הקטע מיומני הפרטי, שמהווה את הפרק הקודם, הביא את סיפורי עד השמונה עשר באוקטובר, תקופה שבה התחילו האירועים המוזרים האלה לנוע במהירות לעבר סופם הנורא. התקריות של הימים הבאים חרוטות בזיכרוני ללא מחיקה, ואני יכול לספר אותן בלי להיעזר ברשימות שנכתבו באותו זמן. אני מתחיל אותן מן היום שאחרי היום שבו קבעתי שתי עובדות בעלות חשיבות רבה: האחת, שגברת לורה ליונס מקום טרייסי כתבה לסר צ'ארלס בסקרוויל וקבעה איתו פגישה בדיוק במקום ובשעה שבהם מצא את מותו. השנייה, שאת האיש האורב בערבה יש למצוא בין בקתות האבן שעל צלע הגבעה. כששתי העובדות האלה בידי, הרגשתי שאם לא אוכל לשפוך אור נוסף על המקומות האפלים האלה, הרי שחסר לי שכל או אומץ.
לא הייתה לי הזדמנות לספר לברון מה נודע לי על גברת ליונס בערב הקודם, כי ד"ר מורטימר נשאר איתו לשחק קלפים עד מאוחר מאוד. אבל בארוחת הבוקר סיפרתי לו על תגליתי ושאלתי אותו אם ירצה ללוות אותי לקום טרייסי. בהתחלה היה להוט מאוד לבוא, אבל אחרי מחשבה נוספת נראה לשנינו שאם אלך לבד, התוצאות עשויות להיות טובות יותר. ככל שנעשה את הביקור רשמי יותר, כך נקבל אולי פחות מידע. לכן השארתי את סר הנרי מאחור, לא בלי ייסורי מצפון מסוימים, ונסעתי למשימתי החדשה.
כשהגעתי לקום טרייסי אמרתי לפרקינס להכניס את הסוסים לאורווה, וביררתי היכן הגברת שבאתי לחקור. לא היה לי קושי למצוא את חדריה, שהיו במרכז ומסודרים היטב. משרתת הכניסה אותי בלי טקסים, וכשנכנסתי לחדר האורחים, קפצה גברת שישבה לפני מכונת כתיבה מתוצרת רמינגטון, בחיוך קבלת פנים נעים. אבל פניה נפלו כשראתה שאני זר, והיא התיישבה שוב ושאלה מה מטרת ביקורי.
הרושם הראשון שהותירה גברת ליונס היה של יופי רב מאוד. עיניה ושערה היו באותו צבע עשיר של אגוז, ולחייה, אף שהיו מנומשות למדי, היו סמוקות בפריחה המעודנת של הברונטית, הוורוד העדין שמסתתר בלבו של ורד גופרית. הערצה הייתה, אני חוזר, הרושם הראשון. אבל השני היה ביקורת. היה משהו פגום בעדינות בפנים, איזו גסות בהבעה, איזו קשיחות, אולי, בעין, איזו רפיסות בשפה, שפגמו ביופיין המושלם. אבל אלה, כמובן, מחשבות שבאו אחר כך. ברגע ההוא הייתי מודע רק לכך שאני בנוכחות אישה נאה מאוד, ושהיא שואלת אותי מה הסיבות לביקורי. עד אותו רגע לא הבנתי לגמרי כמה עדינה משימתי.
"יש לי העונג," אמרתי, "להכיר את אביך."
זו הייתה הקדמה מגושמת, והגברת גרמה לי להרגיש זאת. "אין שום דבר משותף ביני לבין אבי," אמרה. "אינני חייבת לו דבר, וחבריו אינם חבריי. אילולא סר צ'ארלס בסקרוויל המנוח ועוד כמה לבבות טובים, הייתי עלולה לגווע ברעב, ככל שהיה איכפת לאבי."
"דווקא בעניין סר צ'ארלס בסקרוויל המנוח באתי לכאן לראות אותך."
הנמשים בלטו על פני הגברת.
"מה אוכל לספר לך עליו?" שאלה, ואצבעותיה שיחקו בעצבנות על מקשי מכונת הכתיבה.
"הכרת אותו, לא כן?"
"כבר אמרתי שאני חייבת הרבה לטוב לבו. אם אני מסוגלת לפרנס את עצמי, זה במידה רבה בזכות העניין שגילה במצבי האומלל."
