רגע או שניים ישבתי בלי נשימה, ובקושי יכולתי להאמין לאוזניי. אחר כך חזרו אליי חושיי וקולי, ונטל אחריות מוחץ כאילו הוסר ברגע אחד מנפשי. הקול הקר, החד והאירוני הזה יכול היה להיות שייך רק לאדם אחד בכל העולם.
"הולמס!" קראתי. "הולמס!"
"צא החוצה," אמר, "ובבקשה היזהר עם האקדח."
התכופפתי מתחת למשקוף הגס, והנה הוא ישב על אבן בחוץ, עיניו האפורות רוקדות משעשוע כשנפלו על פניי הנדהמות. הוא היה רזה ושחוק, אבל צלול וערני, פניו החדות שזופות בשמש ומחוספסות ברוח. בחליפת הטוויד ובכובע הבד שלו נראה כמו כל תייר אחר בערבה, והוא דאג, באותה אהבה חתולית לניקיון אישי שהייתה אחת מתכונותיו, שסנטרו יהיה חלק ובגדיו מושלמים כאילו היה ברחוב בייקר.
"מעולם בחיי לא שמחתי כל כך לראות מישהו," אמרתי כשלחצתי את ידו.
"או נדהמת יותר, הא?"
"נו, אני מוכרח להודות בזה."
"ההפתעה לא הייתה כולה מצד אחד, אני מבטיח לך. לא היה לי מושג שמצאת את מקום המפלט המזדמן שלי, ועוד פחות מזה שאתה בתוכו, עד שהייתי במרחק עשרים צעדים מן הדלת."
"עקבת הרגל שלי, אני מניח?"
"לא, ווטסון, אני חושש שלא אוכל להתחייב לזהות את עקבת הרגל שלך בין כל עקבות הרגליים שבעולם. אם אתה רוצה ברצינות להטעות אותי, עליך להחליף את מוכר הטבק שלך. כי כשאני רואה בדל סיגריה עם הכיתוב 'בראדלי, רחוב אוקספורד', אני יודע שידידי ווטסון בסביבה. תראה אותו שם, ליד השביל. השלכת אותו, אין ספק, באותו רגע עליון שבו הסתערת אל הבקתה הריקה."
"בדיוק."
"כך חשבתי. ומכיוון שאני מכיר את עקשנותך הראויה להערצה, הייתי משוכנע שאתה יושב במארב, נשק בהישג יד, ומחכה שהדייר יחזור. אז באמת חשבת שאני הפושע?"
"לא ידעתי מי אתה, אבל הייתי נחוש לגלות."
"מצוין, ווטסון! ואיך איתרת אותי? ראית אותי, אולי, בליל המרדף אחרי האסיר, כשהייתי לא נבון והנחתי לירח לעלות מאחוריי?"
"כן, ראיתי אותך אז."
"וללא ספק חיפשת בכל הבקתות עד שהגעת לזאת?"
"לא, הנער שלך נצפה, וזה נתן לי מורה דרך היכן לחפש."
"הג'נטלמן הזקן עם הטלסקופ, אין ספק. לא הצלחתי להבין את זה כשראיתי לראשונה את האור מבזיק על העדשה." הוא קם והציץ לתוך הבקתה. "הא, אני רואה שקרטרייט העלה כמה אספקות. מה הנייר הזה? אז היית בקום טרייסי, כן?"
"כן."
"לראות את גברת לורה ליונס?"
"בדיוק."
"כל הכבוד! מחקרינו התנהלו כנראה בקווים מקבילים, וכשנאחד את תוצאותינו, אני מצפה שתהיה לנו ידיעה מלאה למדי על המקרה."
"ובכן, אני שמח מכל לבי שאתה כאן, כי באמת האחריות והמסתורין שניהם נעשו יותר מדי בשביל עצביי. אבל בשם כל הפלאים, איך הגעת לכאן, ומה עשית? חשבתי שאתה ברחוב בייקר, מטפל בתיק הסחיטה ההוא."
"זה מה שרציתי שתחשוב."
