סר הנרי היה יותר שמח מאשר מופתע לראות את שרלוק הולמס, כי כבר כמה ימים ציפה שהאירועים האחרונים יביאו אותו מלונדון. אבל הוא הרים את גבותיו כשגילה שלידידי אין לא מטען ולא הסברים להיעדרו. יחד סיפקנו עד מהרה את צרכיו, ואחר כך, בסעודה מאוחרת, הסברנו לברון את מה שנראה רצוי שיידע מחוויותינו. אבל קודם הייתה מוטלת עליי החובה הלא נעימה למסור את החדשות לברימור ולאשתו. לו אולי הייתה זו הקלה גמורה, אבל היא בכתה במרירות לתוך סינרה. בעיני כל העולם הוא היה איש האלימות, חציו חיה וחציו שד. אבל בשבילה הוא נשאר תמיד הילד הקטן והעקשן של נעוריה, הילד שנאחז בידה. רע באמת האדם שאין אישה אחת שתתאבל עליו.
"התבטלתי בבית כל היום מאז שווטסון יצא בבוקר," אמר הברון. "נדמה לי שמגיע לי קצת קרדיט, כי עמדתי בהבטחתי. אילולא נשבעתי שלא להסתובב לבד, אולי היה לי ערב תוסס יותר, כי קיבלתי הודעה מסטייפלטון שהזמין אותי אליו."
"אין לי ספק שהיה לך ערב תוסס יותר," אמר הולמס ביובש. "דרך אגב, אני מניח שאינך מבין שהתאבלנו עליך, כמי ששבר את צווארו?"
סר הנרי פקח את עיניו. "איך זה?"
"האומלל המסכן הזה היה לבוש בבגדים שלך. אני חושש שהמשרת שלך, שנתן לו אותם, עלול להסתבך עם המשטרה."
"זה לא סביר. לא היה שום סימן על אף אחד מהם, ככל שאני יודע."
"זה מזל בשבילו, ולמעשה זה מזל בשביל כולכם, כי כולכם בצד הלא נכון של החוק בעניין הזה. אינני בטוח שכבלש מצפוני, חובתי הראשונה אינה לעצור את כל בני הבית. הדיווחים של ווטסון הם מסמכים מפלילים ביותר."
"אבל מה עם המקרה?" שאל הברון. "האם הבנת משהו מן הסבך? אינני יודע אם ווטסון ואני חכמים הרבה יותר מאז שבאנו לכאן."
"נדמה לי שבקרוב אהיה במצב להבהיר לך את המצב במידה רבה יותר. זה היה עניין קשה ומסובך ביותר. יש כמה נקודות שעדיין חסר לנו בהן אור, אבל הוא מגיע בכל זאת."
"הייתה לנו חוויה אחת, כפי שווטסון ודאי סיפר לך. שמענו את הכלב בערבה, כך שאני יכול להישבע שאין זאת רק אמונה טפלה ריקה. היה לי עסק עם כלבים כשהייתי במערב, ואני מזהה כלב כשאני שומע אחד. אם תוכל לחסום את הלוע של זה ולשים אותו בשרשרת, אהיה מוכן להישבע שאתה הבלש הגדול ביותר בכל הזמנים."
"נדמה לי שאחסום לו את הלוע ואשים אותו בשרשרת כמו שצריך, אם תיתן לי את עזרתך."
"מה שתגיד לי לעשות, אעשה."
"טוב מאוד. ואבקש ממך גם לעשות זאת בעיניים עצומות, בלי לשאול תמיד את הסיבה."
"כרצונך."
"אם תעשה זאת, נדמה לי שיש סיכוי טוב שהבעיה הקטנה שלנו תיפתר בקרוב. אין לי ספק..."
הוא עצר פתאום ובהה בעיניים קפואות מעל ראשי אל האוויר. המנורה היכתה על פניו, והן היו מרוכזות ודוממות כל כך, שיכלו להיות פניו של פסל קלאסי מסותת בחדות, התגלמות של עירנות ושל ציפייה.
"מה זה?" קראנו שנינו.
ראיתי כשהשפיל את מבטו שהוא מדכא רגש פנימי כלשהו. תווי פניו עדיין היו שלווים, אבל עיניו זרחו בצהלה משועשעת.
"סלחו להתפעלותו של מבין," אמר כשנופף בידו לעבר שורת הדיוקנאות שכיסתה את הקיר שממול. "ווטסון לא יסכים להודות שאני מבין משהו באמנות, אבל זאת סתם קנאה, משום שדעותינו בנושא שונות. ובכן, זאת באמת סדרת דיוקנאות נאה מאוד."