"התכתבת איתו?"
הגברת הרימה את עיניה במהירות, וניצוץ כועס בעיניה בצבע האגוז.
"מה מטרת השאלות האלה?" שאלה בחריפות.
"המטרה היא להימנע משערורייה פומבית. מוטב שאשאל אותן כאן, מאשר שהעניין ייצא מכלל שליטתנו."
היא שתקה, ופניה היו עדיין חיוורות מאוד. לבסוף הרימה את עיניה, ומשהו פזיז ומתריס בהליכותיה.
"ובכן, אענה," אמרה. "מה השאלות שלך?"
"התכתבת עם סר צ'ארלס?"
"בהחלט כתבתי לו פעם או פעמיים, כדי להודות לו על עדינותו ועל נדיבותו."
"יש לך את התאריכים של המכתבים האלה?"
"לא."
"פגשת אותו אי פעם?"
"כן, פעם או פעמיים, כשבא לקום טרייסי. הוא היה אדם מסתגר מאוד, והעדיף לעשות טוב בחשאי."
"אבל אם ראית אותו לעתים רחוקות כל כך וכתבת לעתים רחוקות כל כך, איך ידע מספיק על ענייניך כדי לעזור לך, כפי שאת אומרת שעשה?"
היא התמודדה עם הקושי שלי בנכונות מרבית.
"היו כמה ג'נטלמנים שידעו את תולדותיי העצובות והתאחדו לעזור לי. אחד מהם היה מר סטייפלטון, שכן וידיד קרוב של סר צ'ארלס. הוא היה טוב לב ביותר, ודרכו נודע לסר צ'ארלס על ענייניי."
כבר ידעתי שסר צ'ארלס בסקרוויל עשה את סטייפלטון לגזבר הצדקה שלו בכמה הזדמנויות, כך שלהצהרת הגברת היה חותם של אמת.
"האם כתבת אי פעם לסר צ'ארלס וביקשת שייפגש איתך?" המשכתי.
גברת ליונס הסמיקה שוב מכעס. "באמת, אדוני, זאת שאלה יוצאת דופן מאוד."
"אני מצטער, גבירתי, אבל עליי לחזור עליה."
"אם כן, אני עונה: בהחלט לא."
"גם לא ביום מותו של סר צ'ארלס עצמו?"
הסומק נמוג ברגע, ופנים כפני מוות היו לפניי. שפתיה היבשות לא יכלו לומר את ה"לא" שיותר ראיתי משמעתי.
"ודאי זיכרונך מטעה אותך," אמרתי. "אני יכול אפילו לצטט קטע ממכתבך. נאמר בו: 'בבקשה, בבקשה, כמו שאתה ג'נטלמן, שרוף את המכתב הזה, והיה ליד השער בשעה עשר.'"
חשבתי שהתעלפה, אבל היא התעשתה במאמץ עליון.
"האם אין בכלל דבר כזה, ג'נטלמן?" התנשמה.
"את עושה עוול לסר צ'ארלס. הוא כן שרף את המכתב. אבל לפעמים אפשר לקרוא מכתב גם כשהוא שרוף. את מודה עכשיו שכתבת אותו?"
"כן, כתבתי אותו," קראה, ושפכה את נפשה בשטף של מילים. "כתבתי אותו. למה שאכחיש? אין לי סיבה להתבייש בזה. רציתי שיעזור לי. האמנתי שאם תהיה לי פגישה איתו, אוכל לזכות בעזרתו, ולכן ביקשתי ממנו להיפגש איתי."
"אבל למה בשעה כזאת?"
"משום שרק אז נודע לי שהוא נוסע למחרת ללונדון, ואולי ייעדר חודשים. היו סיבות שבגללן לא יכולתי להגיע לשם מוקדם יותר."
"אבל למה פגישה בגן ולא ביקור בבית?"
"אתה חושב שאישה יכולה ללכת לבדה בשעה כזאת לבית של רווק?"
"ובכן, מה קרה כשהגעת לשם?"
"מעולם לא הלכתי."
"גברת ליונס!"
"לא, אני נשבעת לך בכל מה שקדוש לי. מעולם לא הלכתי. משהו התערב ומנע ממני ללכת."
"מה היה זה?"
"זה עניין פרטי. אינני יכולה לספר אותו."