"אם כן, אתה משתמש בי ובכל זאת אינך סומך עליי!" קראתי במרירות מסוימת. "נדמה לי שהגיע לי יחס טוב יותר ממך, הולמס."
"ידידי היקר, היית בעל ערך שאין לו שיעור בשבילי בעניין הזה כמו במקרים רבים אחרים, ואני מתחנן שתסלח לי אם נראה שעשיתי לך תעלול. למען האמת, עשיתי זאת חלקית למענך, וההערכה שלי לסכנה שבה היית היא שהביאה אותי לבוא ולבחון את העניין בעצמי. אילו הייתי עם סר הנרי ואיתך, ודאי נקודת המבט שלי הייתה זהה לשלך, ונוכחותי הייתה מזהירה את יריבינו האדירים להיזהר. ואילו כך, יכולתי להסתובב כמו שבשום אופן לא הייתי יכול אילו גרתי באחוזה, ואני נשאר גורם לא ידוע בעניין, מוכן להטיל את כל משקלי ברגע מכריע."
"אבל למה להשאיר אותי בחושך?"
"אילו ידעת, זה לא היה עוזר לנו, ואולי היה מוביל לגילויי. היית רוצה לספר לי משהו, או בטוב לבך היית מביא לי איזו נוחות, וכך היה נלקח סיכון מיותר. הבאתי איתי את קרטרייט, אתה זוכר את הבחור הקטן ממשרד השליחים, והוא דאג לצרכיי הפשוטים: כיכר לחם וצווארון נקי. מה עוד אדם צריך? הוא נתן לי זוג עיניים נוסף על זוג רגליים זריזות מאוד, ושניהם היו בעלי ערך רב."
"אם כן, כל הדיווחים שלי היו לשווא!" קולי רעד כשנזכרתי בטרחה ובגאווה שבהן חיברתי אותם.
הולמס שלף צרור ניירות מכיסו.
"הנה הדיווחים שלך, ידידי היקר, ומשומשים היטב, אני מבטיח לך. עשיתי סידורים מצוינים, והם מתעכבים בדרכם רק יום אחד. אני חייב להחמיא לך מאוד על הלהט ועל התבונה שהפגנת במקרה קשה במידה יוצאת דופן."
עדיין הייתי פגוע למדי מן ההטעיה שנעשתה בי, אבל חום שבחיו של הולמס גירש את כעסי מלבי. הרגשתי גם בלבי שהוא צודק במה שאמר, ושבאמת מוטב היה למטרתנו שלא ידעתי שהוא בערבה.
"זה יותר טוב," אמר, כשראה את הצל עולה מפניי. "ועכשיו ספר לי את תוצאות ביקורך אצל גברת לורה ליונס. לא היה לי קשה לנחש שאליה הלכת, כי כבר ידוע לי שהיא האדם האחד בקום טרייסי שעשוי להועיל לנו בעניין. למעשה, אילו לא הלכת היום, סביר מאוד שאני הייתי הולך מחר."
השמש שקעה ודמדומים ירדו על הערבה. האוויר נעשה קריר ונסוגונו לתוך הבקתה בשביל החום. שם, כשאנחנו יושבים יחד בדמדומים, סיפרתי להולמס על שיחתי עם הגברת. הוא התעניין כל כך שנאלצתי לחזור על חלק ממנה פעמיים לפני שהיה מרוצה.
"זה חשוב ביותר," אמר כשסיימתי. "זה ממלא פער שלא הצלחתי לגשר עליו בפרשה המסובכת ביותר הזאת. אתה יודע, אולי, שיש קשר קרוב בין הגברת הזאת לבין האיש סטייפלטון?"
"לא ידעתי על קשר קרוב."
"אין שום ספק בעניין. הם נפגשים, הם כותבים, יש ביניהם הבנה מלאה. ובכן, זה שם בידינו נשק חזק מאוד. אילו רק יכולתי להשתמש בו כדי להפריד ממנו את אשתו..."
"את אשתו?"
"אני נותן לך עכשיו קצת מידע, בתמורה לכל מה שנתת לי. הגברת שנחשבה כאן למיס סטייפלטון היא בעצם אשתו."