"נו, אני שמח לשמוע אותך אומר זאת," אמר סר הנרי, והעיף מבט מופתע מעט בידידי. "אינני מתיימר להבין הרבה בדברים האלה, והייתי שופט טוב יותר של סוס או של שור מאשר של תמונה. לא ידעתי שאתה מוצא זמן לדברים כאלה."
"אני יודע מה טוב כשאני רואה אותו, ואני רואה אותו עכשיו. זה קנלר, אני נשבע, הגברת במשי הכחול שם, והג'נטלמן השמן עם הפאה צריך להיות ריינולדס. כולם דיוקנאות משפחה, אני מניח?"
"כל אחד ואחד."
"אתה יודע את השמות?"
"ברימור לימד אותי אותם, ונדמה לי שאני יכול לחזור על השיעור שלי די טוב."
"מי הג'נטלמן עם הטלסקופ?"
"זה סגן האדמירל בסקרוויל, ששירת תחת רודני באיי הודו המערבית. האיש במעיל הכחול ועם גליל הנייר הוא סר ויליאם בסקרוויל, שהיה יושב ראש הוועדות של בית הנבחרים תחת פיט."
"והפרש המלכותי הזה שמולי, זה עם הקטיפה השחורה והתחרה?"
"אה, יש לך זכות לדעת עליו. זה הגורם לכל הצרות, הוגו הרשע, שהתחיל את כלבם של בני בסקרוויל. לא סביר שנשכח אותו."
הבטתי בעניין ובהפתעה מסוימת בדיוקן.
"אוי לי!" אמר הולמס. "הוא נראה אדם שקט ועניו למדי, אבל אני מעז לומר שאורב שטן בעיניו. דמיינתי אותו כאדם חסון ובריוני יותר."
"אין ספק לגבי האותנטיות, כי השם והתאריך, 1647, נמצאים בגב הבד."
הולמס אמר מעט יותר, אבל נראה שתמונת ההולל הזקן מרתקת אותו, ועיניו היו נעוצות בה בלי הרף במהלך הסעודה. רק מאוחר יותר, כשסר הנרי הלך לחדרו, יכולתי לעקוב אחר כיוון מחשבותיו. הוא הוביל אותי בחזרה לאולם המשתאות, נר חדר השינה שלו בידו, והחזיק אותו מול הדיוקן שהכתים הזמן שעל הקיר.
"אתה רואה שם משהו?"
הבטתי בכובע הרחב והמנוצה, בתלתלי האהבה המסתלסלים, בצווארון התחרה הלבן, ובפנים הישרות והחמורות שהיו ממוסגרות ביניהם. אלה לא היו פנים אכזריות, אבל הן היו מקפידות, קשות וחמורות, עם פה תקיף בעל שפתיים דקות, ועין קרה וחסרת סובלנות.
"האם הן דומות למישהו שאתה מכיר?"
"יש משהו מסר הנרי בלסת."
"רק רמז, אולי. אבל חכה רגע!" הוא עמד על כיסא, ובעודו מחזיק את האור ביד שמאל, כופף את זרועו הימנית מעל הכובע הרחב ומסביב לתלתלים הארוכים.
"אלוהים אדירים!" קראתי בתדהמה.
פניו של סטייפלטון קפצו מתוך הבד.
"הא, עכשיו אתה רואה. עיניי מאומנות לבחון פנים ולא את קישוטיהן. התכונה הראשונה של חוקר פלילי היא לראות מבעד להתחפשות."
"אבל זה מופלא. זה יכול היה להיות הדיוקן שלו."
"כן, זאת דוגמה מעניינת לתורשה החוזרת, שנראה שהיא גם גופנית וגם רוחנית. די בחקר דיוקנאות משפחתיים כדי להמיר את דתו של אדם לתורת גלגול הנשמות. הבחור הוא בסקרוויל, זה ברור."
"עם כוונות לרשת."
"בדיוק. המקרה של התמונה הזאת סיפק לנו את אחת החוליות החסרות הברורות ביותר. הוא בידינו, ווטסון, הוא בידינו, ואני מעז להישבע שלפני ליל מחר הוא יפרפר ברשת שלנו, חסר אונים כמו אחד מן הפרפרים שלו. סיכה, פקק וכרטיס, ונוסיף אותו לאוסף של רחוב בייקר!" הוא פרץ באחד מהתקפי הצחוק הנדירים שלו כשהסתובב מן התמונה. לא שמעתי אותו צוחק לעתים קרובות, ותמיד זה בישר רעות למישהו.