"את מודה, אם כן, שקבעת פגישה עם סר צ'ארלס בדיוק בשעה ובמקום שבהם מצא את מותו, אבל את מכחישה שבאת לפגישה."
"זאת האמת."
שוב ושוב חקרתי אותה בחקירה נגדית, אבל אף פעם לא הצלחתי לעבור את הנקודה הזאת.
"גברת ליונס," אמרתי כשקמתי מן הפגישה הארוכה והלא חד־משמעית הזאת, "את לוקחת על עצמך אחריות גדולה מאוד, ומעמידה את עצמך במצב כוזב מאוד, בכך שאינך מתוודה לגמרי על כל מה שאת יודעת. אם אצטרך לקרוא לעזרת המשטרה, תגלי כמה את מסובכת ברצינות. אם מצבך תמים, מדוע הכחשת בהתחלה שכתבת לסר צ'ארלס בתאריך ההוא?"
"משום שחששתי שתוסק מזה מסקנה שגויה כלשהי, ושאמצא את עצמי מעורבת בשערורייה."
"ומדוע לחצת כל כך שסר צ'ארלס ישמיד את מכתבך?"
"אם קראת את המכתב, תדע."
"לא אמרתי שקראתי את כל המכתב."
"ציטטת חלק ממנו."
"ציטטתי את ההערה שבסופו. המכתב, כפי שאמרתי, נשרף, ולא הכול היה קריא. אני שואל אותך שוב מדוע לחצת כל כך שסר צ'ארלס ישמיד את המכתב הזה, שקיבל ביום מותו."
"העניין פרטי מאוד."
"זאת סיבה נוספת להימנע מחקירה פומבית."
"אם כן, אספר לך. אם שמעת משהו על תולדותיי האומללות, תדע שנישאתי בפזיזות והייתה לי סיבה להצטער על כך."
"את זה שמעתי."
"חיי היו רדיפה בלתי פוסקת מצד בעל שאני מתעבת. החוק לצדו, ובכל יום אני עומדת מול האפשרות שיכריח אותי לחיות איתו. בזמן שכתבתי את המכתב הזה לסר צ'ארלס, נודע לי שיש סיכוי שאחזור לחופשי אם יכוסו הוצאות מסוימות. זה היה הכול בשבילי: שקט נפשי, אושר, כבוד עצמי, הכול. הכרתי את נדיבותו של סר צ'ארלס, וחשבתי שאם ישמע את הסיפור מפי, יעזור לי."
"אם כן, איך זה שלא הלכת?"
"משום שבינתיים קיבלתי עזרה ממקור אחר."
"אם כן, מדוע לא כתבת לסר צ'ארלס והסברת זאת?"
"כך הייתי עושה, אילולא ראיתי את דבר מותו בעיתון למחרת בבוקר."
סיפורה של האישה היה עקבי, וכל שאלותיי לא יכלו לערער אותו. יכולתי לבדוק אותו רק בכך שאברר אם אכן פתחה בהליכי גירושין נגד בעלה בזמן הטרגדיה או בסמוך לו.
לא סביר שהייתה מעזה לומר שלא הייתה באחוזת בסקרוויל אילו באמת הייתה שם, כי הייתה זקוקה לכרכרה כדי להגיע לשם, ולא יכלה לחזור לקום טרייסי עד שעות הבוקר המוקדמות. מסע כזה אי אפשר היה לשמור בסוד. הסבירות הייתה, אם כן, שהיא אומרת את האמת, או לפחות חלק מן האמת. יצאתי משם מבולבל ומדוכדך. שוב הגעתי לאותו קיר מת שנראה כאילו נבנה לרוחב כל שביל שבו ניסיתי להגיע למטרת שליחותי. ובכל זאת, ככל שחשבתי יותר על פני הגברת ועל התנהגותה, כך הרגשתי יותר שמשהו מוסתר ממני. מדוע החווירה כל כך? מדוע נאבקה בכל הודאה עד שנסחטה ממנה? מדוע הייתה שתקנית כל כך בזמן הטרגדיה? ודאי שההסבר לכל זה לא יכול להיות תמים כפי שרצתה שאאמין. לעת עתה לא יכולתי להתקדם יותר בכיוון הזה, אלא נאלצתי לחזור אל הרמז האחר, שאותו יש לחפש בין בקתות האבן בערבה.