"אלוהים אדירים, הולמס! אתה בטוח במה שאתה אומר? איך היה יכול להניח לסר הנרי להתאהב בה?"
"ההתאהבות של סר הנרי לא יכלה לפגוע באיש מלבד בסר הנרי. הוא הקפיד במיוחד שסר הנרי לא יחזר אחריה, כפי שהבחנת בעצמך. אני חוזר: הגברת היא אשתו ולא אחותו."
"אבל למה ההטעיה המשוכללת הזאת?"
"משום שחזה שהיא תועיל לו הרבה יותר בדמות אישה חופשייה."
כל האינסטינקטים שלא ביטאתי, כל חשדותיי המעורפלים, קיבלו פתאום צורה והתרכזו בחוקר הטבע. באיש האדיש וחסר הצבע הזה, עם כובע הקש ורשת הפרפרים שלו, נדמה היה לי שאני רואה משהו נורא: יצור של סבלנות וערמה אינסופיות, עם פנים מחייכות ולב רצחני.
"הוא, אם כן, אויבנו. הוא שעקב אחרינו בלונדון?"
"כך אני פותר את החידה."
"והאזהרה, היא ודאי באה ממנה!"
"בדיוק."
צורתה של נבזות מפלצתית כלשהי, חצייה נראית וחצייה מנוחשת, הזדקרה מבעד לחושך שאפף אותי זמן רב כל כך.
"אבל אתה בטוח בזה, הולמס? איך אתה יודע שהאישה היא אשתו?"
"משום שהוא שכח את עצמו עד כדי כך שסיפר לך קטע אמיתי מתולדות חייו בהזדמנות שבה פגש אותך לראשונה, ואני מעז לומר שהצטער על כך פעמים רבות מאז. פעם היה מנהל בית ספר בצפון אנגליה. ובכן, אין אדם קל יותר לאתר מאשר מנהל בית ספר. יש סוכנויות חינוך שבעזרתן אפשר לזהות כל אדם שעסק במקצוע. חקירה קטנה הראתה לי שבית ספר אחד קרס בנסיבות מזוויעות, ושהאיש שהיה בעליו, השם היה שונה, נעלם עם אשתו. התיאורים התאימו. כשנודע לי שהאיש הנעלם מסור לחקר החרקים, הזיהוי היה שלם."
החושך הלך והתפזר, אבל הרבה עדיין היה מוסתר בצללים.
"אם האישה הזאת היא באמת אשתו, היכן נכנסת לתמונה גברת לורה ליונס?" שאלתי.
"זאת אחת הנקודות שעליהן שפכו מחקריך שלך אור. הפגישה שלך עם הגברת הבהירה את המצב מאוד. לא ידעתי על גירושין מתוכננים בינה לבין בעלה. במקרה כזה, כיוון שראתה בסטייפלטון אדם לא נשוי, היא ודאי ציפתה להיות לאשתו."
"וכשיתברר לה האמת?"
"ובכן, אז אולי נמצא את הגברת מועילה. חובתנו הראשונה חייבת להיות לראות אותה, שנינו, מחר. אינך חושב, ווטסון, שאתה רחוק ממי שהופקד בידיך זמן רב למדי? מקומך צריך להיות באחוזת בסקרוויל."
הפסים האדומים האחרונים נמוגו במערב, והלילה ירד על הערבה. כמה כוכבים חיוורים נצנצו בשמיים סגולים.
"שאלה אחרונה, הולמס," אמרתי כשקמתי. "ודאי אין צורך בסודיות בינך לביני. מה פירוש כל זה? מה הוא רוצה?"
קולו של הולמס צנח כשענה:
"זה רצח, ווטסון. רצח מעודן, בדם קר, מתוכנן. אל תבקש ממני פרטים. הרשתות שלי נסגרות עליו, בדיוק כמו שהרשתות שלו נסגרות על סר הנרי, ובעזרתך הוא כבר כמעט בידיי. יש רק סכנה אחת שעלולה לאיים עלינו: שהוא יכה לפני שנהיה מוכנים לעשות זאת. עוד יום, לכל היותר יומיים, והתיק שלי יהיה שלם. אבל עד אז שמור על מי שהופקד בידיך בקפידה כמו שאם אוהבת שומרת על ילדה החולה. שליחותך היום הצדיקה את עצמה, ובכל זאת כמעט הייתי רוצה שלא עזבת את צדו. שמע!"
