השותף שלך שם בחוץ, ומה הקנוניה הזאת שמתנהלת?"
פניו של האיש נעשו מתריסות בגלוי. "זה עניין שלי, ולא שלך. לא אספר."
"אם כן, אתה עוזב את שירותי מיד."
"טוב מאוד, אדוני. אם אני חייב, אני חייב."
"ואתה הולך בבושת פנים. לכל הרוחות, אתה בהחלט יכול להתבייש בעצמך. משפחתך חיה עם משפחתי יותר ממאה שנה תחת הגג הזה, והנה אני מוצא אותך שקוע עמוק באיזו מזימה אפלה נגדי."
"לא, לא, אדוני, לא, לא נגדך!" זה היה קול של אישה, וגברת ברימור, חיוורת ומבועתת יותר מבעלה, עמדה בפתח. דמותה המגושמת, בצעיף ובחצאית, הייתה עשויה להיות קומית, אילולא עוצמת הרגש שעל פניה.
"אנחנו צריכים ללכת, אלייזה. זה הסוף. את יכולה לארוז את חפצינו," אמר המשרת.
"הו, ג'ון, ג'ון, אני הבאתי אותך לזה? זה מעשי, סר הנרי, כולו שלי. הוא לא עשה דבר אלא למעני ומשום שביקשתי ממנו."
"אם כן, דברי! מה פירוש הדבר?"
"אחי האומלל גווע ברעב בערבה. איננו יכולים להניח לו לגווע ממש בשערינו. האור הוא אות לו שאוכל מוכן בשבילו, והאור שלו שם בחוץ מראה את המקום שאליו להביא אותו."
"אם כן, אחיך הוא..."
"האסיר הנמלט, אדוני. סלדן, הפושע."
"זאת האמת, אדוני," אמר ברימור. "אמרתי שזה לא הסוד שלי ושאינני יכול לספר לך אותו. אבל עכשיו שמעת אותו, ותראה שאם הייתה מזימה, היא לא הייתה נגדך."
זה, אם כן, היה ההסבר למסעות המתגנבים בלילה ולאור בחלון. סר הנרי ואני בהינו שנינו באישה בתדהמה. האם ייתכן שהאדם המכובד והמוצק הזה הוא מאותו דם כמו אחד הפושעים הידועים לשמצה ביותר בארץ?
"כן, אדוני, שמי היה סלדן, והוא אחי הצעיר. פינקנו אותו יותר מדי כשהיה נער, ונתנו לו לעשות כרצונו בכל דבר, עד שהתחיל לחשוב שהעולם נברא להנאתו, ושהוא יכול לעשות בו מה שהוא רוצה. אחר כך, כשגדל, פגש חברים רעים, והשטן נכנס בו, עד ששבר את לב אמי וגרר את שמנו בבוץ. מפשע לפשע שקע נמוך יותר ויותר, עד שרק רחמי האל חטפו אותו מן הגרדום. אבל בשבילי, אדוני, הוא תמיד היה הילד הקטן המתולתל שטיפלתי בו ושיחקתי איתו כמו שאחות גדולה עושה. בגלל זה ברח מן הכלא, אדוני. הוא ידע שאני כאן ושלא נוכל לסרב לעזור לו. כשגרר את עצמו לכאן לילה אחד, עייף וגווע ברעב, והסוהרים צמודים לעקביו, מה יכולנו לעשות? הכנסנו אותו, האכלנו אותו וטיפלנו בו. אחר כך חזרת אתה, אדוני, ואחי חשב שיהיה בטוח יותר בערבה מאשר בכל מקום אחר עד שהמרדף ישכך, ולכן הסתתר שם. אבל כל לילה שני וידאנו שהוא עדיין שם בכך ששמנו אור בחלון, ואם הייתה תשובה, בעלי הוציא אליו קצת לחם ובשר. בכל יום קיווינו שהוא הלך, אבל כל עוד היה שם, לא יכולנו לנטוש אותו. זאת כל האמת, כמו שאני אישה נוצרייה ישרה, ותראה שאם יש אשמה בעניין, היא אינה מוטלת על בעלי אלא עליי, שלמעני עשה כל מה שעשה."
דברי האישה נאמרו ברצינות עזה, ששכנעה.
"זה נכון, ברימור?"
"כן, סר הנרי. כל מילה."
"ובכן, אינני יכול להאשים אותך על שעמדת לצד אשתך. שכח את מה שאמרתי. לכו לחדרכם, שניכם, ונדבר עוד על העניין הזה בבוקר."