וזה היה כיוון מעורפל ביותר. הבנתי זאת כשנסעתי בחזרה וראיתי איך גבעה אחר גבעה מראה עקבות של העם הקדום. הרמז היחיד של ברימור היה שהזר גר באחת מן הבקתות הנטושות האלה, ומאות רבות מהן פזורות לאורכה ולרוחבה של הערבה. אבל הייתה לי חוויה שלי עצמי כמורה דרך, שכן הראתה לי את האיש עצמו עומד על פסגת הצוק השחור. שם, אם כן, צריך להיות מרכז החיפוש שלי. משם אחקור כל בקתה בערבה עד שאגיע לנכונה. אם האיש הזה יהיה בתוכה, אגלה מפיו, בכוח האקדח שלי אם יהיה צורך, מי הוא ומדוע עקב אחרינו זמן רב כל כך. הוא אולי יחמוק מאיתנו בהמון של רחוב ריג'נט, אבל יתקשה לעשות זאת בערבה הבודדה. ומאידך גיסא, אם אמצא את הבקתה והדייר שלה לא יהיה בתוכה, עליי להישאר שם, ככל שתארך המשמרת, עד שיחזור. הולמס החמיץ אותו בלונדון. זה יהיה באמת ניצחון בשבילי אם אוכל לצוד אותו עד מחבואו, במקום שבו נכשל רבי.
המזל היה נגדנו שוב ושוב בחקירה הזאת, אבל עכשיו סוף סוף בא לעזרתי. ושליח המזל הטוב היה לא אחר מאשר מר פרנקלנד, שעמד, אפור פאות ואדום פנים, מחוץ לשער הגן שלו, שנפתח אל הדרך הראשית שבה נסעתי.
"יום טוב, ד"ר ווטסון," קרא במצב רוח טוב שלא כרגיל. "אתה חייב באמת לתת לסוסים שלך מנוחה ולהיכנס לכוס יין ולברך אותי."
רגשותיי כלפיו היו רחוקים מאוד מידידותיים אחרי מה ששמעתי על יחסו לבתו, אבל רציתי לשלוח את פרקינס ואת הכרכרה הביתה, וההזדמנות הייתה טובה. ירדתי ושלחתי הודעה לסר הנרי שאבוא ברגל בזמן לארוחת הערב. אחר כך הלכתי אחרי פרנקלנד לחדר האוכל שלו.
"זה יום גדול בשבילי, אדוני, אחד מימי החג של חיי," קרא בצחקוקים רבים. "השגתי ניצחון כפול. אני מתכוון ללמד אותם באזור הזה שחוק הוא חוק, ושיש כאן אדם שאינו פוחד להפעיל אותו. קבעתי זכות מעבר דרך אמצע הפארק של מידלטון הזקן, ממש לרוחבו, אדוני, במרחק מאה מטרים מדלת הכניסה שלו. מה אתה אומר על זה? נלמד את בעלי האחוזות האלה שאינם יכולים לרמוס את זכויות פשוטי העם, יקחם הרוח! וסגרתי את היער שבו נהגו אנשי פרנוורת'י לערוך פיקניקים. האנשים הארורים האלה נראה שחושבים שאין זכויות קניין, ושהם יכולים לשרוץ לאן שהם רוצים עם הניירות והבקבוקים שלהם. שני התיקים הוכרעו, ד"ר ווטסון, ושניהם לטובתי. לא היה לי יום כזה מאז שתבעתי את סר ג'ון מורלנד על הסגת גבול, משום שירה בשטח הארנבים שלו עצמו."
"איך לכל הרוחות עשית את זה?"
"תחפש בספרים, אדוני. זה שווה קריאה: פרנקלנד נגד מורלנד, בית משפט ספסל המלכה. זה עלה לי מאתיים לירות, אבל קיבלתי את פסק הדין שלי."
"האם זה הועיל לך?"
"לא, אדוני, לא. אני גאה לומר שלא היה לי שום אינטרס בעניין. אני פועל לגמרי מתוך תחושת חובה ציבורית. אין לי ספק, למשל, שאנשי פרנוורת'י ישרפו את בובתי הלילה. אמרתי למשטרה בפעם האחרונה שעשו זאת שעליהם להפסיק את ההצגות המבישות האלה. משטרת המחוז במצב מחפיר, אדוני, והיא לא העניקה לי את ההגנה שמגיעה לי. התיק פרנקלנד נגד המלכה יביא את העניין לתשומת לב הציבור. אמרתי להם שתהיה להם סיבה להצטער על יחסם אליי, וכבר דבריי התקיימו."