קמתי מוקדם בבוקר, אבל הולמס היה על רגליו מוקדם עוד יותר, כי ראיתי אותו, כשהתלבשתי, עולה בשביל הגישה.
"כן, אמור להיות לנו יום מלא היום," העיר, ושפשף את ידיו בשמחת המעשה. "הרשתות כולן במקומן, והגרירה עומדת להתחיל. נדע לפני שייגמר היום אם תפסנו את דג הטורף הגדול וצנום הלסת שלנו, או שהוא חמק דרך העיניים."
"כבר היית בערבה?"
"שלחתי מגרימפן דיווח לפרינסטאון על מותו של סלדן. נדמה לי שאני יכול להבטיח שאף אחד מכם לא יוטרד בעניין. וגם יצרתי קשר עם קרטרייט הנאמן שלי, שהיה ודאי נמק ליד דלת הבקתה שלי, כמו כלב על קבר אדונו, אילולא הרגעתי אותו לגבי שלומי."
"מה הצעד הבא?"
"לראות את סר הנרי. אה, הנה הוא!"
"בוקר טוב, הולמס," אמר הברון. "אתה נראה כמו גנרל שמתכנן קרב עם ראש המטה שלו."
"זה בדיוק המצב. ווטסון ביקש פקודות."
"וגם אני."
"טוב מאוד. אתה מוזמן, כפי שאני מבין, לסעוד הערב עם ידידינו בני הזוג סטייפלטון."
"אני מקווה שתבוא גם אתה. הם אנשים מכניסי אורחים מאוד, ואני בטוח שישמחו מאוד לראות אותך."
"אני חושש שווטסון ואני חייבים לנסוע ללונדון."
"ללונדון?"
"כן, נדמה לי שנועיל יותר שם בצומת הנוכחי."
פניו של הברון התארכו באופן ניכר.
"קיוויתי שתעמדו לצדי בעסק הזה עד הסוף. האחוזה והערבה אינם מקומות נעימים במיוחד כשאדם לבד."
"ידידי היקר, עליך לסמוך עליי בלי סייג ולעשות בדיוק מה שאני אומר לך. תוכל לומר לידידיך שהיינו שמחים לבוא איתך, אבל שעסק דחוף מחייב אותנו להיות בעיר. אנחנו מקווים לחזור לדבון בקרוב מאוד. תזכור למסור להם את ההודעה הזאת?"
"אם אתה מתעקש."
"אין ברירה אחרת, אני מבטיח לך."
ראיתי לפי מצחו המעונן של הברון שנפגע עמוקות ממה שראה כנטישתנו.
"מתי אתם רוצים לנסוע?" שאל בקרירות.
"מיד אחרי ארוחת הבוקר. ניסע לקום טרייסי, אבל ווטסון ישאיר את חפציו כערובה שיחזור אליך. ווטסון, תשלח פתק לסטייפלטון ותאמר לו שאתה מצטער שאינך יכול לבוא."
"יש לי חשק לנסוע איתכם ללונדון," אמר הברון. "למה שאשאר כאן לבד?"
"משום שזה עמדת התפקיד שלך. משום שנתת לי את מילתך שתעשה כפי שאומרים לך, ואני אומר לך להישאר."
"בסדר, אם כן, אשאר."
"עוד הוראה אחת! אני רוצה שתיסע לבית מריפיט. אבל שלח בחזרה את הכרכרה שלך, והודע להם שאתה מתכוון ללכת הביתה ברגל."
"ללכת ברגל על פני הערבה?"
"כן."
"אבל זה בדיוק הדבר שהזהרת אותי כל כך הרבה פעמים לא לעשות."
"הפעם תוכל לעשות זאת בבטחה. אילולא היה לי אמון מלא בעצביך ובאומץ לבך, לא הייתי מציע זאת, אבל הכרחי שתעשה זאת."
"אם כן, אעשה זאת."
"ואם חייך יקרים לך, אל תלך על פני הערבה לשום כיוון מלבד לאורך השביל הישר שמוביל מבית מריפיט לדרך גרימפן, והוא הדרך הטבעית שלך הביתה."
"אעשה בדיוק מה שאתה אומר."
"טוב מאוד. אשמח לצאת מוקדם ככל האפשר אחרי ארוחת הבוקר, כדי להגיע ללונדון אחר הצהריים."