כשהלכו, הבטנו שוב מבעד לחלון. סר הנרי פתח אותו לרווחה, ורוח הלילה הקרה הכתה בפנינו. הרחק במרחק השחור עוד זהרה אותה נקודה זעירה ויחידה של אור צהוב.
"מעניין שהוא מעז," אמר סר הנרי.
"אולי האור ממוקם כך שנראה רק מכאן."
"סביר מאוד. כמה רחוק אתה חושב שהוא?"
"ליד צוק הבקע, נדמה לי."
"לא יותר ממייל או שניים."
"בקושי."
"נו, הוא לא יכול להיות רחוק, אם ברימור היה צריך לשאת אליו את האוכל. והוא מחכה, הנבל הזה, ליד הנר ההוא. לכל הרוחות, ווטסון, אני יוצא לתפוס את האיש הזה!"
אותה מחשבה עברה גם בראשי. לא שבני הזוג ברימור שיתפו אותנו בסודם מרצונם. הסוד נסחט מהם. האיש היה סכנה לציבור, נבל גמור שאין לו לא רחמים ולא הצדקה. רק עשינו את חובתנו בכך שניצלנו את ההזדמנות להחזיר אותו למקום שבו לא יוכל להזיק. עם טבעו האכזרי והאלים, אחרים יצטרכו לשלם את המחיר אם נמשוך את ידינו. בכל לילה, למשל, הוא עלול היה לתקוף את שכנינו בני הזוג סטייפלטון, ואולי המחשבה הזאת היא שעשתה את סר הנרי להוט כל כך להרפתקה.
"אבוא," אמרתי.
"אם כן, קח את האקדח שלך ונעל את המגפיים. ככל שנצא מוקדם יותר כן ייטב, כי הבחור עלול לכבות את האור ולהסתלק."
בתוך חמש דקות היינו מחוץ לדלת, יוצאים למסענו. מיהרנו דרך השיחים החשוכים, בין האנקה העמומה של רוח הסתיו לבין רשרוש העלים הנושרים. אוויר הלילה היה כבד מריח לחות וריקבון. מדי פעם הציץ הירח לרגע, אבל עננים נהדפו על פני השמיים, ובדיוק כשיצאנו לערבה התחיל לרדת גשם דק. האור עדיין בער ביציבות לפנינו.
"אתה חמוש?" שאלתי.
"יש לי שוט ציד."
"עלינו להסתער עליו במהירות, כי אומרים שהוא בחור נואש. נפתיע אותו ונשלוט בו לפני שיוכל להתנגד."
"תגיד, ווטסון," אמר הברון, "מה היה הולמס אומר על זה? מה עם שעת החשכה ההיא שבה כוח הרשע מתגבר?"
כאילו בתשובה לדבריו התרוממה פתאום מתוך האפלה העצומה של הערבה אותה זעקה מוזרה ששמעתי כבר בשולי ביצת גרימפן הגדולה. היא באה עם הרוח דרך דממת הלילה: רטינה ארוכה ועמוקה, אחר כך יללה עולה, ואחר כך האנקה העצובה שבה נמוגה. שוב ושוב נשמעה, וכל האוויר פעם בה, צורמנית, פראית ומאיימת. הברון תפס את שרוולי, ופניו נצנצו לבנות בחושך.
"אלוהים, מה זה, ווטסון?"
"אינני יודע. זה קול שיש בערבה. שמעתי אותו פעם אחת קודם."
הוא נמוג, ודממה מוחלטת סגרה עלינו. עמדנו ומתחנו את אוזנינו, אבל שום דבר לא בא.
"ווטסון," אמר הברון, "זאת הייתה יללה של כלב."
דמי קפא בעורקיי, כי בקולו היה סדק שסיפר על האימה הפתאומית שאחזה בו.
"איך קוראים לקול הזה?" שאל.
"מי?"
"האנשים בסביבה."
"הו, הם אנשים בורים. מה איכפת לך איך הם קוראים לו?"
"תגיד לי, ווטסון. מה הם אומרים עליו?"
היססתי, אבל לא יכולתי להתחמק מן השאלה.
"הם אומרים שזאת יללתו של כלבם של בני בסקרוויל."
הוא נאנק ושתק כמה רגעים.
"זה היה כלב," אמר לבסוף, "אבל נראה שזה בא ממרחק מיילים, משם, נדמה לי."