"איך זה?" שאלתי.
הזקן עטה הבעה יודעת דבר מאוד. "משום שאני יכול לספר להם את מה שהם מתים לדעת. אבל שום דבר לא יגרום לי לעזור לנבלים בשום דרך."
חיפשתי סביב תירוץ כלשהו שבעזרתו אוכל לחמוק מן הרכילות שלו, אבל עכשיו התחלתי לרצות לשמוע עוד ממנה. ראיתי מספיק מטבעו הסותר של החוטא הזקן כדי להבין שכל סימן חזק של עניין יהיה הדרך הבטוחה ביותר לעצור את גילויי הסוד שלו.
"איזה מקרה של ציד בלתי חוקי, אין ספק?" אמרתי באדישות.
"הא, הא, בחור שלי, עניין חשוב הרבה יותר מזה! מה לגבי האסיר בערבה?"
בהיתי. "אינך מתכוון לומר שאתה יודע איפה הוא?" אמרתי.
"אולי אינני יודע בדיוק איפה הוא, אבל אני בטוח לגמרי שאוכל לעזור למשטרה לשים עליו את ידה. האם מעולם לא עלה בדעתך שהדרך לתפוס את האיש הזה היא לגלות מאין הוא משיג את האוכל שלו, וכך להגיע אליו?"
בהחלט נראה שהוא מתקרב לאמת באופן לא נוח. "אין ספק," אמרתי, "אבל איך אתה יודע שהוא בכלל איפשהו בערבה?"
"אני יודע את זה משום שראיתי במו עיניי את השליח שמביא לו את האוכל."
לבי צנח בגלל ברימור. זה היה עניין רציני להיות בידיו של הזקן הצר עין והחטטן הזה. אבל ההערה הבאה שלו הסירה משקל מלבי.
"תופתע לשמוע שאת האוכל שלו מביא לו ילד. אני רואה אותו כל יום דרך הטלסקופ שלי על הגג. הוא עובר באותו שביל באותה שעה, ואל מי הוא הולך אם לא אל האסיר?"
הנה באמת מזל! ובכל זאת דיכאתי כל מראית של עניין. ילד! ברימור אמר שהאלמוני שלנו מסופק בידי נער. על עקבותיו, ולא על עקבות האסיר, נתקל פרנקלנד. אם אוכל להשיג את ידיעותיו, זה עשוי לחסוך לי ציד ארוך ומייגע. אבל חוסר אמון ואדישות היו כנראה הקלפים החזקים ביותר שלי.
"הייתי אומר שהרבה יותר סביר שזה בנו של אחד מרועי הערבה, שמביא לאביו את ארוחת הצהריים."
המראית הקלה ביותר של התנגדות הציתה אש בעריץ הזקן. עיניו הביטו בי ברשעות, ופאותיו האפורות סמרו כמו של חתול כועס.
"באמת, אדוני!" אמר, והצביע על פני הערבה המשתרעת למרחקים. "אתה רואה את הצוק השחור שם? ובכן, אתה רואה את הגבעה הנמוכה שמעבר לו, עם שיח הקוצים עליה? זה החלק הסלעי ביותר בכל הערבה. האם זה מקום שבו רועה ייתכן שיציב את עמדתו? הצעתך, אדוני, מגוחכת ביותר."
עניתי בענווה שדיברתי בלי לדעת את כל העובדות. הכניעה שלי מצאה חן בעיניו והובילה אותו לגילויים נוספים.
"אתה יכול להיות בטוח, אדוני, שיש לי נימוקים טובים מאוד לפני שאני מגיע לדעה. ראיתי את הנער שוב ושוב עם הצרור שלו. כל יום, ולפעמים פעמיים ביום, יכולתי... אבל רגע, ד"ר ווטסון. האם עיניי מטעות אותי, או שברגע זה ממש משהו זז על צלע הגבעה ההיא?"
זה היה במרחק מיילים אחדים, אבל יכולתי לראות בבירור נקודה כהה קטנה על רקע הירוק העמום והאפור.