צרחה נוראה, יללה ממושכת של אימה ושל ייסורים, פרצה מתוך דממת הערבה. הזעקה המחרידה הזאת הקפיאה את הדם בעורקיי.
"הו, אלוהים!" התנשמתי. "מה זה? מה פירוש הדבר?"
הולמס קפץ על רגליו, וראיתי את צלליתו הכהה והאתלטית בפתח הבקתה, כתפיו כפופות, ראשו דחוף קדימה, פניו מציצות אל החושך.
"שקט!" לחש. "שקט!"
הזעקה הייתה חזקה בגלל עוצמתה, אבל היא צלצלה ממקום רחוק כלשהו במישור הצללים. עכשיו פרצה שוב אל אוזנינו, קרובה יותר, חזקה יותר, דחופה יותר מקודם.
"איפה זה?" לחש הולמס, וידעתי מן הרטט בקולו שהוא, איש הברזל, מזועזע עד עמקי נשמתו. "איפה זה, ווטסון?"
"שם, נדמה לי." הצבעתי אל החושך.
"לא, שם!"
שוב עברה הזעקה המיוסרת בלילה השקט, חזקה וקרובה הרבה יותר מתמיד. וקול חדש התערבב בה, המיה עמוקה ורוטנת, מוזיקלית ובכל זאת מאיימת, עולה ויורדת כמו רחש הים הנמוך והמתמיד.
"הכלב!" קרא הולמס. "בוא, ווטסון, בוא! אלוהים אדירים, אם איחרנו!"
הוא פתח בריצה מהירה על פני הערבה, ואני רצתי צמוד לעקביו. אבל עכשיו, מאיזה מקום בין הקרקע השבורה שממש לפנינו, באה צעקה נואשת אחרונה, ואחריה חבטה עמומה וכבדה. עצרנו והקשבנו. אף קול נוסף לא שבר את הדממה הכבדה של הלילה חסר הרוח.
ראיתי את הולמס מניח את ידו על מצחו כמו אדם מבולבל. הוא רקע ברגליו באדמה.
"הוא ניצח אותנו, ווטסון. איחרנו."
"לא, לא, ודאי שלא!"
"טיפש שהייתי, שמשכתי את ידי. ואתה, ווטסון, ראה מה יוצא מנטישת מי שהופקד בידיך! אבל חי שמיים, אם קרה הגרוע מכול, ננקום את דמו!"
בעיוורון רצנו באפלה, נתקלים בסלעים, מפלסים דרך בשיחי רותם, מתנשפים במעלה גבעות ומתפרצים במורד מדרונות, תמיד בכיוון שממנו באו הקולות הנוראים ההם. בכל מעלה הביט הולמס סביבו בלהיטות, אבל הצללים היו עבים על הערבה, ושום דבר לא זז על פניה העגומות.
"אתה רואה משהו?"
"כלום."
"אבל, שמע, מה זה?"
אנקה נמוכה הגיעה לאוזנינו. הנה שוב, משמאלנו! בצד ההוא הסתיים רכס סלעים בצוק תלול שהשקיף על מדרון זרוע אבנים. על פניו המשוננות היה פרוש איזה עצם כהה ולא סדיר. כשרצנו לעברו, התקשו קווי המתאר המעורפלים לצורה מוגדרת. זה היה אדם שרוע, פניו כלפי מטה על האדמה, ראשו מקופל תחתיו בזווית נוראה, כתפיו מעוגלות וגופו מכווץ, כאילו בשעת עשיית סלטה. התנוחה הייתה גרוטסקית כל כך, שלרגע לא יכולתי להבין שאותה אנקה הייתה יציאת נשמתו. אף לחישה, אף רשרוש, לא עלו עכשיו מן הדמות הכהה שמעליה רכנו. הולמס הניח עליו את ידו והרים אותה שוב בקריאת אימה. הבזק הגפרור שהצית האיר את אצבעותיו המוכתמות בדם קרוש ואת השלולית המחרידה שהלכה והתרחבה לאט מגולגולתו המרוסקת של הקורבן. והוא האיר דבר נוסף, שגרם ללבנו להתכווץ ולהתעלף בקרבנו: גופתו של סר הנרי בסקרוויל!