"קשה היה לומר מאין זה בא."
"זה עלה וירד עם הרוח. האם זה לא הכיוון של ביצת גרימפן הגדולה?"
"כן, זה הכיוון."
"נו, זה היה משם. נו, ווטסון, לא חשבת בעצמך שזאת יללה של כלב? אני לא ילד. אתה לא צריך לפחד לומר את האמת."
"סטייפלטון היה איתי כששמעתי אותה בפעם הקודמת. הוא אמר שאולי זאת קריאתה של ציפור מוזרה."
"לא, לא, זה היה כלב. אלוהים, האם ייתכן שיש קצת אמת בכל הסיפורים האלה? האם ייתכן שאני באמת בסכנה מסיבה אפלה כל כך? אתה לא מאמין בזה, נכון, ווטסון?"
"לא, לא."
"ובכל זאת, דבר אחד היה לצחוק על זה בלונדון, ודבר אחר לעמוד כאן בחשכת הערבה ולשמוע יללה כזאת. ודודי! הייתה עקבת הכלב לידו כששכב. הכול מתחבר. אני לא חושב שאני פחדן, ווטסון, אבל הקול הזה כאילו הקפיא את דמי. תרגיש את ידי!"
היא הייתה קרה כמו גוש שיש.
"מחר תהיה בסדר."
"אני לא חושב שאוציא את היללה הזאת מראשי. מה אתה מייעץ שנעשה עכשיו?"
"שנחזור?"
"לא, לכל הרוחות. יצאנו לתפוס את האיש שלנו, ונעשה את זה. אנחנו אחרי האסיר, וכלב גיהינום, כנראה, אחרינו. בוא! נעשה את זה עד הסוף, גם אילו כל שדי התהום היו משוחררים בערבה."
מעדנו לאט בחושך, והצללית השחורה של הגבעות הסלעיות סביבנו, ונקודת האור הצהובה בוערת ביציבות לפנינו. אין דבר מטעה כמו המרחק של אור בלילה חשוך כזפת, ולפעמים נראה הנצנוץ רחוק באופק, ולפעמים יכול היה להיות במרחק מטרים ספורים מאיתנו. אבל לבסוף ראינו מאין הוא בא, ואז ידענו שאנחנו באמת קרובים מאוד. נר מטפטף היה תקוע בסדק בין סלעים שהקיפו אותו משני צדיו, כדי לשמור עליו מפני הרוח, וגם כדי למנוע שייראה, מלבד בכיוון אחוזת בסקרוויל. גוש גרניט הסתיר את התקרבותנו, ובעודנו כורעים מאחוריו הבטנו מעליו באור האות. היה מוזר לראות את הנר היחיד הזה בוער שם באמצע הערבה, בלי שום סימן חיים לידו, רק הלהבה הצהובה והישרה האחת והברק של הסלע משני צדיה.
"מה נעשה עכשיו?" לחש סר הנרי.
"חכה כאן. הוא ודאי קרוב לאור שלו. נראה אם נוכל לראות אותו."
המילים בקושי יצאו מפי כששנינו ראינו אותו. מעל הסלעים, שבסדק שביניהם בער הנר, הושטו פנים צהובות ורעות, פני חיה נוראים, חרושים ומחורצים כולם בתאוות שפלות. מטונפים בבוץ, עם זקן סומר ושיער מדובלל תלוי, הם בהחלט יכלו להיות שייכים לאחד מאותם פראים קדומים שגרו במאורות במדרונות הגבעות. האור שמתחתיו השתקף בעיניו הקטנות והערמומיות, שהציצו בפראות ימינה ושמאלה דרך החושך, כמו חיה ערמומית ופראית ששמעה את צעדי הציידים.
משהו כנראה עורר את חשדו. אולי היה לברימור אות פרטי כלשהו שהזנחנו לתת, או שאולי הייתה לבחור סיבה אחרת לחשוב שלא הכול כשורה, אבל יכולתי לקרוא את פחדיו על פניו הרשעות. בכל רגע עלול היה לכבות את האור ולהיעלם בחושך. לכן זינקתי קדימה, וסר הנרי עשה כמוני. באותו רגע צרח האסיר קללה עלינו והשליך סלע שהתנפץ על הגוש שהסתיר אותנו. קלטתי הצצה אחת בדמותו הקצרה, הגוצה והחסונה כשקפץ על רגליו והסתובב לברוח. באותו רגע, במזל, פרץ הירח מבעד לעננים. מיהרנו מעל רכס הגבעה, והנה האיש שלנו רץ במהירות רבה במורד הצד השני, מדלג על האבנים שבדרכו בזריזות של יעל. ירייה ארוכה ומוצלחת מהאקדח שלי אולי הייתה משתקת אותו, אבל הבאתי אותו רק כדי להגן על עצמי אם יתקפו אותי, ולא כדי לירות באדם לא חמוש שבורח.