"בוא, אדוני, בוא!" קרא פרנקלנד, ומיהר לעלות במדרגות. "תראה במו עיניך ותשפוט בעצמך."
הטלסקופ, מכשיר אדיר שהוצב על חצובה, עמד על גג העופרת השטוח של הבית. פרנקלנד הצמיד אליו את עינו ופלט קריאת סיפוק.
"מהר, ד"ר ווטסון, מהר, לפני שהוא עובר את הגבעה!"
הנה הוא, בהחלט, ילד קטן עם צרור קטן על כתפו, מטפס לאט ובמאמץ במעלה הגבעה. כשהגיע לרכס, ראיתי לרגע את הדמות המרופטת והמגושמת בצללית על רקע השמיים הכחולים והקרים. הוא הביט סביבו במבט חשאי ומתגנב, כמו מי שחושש ממרדף. אחר כך נעלם מעבר לגבעה.
"נו! אני צודק?"
"בהחלט, יש נער שנראה שיש לו שליחות סודית כלשהי."
"ומה השליחות, אפילו שוטר מחוזי היה מנחש. אבל אף מילה לא יקבלו ממני, ואני מחייב גם אותך בשמירת סוד, ד"ר ווטסון. אף מילה! אתה מבין!"
"בדיוק כרצונך."
"הם התייחסו אליי בצורה מבישה, מבישה. כשהעובדות ייחשפו בתיק פרנקלנד נגד המלכה, אני מעז לחשוב שגל של זעם יעבור בארץ. שום דבר לא יגרום לי לעזור למשטרה בשום דרך. ככל שהיה איכפת להם, זה יכול היה להיות אני ולא בובתי שהנבלים האלה שרפו על המוקד. ודאי אינך הולך! תעזור לי לרוקן את הקנקן לכבוד המאורע הגדול הזה!"
אבל עמדתי בפני כל הפצרותיו, והצלחתי להניא אותו מכוונתו המוצהרת ללכת איתי הביתה. נשארתי על הדרך כל עוד עינו הייתה עליי, ואז פניתי אל הערבה ופניתי לעבר הגבעה הסלעית שמעבר לה נעלם הנער. הכול פעל לטובתי, ונשבעתי שלא בגלל חוסר מרץ או התמדה אחמיץ את ההזדמנות שהמזל השליך לדרכי.
השמש כבר שקעה כשהגעתי לפסגת הגבעה, והמדרונות הארוכים שמתחתיי היו כולם ירוקים־זהובים מצד אחד וצל אפור מן הצד השני. אובך שכב נמוך על קו השמיים הרחוק ביותר, ומתוכו בלטו הצורות הדמיוניות של בליבר ושל צוק ויקסן. על פני המרחב הרחב לא היה שום קול ושום תנועה. ציפור אפורה גדולה אחת, שחף או חרטומן, דאתה גבוה בשמיים הכחולים. נראה שהיא ואני היינו היצורים החיים היחידים בין הקשת העצומה של השמיים לבין השממה שמתחתיה. הנוף העקר, תחושת הבדידות, והמסתורין והדחיפות של משימתי, כולם הטילו צינה בלבי. הנער לא נראה בשום מקום. אבל למטה מתחתיי, בנקיק בין הגבעות, היה מעגל של בקתות האבן הישנות, ובאמצען אחת ששמרה על די גג כדי לשמש מחסה מפני מזג האוויר. לבי קפץ בקרבי כשראיתי אותה. זאת ודאי המאורה שבה אורב הזר. סוף סוף רגלי על סף מקום המחבוא שלו. סודו בהישג ידי.
כשהתקרבתי לבקתה, הולך בזהירות כמו שסטייפלטון היה הולך כשהוא מתקרב ברשת מוכנה אל הפרפר הנח, וידאתי שהמקום אכן שימש למגורים. שביל מעורפל בין הסלעים הוביל אל הפתח ההרוס ששימש כדלת. הכול היה שקט בפנים. האלמוני יכול היה לארוב שם, או לשוטט בערבה. עצביי עקצצו מתחושת ההרפתקה. השלכתי הצידה את הסיגריה, סגרתי את ידי על קת האקדח, וניגשתי במהירות אל הדלת והצצתי פנימה. המקום היה ריק.