נדהמתי מאוד מן התוכנית הזאת, אף שנזכרתי שהולמס אמר לסטייפלטון בלילה הקודם שביקורו יסתיים למחרת. אבל לא עלה בדעתי שירצה שאבוא איתו, וגם לא יכולתי להבין איך שנינו נוכל להיעדר ברגע שהוא עצמו הכריז שהוא מכריע. אבל לא הייתה ברירה מלבד צייתנות מלאה. אז נפרדנו מידידנו העגום, וכעבור שעתיים היינו בתחנת קום טרייסי ושלחנו את הכרכרה בדרכה חזרה. נער קטן חיכה על הרציף.
"יש פקודות, אדוני?"
"תיקח את הרכבת הזאת לעיר, קרטרייט. ברגע שתגיע, תשלח מברק לסר הנרי בסקרוויל, בשמי, ותאמר שאם ימצא את הארנק שהפלתי, שישלח אותו בדואר רשום לרחוב בייקר."
"כן, אדוני."
"ותשאל במשרד התחנה אם יש הודעה בשבילי."
הנער חזר עם מברק, והולמס מסר אותו לי. נאמר בו:
מברק התקבל. בא עם צו לא חתום. מגיע בחמש וארבעים. לסטרייד.
"זאת תשובה למברק שלי מהבוקר. הוא הטוב שבאנשי המקצוע, נדמה לי, ואולי נזדקק לעזרתו. ועכשיו, ווטסון, נדמה לי שלא נוכל לנצל את זמננו טוב יותר מאשר לבקר את מכרתך, גברת לורה ליונס."
תוכנית המערכה שלו התחילה להתבהר. הוא ישתמש בברון כדי לשכנע את בני הזוג סטייפלטון שבאמת נסענו, בזמן שבפועל נחזור ברגע שבו סביר שנהיה נחוצים. המברק ההוא מלונדון, אם סר הנרי יזכיר אותו לבני הזוג סטייפלטון, ודאי יסיר את החשדות האחרונים מלבם. כבר נדמה היה לי שאני רואה את רשתותינו נסגרות סביב דג הטורף צנום הלסת ההוא.
גברת לורה ליונס הייתה במשרדה, ושרלוק הולמס פתח את הפגישה בגילוי לב ובישירות שהדהימו אותה מאוד.
"אני חוקר את הנסיבות שליוו את מותו של סר צ'ארלס בסקרוויל המנוח," אמר. "ידידי כאן, ד"ר ווטסון, דיווח לי על מה שמסרת, וגם על מה שהסתרת בקשר לעניין."
"מה הסתרתי?" שאלה בהתרסה.
"הודית שביקשת מסר צ'ארלס להיות ליד השער בשעה עשר. אנחנו יודעים שזה היה המקום והשעה של מותו. הסתרת מה הקשר בין האירועים האלה."
"אין שום קשר."
"במקרה כזה, צירוף המקרים ודאי יוצא דופן באמת. אבל נדמה לי שבכל זאת נצליח לבסס קשר. אני רוצה להיות גלוי לב לגמרי איתך, גברת ליונס. אנחנו רואים במקרה הזה רצח, והראיות עשויות להפליל לא רק את ידידך מר סטייפלטון, אלא גם את אשתו."
הגברת זינקה מכיסאה.
"אשתו!" קראה.
"העובדה אינה עוד סוד. האישה שנחשבה לאחותו היא בעצם אשתו."
גברת ליונס חזרה למקומה. ידיה לפתו את משענות הכיסא, וראיתי שהציפורניים הוורודות הלבינו מכוח האחיזה.
"אשתו!" אמרה שוב. "אשתו! הוא אינו נשוי."
שרלוק הולמס משך בכתפיו.
"תוכיח לי! תוכיח לי! ואם תוכל לעשות זאת...!"
הברק העז של עיניה אמר יותר מכל מילים.
"באתי מוכן לעשות זאת," אמר הולמס, ושלף כמה ניירות מכיסו. "הנה תצלום של בני הזוג שצולם ביורק לפני ארבע שנים. כתוב עליו 'מר וגברת ונדלר', אבל לא יהיה לך קושי לזהות אותו, וגם אותה, אם את מכירה אותה במראה. הנה שלושה תיאורים כתובים, מאת עדים אמינים, של מר וגברת ונדלר, שבאותו זמן ניהלו את בית הספר הפרטי סנט אוליבר. קראי אותם וראי אם את יכולה לפקפק בזהותם של האנשים האלה."
היא העיפה בהם מבט, ואחר כך הרימה אלינו את עיניה בפנים קשות וקפואות של אישה נואשת.