לא היה שום סיכוי שאחד מאיתנו ישכח את חליפת הטוויד האדמדמה והמיוחדת ההיא, אותה חליפה שלבש בבוקר הראשון שבו ראינו אותו ברחוב בייקר. קלטנו בה הצצה ברורה אחת, ואז הגפרור הבהב וכבה, כמו שהתקווה כבתה בנפשנו. הולמס נאנק, ופניו נצנצו לבנות בחושך.
"החיה! החיה!" קראתי באגרופים קפוצים. "הו, הולמס, לעולם לא אסלח לעצמי על שהשארתי אותו לגורלו."
"אני אשם יותר ממך, ווטסון. כדי שהתיק שלי יהיה מעוגל ושלם, השלכתי את חייו של הלקוח שלי. זאת המכה הגדולה ביותר שנחתה עליי בקריירה שלי. אבל איך יכולתי לדעת, איך יכולתי לדעת, שיסכן את חייו לבדו בערבה, למרות כל אזהרותיי?"
"ששמענו את צרחותיו, אלוהים, הצרחות האלה!, ובכל זאת לא יכולנו להציל אותו! איפה החיה הזאת, הכלב, שהסיע אותו אל מותו? אולי הוא אורב בין הסלעים האלה ברגע זה. וסטייפלטון, איפה הוא? הוא יישא באחריות למעשה הזה."
"הוא יישא. אני אדאג לכך. הדוד והאחיין נרצחו: האחד מת מפחד למראה חיה שחשב שהיא על־טבעית, השני הוסע אל סופו בבריחתו הפראית ממנה. אבל עכשיו עלינו להוכיח את הקשר בין האיש לבין החיה. מלבד מה ששמענו, איננו יכולים אפילו להישבע לקיומה של האחרונה, שהרי ברור שסר הנרי מת מן הנפילה. אבל חי שמיים, ערמומי ככל שיהיה, הבחור יהיה בידי לפני שיעבור עוד יום!"
עמדנו בלב מר משני צדי הגופה המרוסקת, המומים מן האסון הפתאומי והבלתי הפיך הזה, שהביא את כל עמלנו הארוך והמייגע לסוף מעורר רחמים כל כך. אחר כך, כשהירח עלה, טיפסנו לראש הסלעים שמהם נפל ידידנו המסכן, ומן הפסגה השקפנו על הערבה המוצלת, חצייה כסף וחצייה אפלה. הרחק משם, מיילים משם, בכיוון גרימפן, זרח אור צהוב יציב אחד. הוא יכול היה לבוא רק ממשכנם הבודד של בני הזוג סטייפלטון. בקללה מרה הנפתי לעברו את אגרופי כשהבטתי בו.
"מדוע שלא נתפוס אותו מיד?"
"התיק שלנו אינו שלם. הבחור זהיר וערמומי עד הקצה. לא מה שאנחנו יודעים קובע, אלא מה שאנחנו יכולים להוכיח. אם נעשה צעד שגוי אחד, הנבל עוד עלול לחמוק מאיתנו."
"מה אנחנו יכולים לעשות?"
"יהיה לנו הרבה מה לעשות מחר. הלילה אנחנו יכולים רק לעשות את החסד האחרון לידידנו המסכן."
יחד ירדנו במדרון התלול והתקרבנו לגופה, שחורה וברורה על רקע האבנים המוכספות. ייסורי האיברים המעוותים האלה הכו בי בעווית של כאב והטשטשו את עיניי בדמעות.