אבל היו סימנים רבים לכך שלא נקלעתי לעקבות שקריים. כאן בהחלט גר האיש. כמה שמיכות מגולגלות בבד עמיד למים היו מונחות על אותו לוח אבן שעליו ישן פעם האדם הנאוליתי. אפר של אש היה ערום באח גסה. לידה היו מונחים כמה כלי בישול ודלי מלא מים למחצה. ערמה של פחיות ריקות הראתה שהמקום מאוכלס כבר זמן מה, וכשעיניי התרגלו לאור המנומר, ראיתי ספל פח ובקבוק משקה חריף מלא למחצה עומדים בפינה. באמצע הבקתה שימשה אבן שטוחה כשולחן, ועליה עמד צרור בד קטן, אותו צרור, אין ספק, שראיתי דרך הטלסקופ על כתפו של הנער. היו בו כיכר לחם, לשון משומרת ושתי פחיות של אפרסקים משומרים. כשהנחתי אותו שוב, אחרי שבדקתי אותו, לבי קפץ לראות שמתחתיו מונח דף נייר ועליו כתב. הרמתי אותו, וזה מה שקראתי, משורבט בגסות בעיפרון: "ד"ר ווטסון נסע לקום טרייסי."
דקה עמדתי שם והנייר בידיי, וחשבתי על משמעות ההודעה הקצרה הזאת. אני, אם כן, ולא סר הנרי, הוא שאחריו עוקב האיש החשאי הזה. הוא לא עקב אחריי בעצמו, אבל שלח שליח, את הנער אולי, על עקבותיי, וזה היה הדיווח שלו. אולי לא עשיתי צעד אחד מאז שאני בערבה שלא נצפה ודווח. תמיד הייתה התחושה הזאת של כוח בלתי נראה, רשת דקה שנמתחת סביבנו במיומנות ובעדינות אינסופיות, ומחזיקה אותנו בקלילות כזאת, שרק ברגע עליון כלשהו מבין אדם שהוא אכן מסובך בעיניה.
אם היה דיווח אחד, אולי יש אחרים, ולכן הבטתי סביב הבקתה לחפש אותם. אבל לא היה שום זכר לשום דבר כזה, וגם לא יכולתי לגלות שום סימן שיעיד על אופיו או על כוונותיו של האיש שגר במקום המוזר הזה, מלבד שהוא ודאי בעל הרגלים ספרטניים ואכפת לו מעט מנוחות החיים. כשחשבתי על הגשמים הכבדים והבטתי בגג הפעור, הבנתי כמה חזקה ובלתי משתנה ודאי המטרה שהחזיקה אותו במשכן הלא מסביר פנים הזה. האם הוא אויבנו הזדוני, או שמא, במקרה, מלאך השומר שלנו? נשבעתי שלא אעזוב את הבקתה עד שאדע.
בחוץ שקעה השמש נמוך והמערב בער בשני ובזהב. השתקפותו הוחזרה בכתמים אדמדמים מן הבריכות הרחוקות שבין ביצת גרימפן הגדולה. שם היו שני המגדלים של אחוזת בסקרוויל, ושם כתם עשן רחוק שסימן את הכפר גרימפן. בין השניים, מאחורי הגבעה, היה ביתם של בני הזוג סטייפלטון. הכול היה מתוק, רך ושליו באור הערב הזהוב, ובכל זאת, כשהבטתי בהם, נפשי לא שותפה כלל לשלוות הטבע, אלא רעדה מן המעורפלות ומן האימה של אותה פגישה שכל רגע קירב. בעצבים דרוכים אבל במטרה קבועה, ישבתי בגומחה החשוכה של הבקתה וחיכיתי בסבלנות קודרת לבוא הדייר שלה.
ואז, לבסוף, שמעתי אותו. מרחוק בא צלצול חד של מגף פוגע באבן. אחר כך עוד אחד, ועוד אחד, מתקרבים יותר ויותר. נצמדתי לפינה החשוכה ביותר ודרכתי את האקדח בכיסי, נחוש שלא לחשוף את עצמי עד שתהיה לי הזדמנות לראות משהו מן הזר. הייתה הפסקה ארוכה, שהראתה שעצר. אחר כך שוב התקרבו הצעדים, וצל נפל על פתח הבקתה.
"ערב נהדר, ווטסון יקירי," אמר קול מוכר היטב. "אני באמת חושב שיהיה לך נוח יותר בחוץ מאשר בפנים."