"מר הולמס," אמרה, "האיש הזה הציע לי נישואים בתנאי שאשיג גט מבעלי. הוא שיקר לי, הנבל, בכל דרך אפשרית. אף מילת אמת אחת לא אמר לי מעולם. ולמה, למה? דמיינתי שהכול היה למעני. אבל עכשיו אני רואה שמעולם לא הייתי יותר מכלי בידיו. מדוע שאשמור אמונים למי שמעולם לא שמר לי? מדוע שאנסה להגן עליו מפני התוצאות של מעשיו הרעים? שאל אותי מה שאתה רוצה, ואין דבר שאסתיר. דבר אחד אני נשבעת לך: כשכתבתי את המכתב, לא חלמתי על שום רעה לג'נטלמן הזקן, שהיה הידיד הטוב ביותר שלי."
"אני מאמין לך לגמרי, גבירתי," אמר שרלוק הולמס. "סיפור האירועים האלה ודאי כואב לך מאוד, ואולי יהיה קל יותר אם אני אספר לך מה קרה, ואת תוכלי לתקן אותי אם אטעה טעות מהותית. את משלוח המכתב הזה הציע לך סטייפלטון?"
"הוא הכתיב אותו."
"אני מניח שהסיבה שנתן הייתה שתקבלי עזרה מסר צ'ארלס להוצאות המשפטיות הקשורות בגירושייך?"
"בדיוק."
"ואחר כך, אחרי ששלחת את המכתב, הניא אותך מללכת לפגישה?"
"הוא אמר לי שזה יפגע בכבודו העצמי שגבר אחר ימצא את הכסף למטרה כזאת, ושאף שהוא עצמו אדם עני, יקדיש את הפרוטה האחרונה שלו להסרת המכשולים שהפרידו בינינו."
"נראה שהוא אדם עקבי מאוד. ואחר כך לא שמעת דבר עד שקראת את הדיווחים על המוות בעיתון?"
"לא."
"והוא השביע אותך שלא תאמרי דבר על פגישתך עם סר צ'ארלס?"
"כן. הוא אמר שהמוות מסתורי מאוד, ושבוודאי יחשדו בי אם העובדות ייצאו לאור. הוא הפחיד אותי ושכנע אותי לשתוק."
"בהחלט. אבל היו לך חשדות?"
היא היססה והשפילה את עיניה.
"הכרתי אותו," אמרה. "אבל אילו שמר לי אמונים, תמיד הייתי שומרת לו."
"נדמה לי שבסך הכול ניצלת למזלך," אמר שרלוק הולמס. "הוא היה בידייך והוא ידע זאת, ובכל זאת את בחיים. הלכת כמה חודשים קרוב מאוד לשפת תהום. עלינו לומר לך בוקר טוב עכשיו, גברת ליונס, וסביר שתשמעי מאיתנו שוב בקרוב מאוד."
"התיק שלנו מתעגל, וקושי אחר קושי מתדלדל לפנינו," אמר הולמס כשעמדנו וחיכינו לבוא האקספרס מן העיר. "בקרוב אהיה במצב שבו אוכל לחבר לסיפור אחד רצוף את אחד הפשעים המוזרים והמסעירים ביותר של הזמנים המודרניים. תלמידי הקרימינולוגיה יזכרו את האירועים הדומים בגודנו, ברוסיה הקטנה, בשנת 66, וכמובן יש את מקרי הרצח של אנדרסון בצפון קרוליינה, אבל למקרה הזה יש כמה תכונות שהן כולן שלו. גם עכשיו אין לנו תיק ברור נגד האיש הערמומי מאוד הזה. אבל אתפלא מאוד אם הוא לא יהיה ברור מספיק לפני שנלך לישון הלילה."
האקספרס מלונדון נכנס בשאגה לתחנה, ואדם קטן וגמיש כמו כלב בולדוג קפץ מקרון מחלקה ראשונה. שלושתנו לחצנו ידיים, וראיתי מיד, לפי יראת הכבוד שבה הביט לסטרייד בבן לוויתי, שלמד הרבה מאז הימים שבהם עבדו יחד לראשונה. זכרתי היטב את הבוז שעוררו אז התאוריות של איש ההיגיון באיש המעשה.
"משהו טוב?" שאל.
"הדבר הגדול ביותר מזה שנים," אמר הולמס. "יש לנו שעתיים לפני שנצטרך לחשוב על יציאה. נדמה לי שנוכל לנצל אותן לארוחת ערב, ואחר כך, לסטרייד, נוציא לך את ערפל לונדון מהגרון בכך שניתן לך לנשום את אוויר הלילה הטהור של דארטמור. מעולם לא היית שם? אה, ובכן, אינני מניח שתשכח את ביקורך הראשון."