"עלינו לשלוח לקרוא לעזרה, הולמס! איננו יכולים לשאת אותו כל הדרך לאחוזה. אלוהים אדירים, השתגעת?"
הוא פלט קריאה ורכן מעל הגופה. עכשיו רקד וצחק ולחץ את ידי. האם זה יכול להיות ידידי החמור והמאופק? אכן, אש חבויה!
"זקן! זקן! לאיש יש זקן!"
"זקן?"
"זה לא הברון, זה... נו, זה השכן שלי, האסיר!"
בחיפזון קדחתני הפכנו את הגופה, והזקן הנוטף הזה הצביע למעלה אל הירח הקר והצלול. לא היה ספק לגבי המצח הבולט ועיני החיה השקועות. אלה היו אכן אותן פנים שבהו בי לאור הנר מעל הסלע: פניו של סלדן, הפושע.
ואז ברגע אחד התבהר לי הכול. נזכרתי איך הברון סיפר לי שמסר את מלתחתו הישנה לברימור. ברימור העביר אותה הלאה כדי לעזור לסלדן בבריחתו. מגפיים, חולצה, כובע, הכול היה של סר הנרי. הטרגדיה הייתה עדיין שחורה למדי, אבל לאיש הזה לפחות הגיע מוות לפי חוקי ארצו. סיפרתי להולמס מה מצב העניין, ולבי גולש מהכרת תודה ומשמחה.
"אם כן, הבגדים הם שהביאו את מותו של השטן המסכן," אמר. "די ברור שהכלב שוסה בעזרת ריח של חפץ כלשהו של סר הנרי, ככל הנראה המגף שנלקח במלון, וכך רדף את האיש הזה. אבל יש דבר אחד מוזר מאוד: איך ידע סלדן, בחושך, שהכלב על עקבותיו?"
"הוא שמע אותו."
"לשמוע כלב בערבה לא היה מביא אדם קשוח כמו האסיר הזה להתקף אימה כזה, שיסכן את תפיסתו מחדש בצרחות פראיות לעזרה. לפי צעקותיו, הוא ודאי רץ מרחק רב אחרי שידע שהחיה על עקבותיו. איך ידע?"
"תעלומה גדולה יותר בעיניי היא למה הכלב הזה, בהנחה שכל השערותינו נכונות..."
"אני לא מניח שום דבר."
"ובכן, אם כן, למה הכלב הזה משוחרר הלילה. אני מניח שהוא לא תמיד משוטט חופשי בערבה. סטייפלטון לא היה משחרר אותו, אלא אם הייתה לו סיבה לחשוב שסר הנרי יהיה שם."
"הקושי שלי הוא החמור מבין השניים, כי אני חושב שבקרוב מאוד נקבל הסבר לשלך, ואילו שלי עלול להישאר תעלומה לעולם. השאלה עכשיו היא מה נעשה בגופתו של האומלל המסכן הזה. איננו יכולים להשאיר אותה כאן לשועלים ולעורבים."
"אני מציע שנכניס אותה לאחת הבקתות עד שנוכל להודיע למשטרה."
"בדיוק. אין לי ספק שאתה ואני יכולים לשאת אותה עד לשם. הלו, ווטסון, מה זה? זה האיש עצמו, בכל מה שמופלא וחצוף! אף מילה שתראה את חשדותיך, אף מילה, אחרת התוכניות שלי מתמוטטות."
דמות התקרבה אלינו על פני הערבה, וראיתי את הזוהר האדום העמום של סיגר. הירח האיר עליו, ויכולתי להבחין בגזרה המהודרת ובהליכה הקלילה של חוקר הטבע. הוא עצר כשראה אותנו, ואחר כך המשיך להתקרב.
"מה, ד"ר ווטסון, זה לא אתה, נכון? אתה האדם האחרון שציפיתי לראות בערבה בשעה כזאת של הלילה. אבל, אוי, מה זה? מישהו נפגע? לא... אל תגיד לי שזה ידידנו סר הנרי!" הוא מיהר לעבור לידי ורכן מעל המת. שמעתי שאיפה חדה של נשימתו, והסיגר נפל מאצבעותיו.