שנינו היינו רצים מהירים ובכושר טוב למדי, אבל עד מהרה גילינו שאין לנו סיכוי להשיג אותו. ראינו אותו זמן רב באור הירח, עד שהיה רק נקודה קטנה שנעה במהירות בין הסלעים על צלע גבעה רחוקה. רצנו ורצנו עד שנשמתנו נעתקה לגמרי, אבל המרחק בינינו רק גדל. לבסוף עצרנו וישבנו מתנשפים על שני סלעים, והבטנו בו נעלם במרחק.
וברגע הזה קרה דבר מוזר ובלתי צפוי ביותר. קמנו מן הסלעים שלנו והסתובבנו ללכת הביתה, אחרי שוויתרנו על המרדף חסר התקווה. הירח היה נמוך מימין, והצריח המשונן של צוק גרניט בלט על רקע הקשת התחתונה של עיגול הכסף שלו. שם, בצללית שחורה כפסל הובנה על הרקע הזוהר ההוא, ראיתי דמות של אדם על הצוק. אל תחשוב שזה היה דמיון, הולמס. אני מבטיח לך שמעולם בחיי לא ראיתי דבר בבירור רב יותר. ככל שיכולתי לשפוט, הדמות הייתה של אדם גבוה ורזה. הוא עמד ורגליו מפוסקות מעט, זרועותיו שלובות, ראשו מורכן, כאילו הוא מהרהר על השממה העצומה של כבול וגרניט שהשתרעה לפניו. הוא יכול היה להיות רוחו של המקום הנורא ההוא בכבודה ובעצמה. זה לא היה האסיר. האיש הזה היה רחוק מן המקום שבו נעלם האחרון. וחוץ מזה, הוא היה גבוה הרבה יותר. בקריאת הפתעה הצבעתי עליו לפני הברון, אבל ברגע שבו הסתובבתי לתפוס את זרועו, האיש נעלם. הצריח החד של הגרניט עדיין חתך את שפתו התחתונה של הירח, אבל על פסגתו לא נשאר שום זכר לדמות השקטה והדוממת ההיא.
רציתי ללכת לכיוון ההוא ולחפש בצוק, אבל הוא היה במרחק מה. עצביו של הברון עוד רעדו מן היללה ההיא, שהזכירה את הסיפור האפל של משפחתו, והוא לא היה במצב רוח להרפתקאות חדשות. הוא לא ראה את האיש הבודד הזה על הצוק, ולא יכול היה להרגיש את הרטט שנוכחותו המוזרה ועמידתו השולטת עוררו בי. "סוהר, אין ספק," אמר. "הערבה מלאה בהם מאז שהבחור הזה ברח." ובכן, אולי ההסבר שלו נכון, אבל הייתי רוצה הוכחה נוספת לכך. היום אנחנו מתכוונים להודיע לאנשי פרינסטאון איפה עליהם לחפש את האיש החסר שלהם, אבל מר הדבר שלא זכינו בפועל בניצחון של להחזיר אותו כשבוי שלנו. אלה ההרפתקאות של אמש, ואתה חייב להודות, הולמס היקר, שהיטבתי איתך בעניין הדיווח. חלק גדול ממה שאני מספר לך ודאי אינו רלוונטי כלל, ובכל זאת אני מרגיש שמוטב שאמסור לך את כל העובדות ואשאיר לך לבחור בעצמך את אלה שישרתו אותך יותר מכול בדרך אל מסקנותיך. אנחנו בהחלט מתקדמים. לגבי בני הזוג ברימור, מצאנו את המניע למעשיהם, וזה הבהיר את המצב מאוד. אבל הערבה, עם תעלומותיה ותושביה המוזרים, נשארת חתומה כתמיד. אולי במכתבי הבא אוכל לשפוך אור גם על זה. הכי טוב יהיה אם תוכל לבוא אלינו. בכל מקרה, תשמע ממני שוב במהלך הימים הקרובים.