"מי... מי זה?" גמגם.
"זה סלדן, האיש שברח מפרינסטאון."
סטייפלטון הפנה אלינו פנים מחרידות, אבל במאמץ עליון התגבר על תדהמתו ועל אכזבתו. הוא הביט בחדות מהולמס אליי. "אוי ואבוי! איזו פרשה מזעזעת! איך הוא מת?"
"נראה שהוא שבר את צווארו כשנפל מעל הסלעים האלה. ידידי ואני טיילנו בערבה כששמענו צעקה."
"גם אני שמעתי צעקה. זה מה שהוציא אותי. הייתי מודאג לגבי סר הנרי."
"מדוע דווקא לגבי סר הנרי?" לא יכולתי שלא לשאול.
"משום שהצעתי שיבוא אלינו. כשלא בא, הופתעתי, ובאופן טבעי נבהלתי לשלומו כששמעתי צעקות בערבה. דרך אגב," עיניו נעו שוב מפניי אל פניו של הולמס, "שמעתם עוד משהו מלבד צעקה?"
"לא," אמר הולמס. "ואתה?"
"לא."
"אם כן, למה אתה מתכוון?"
"הו, אתה מכיר את הסיפורים שהאיכרים מספרים על כלב רפאים וכדומה. אומרים שאפשר לשמוע אותו בלילה בערבה. תהיתי אם יש עדות כלשהי לקול כזה הלילה."
"לא שמענו שום דבר כזה," אמרתי.
"ומה התאוריה שלכם על מותו של הבחור המסכן הזה?"
"אין לי ספק שהחרדה והחשיפה לפגעי מזג האוויר הוציאו אותו מדעתו. הוא התרוצץ בערבה במצב מטורף, ולבסוף נפל כאן ושבר את צווארו."
"זאת נראית התאוריה הסבירה ביותר," אמר סטייפלטון, ונאנח אנחה שהבנתי שהיא מעידה על הקלתו. "מה אתה חושב על זה, מר שרלוק הולמס?"
ידידי קד בנימוס. "אתה מהיר בזיהוי," אמר.
"ציפינו לך באזור הזה מאז שד"ר ווטסון בא. הגעת בזמן לראות טרגדיה."
"כן, באמת. אין לי ספק שההסבר של ידידי יכסה את העובדות. אקח איתי זיכרון לא נעים בחזרה ללונדון מחר."
"הו, אתה חוזר מחר?"
"זאת כוונתי."
"אני מקווה שביקורך שפך קצת אור על האירועים שבלבלו אותנו?"
הולמס משך בכתפיו.
"אי אפשר תמיד להצליח כפי שמקווים. חוקר זקוק לעובדות, ולא לאגדות או לשמועות. זה לא היה מקרה משביע רצון."
ידידי דיבר בדרכו הגלויה והאדישה ביותר. סטייפלטון עדיין הביט בו בעיון. אחר כך פנה אליי.
"הייתי מציע לשאת את הבחור המסכן הזה לביתי, אבל זה היה מבהיל את אחותי כל כך, שאינני מרגיש שמוצדק לעשות זאת. נדמה לי שאם נשים משהו על פניו, הוא יהיה בטוח עד הבוקר."
וכך סוכם. הולמס ואני דחינו את הצעת האירוח של סטייפלטון ויצאנו לאחוזת בסקרוויל, והשארנו את חוקר הטבע לחזור לבדו. כשהבטנו לאחור, ראינו את הדמות מתרחקת לאט על פני הערבה הרחבה, ומאחוריה אותו כתם שחור אחד על המדרון המוכסף, שהראה היכן שוכב האיש שבא אל סופו בצורה נוראה כל כך.
"סוף סוף אנחנו בהתגוששות צמודה," אמר הולמס כשהלכנו יחד על פני הערבה. "איזה עצבים יש לבחור! איך התאושש מול מה שוודאי היה הלם משתק, כשגילה שהאיש הלא נכון נפל קורבן למזימתו. אמרתי לך בלונדון, ווטסון, ואני אומר לך שוב עכשיו, שמעולם לא היה לנו יריב ראוי יותר לחרבנו."
"אני מצטער שהוא ראה אותך."
"גם אני הצטערתי בהתחלה. אבל לא הייתה מזה מוצא."
"איזו השפעה, לדעתך, תהיה לזה על תוכניותיו, עכשיו כשהוא יודע שאתה כאן?"
"זה עשוי לגרום לו להיות זהיר יותר, או שזה עשוי לדחוף אותו לצעדים נואשים מיד. כמו רוב הפושעים הפיקחים, הוא עשוי לבטוח יותר מדי בפיקחותו ולדמיין שהטעה אותנו לגמרי."
"מדוע שלא נעצור אותו מיד?"
"ווטסון יקירי, נולדת להיות איש מעשה. האינסטינקט שלך הוא תמיד לעשות משהו נמרץ. אבל נניח, לשם הוויכוח, שהיינו עוצרים אותו הלילה, מה לכל הרוחות היינו מרוויחים מזה? לא היינו יכולים להוכיח נגדו דבר. זאת הערמה השטנית שבדבר! אילו פעל באמצעות שליח אנושי, היינו יכולים להשיג ראיות כלשהן, אבל אילו היינו גוררים את הכלב הגדול הזה לאור היום, זה לא היה עוזר לנו לכרוך חבל סביב צוואר אדונו."
"ודאי יש לנו תיק."
"אפילו לא צל של תיק, רק השערות וניחושים. היו צוחקים עלינו ומוציאים אותנו מבית המשפט, אילו באנו עם סיפור כזה ועם ראיות כאלה."
"יש את מותו של סר צ'ארלס."
"נמצא מת בלי סימן עליו. אתה ואני יודעים שמת מפחד גרידא, ואנחנו יודעים גם מה הפחיד אותו, אבל איך נגרום לשנים עשר מושבעים כבדי ראש לדעת זאת? אילו סימנים יש של כלב? איפה סימני ניביו? כמובן, אנחנו יודעים שכלב אינו נושך גופה מתה, ושסר צ'ארלס היה מת לפני שהחיה השיגה אותו. אבל עלינו להוכיח את כל זה, ואיננו במצב לעשות זאת."
"ובכן, אם כן, הלילה?"
"מצבנו לא הרבה יותר טוב הלילה. שוב, לא היה קשר ישיר בין הכלב לבין מות האיש. מעולם לא ראינו את הכלב. שמענו אותו, אבל לא יכולנו להוכיח שרץ על עקבות האיש הזה. יש היעדר מוחלט של מניע. לא, ידידי היקר. עלינו להשלים עם העובדה שאין לנו תיק כרגע, ושכדאי לנו לקחת כל סיכון כדי לבסס אחד."
"ואיך אתה מציע לעשות זאת?"
"יש לי תקוות גדולות במה שגברת לורה ליונס עשויה לעשות בשבילנו כשמצב העניינים יתברר לה. ויש לי גם תוכנית משלי. דיה לצרה בשעתה, אבל אני מקווה שלפני שיעבור היום, תהיה לנו סוף סוף ידנו על העליונה."
לא יכולתי לחלץ ממנו דבר נוסף, והוא הלך, שקוע במחשבות, עד שערי בסקרוויל.
"אתה נכנס?"
"כן. אינני רואה סיבה להמשיך להסתתר. אבל מילה אחרונה, ווטסון. אל תאמר דבר על הכלב לסר הנרי. הנח לו לחשוב שמותו של סלדן היה כפי שסטייפלטון רוצה שנאמין. יהיו לו עצבים טובים יותר לניסיון הקשה שיצטרך לעבור מחר, כשהוא מוזמן, אם אני זוכר נכון את הדיווח שלך, לסעוד עם האנשים האלה."
"וגם אני."
"אם כן, עליך להתנצל, והוא חייב ללכת לבדו. את זה יהיה קל לסדר. ועכשיו, אם איחרנו לארוחת הערב, נדמה לי ששנינו מוכנים לסעודת לילה."