אחד מפגמיו של שרלוק הולמס, אם אכן אפשר לקרוא לזה פגם, היה שנרתע מאוד מלגלות את תוכניותיו המלאות לאדם אחר עד לרגע ביצוען. חלקית זה נבע ללא ספק מטבעו השתלטני, שאהב לשלוט באלה שסביבו ולהפתיע אותם. חלקית גם מזהירותו המקצועית, שדחפה אותו לעולם לא לקחת סיכונים. אבל התוצאה הייתה מייגעת מאוד בשביל אלה שפעלו כשליחיו וכעוזריו. סבלתי מזה לא פעם, אבל אף פעם לא כמו במהלך הנסיעה הארוכה ההיא בחושך. הניסיון הגדול היה לפנינו. סוף סוף עמדנו לעשות את מאמצנו האחרון, ובכל זאת הולמס לא אמר דבר, ויכולתי רק לשער מה תהיה דרך פעולתו. עצביי רטטו מציפייה כשלבסוף הרוח הקרה על פנינו והמרחבים החשוכים והריקים משני צדי הדרך הצרה אמרו לי שחזרנו שוב לערבה. כל צעד של הסוסים וכל סיבוב של הגלגלים קירבו אותנו להרפתקה העליונה שלנו.
שיחתנו הוגבלה בגלל נוכחות העגלון של הכרכרה השכורה, כך שנאלצנו לדבר על עניינים של מה בכך כשעצבינו היו מתוחים מרגש ומציפייה. הוקל לי, אחרי האיפוק הלא טבעי הזה, כשלבסוף עברנו את ביתו של פרנקלנד וידענו שאנחנו מתקרבים לאחוזה ולזירת הפעולה. לא נסענו עד הדלת, אלא ירדנו ליד שער השדרה. שילמנו לעגלון וציווינו עליו לחזור מיד לקום טרייסי, בעוד אנחנו יוצאים ברגל לבית מריפיט.
"אתה חמוש, לסטרייד?"
הבלש הקטן חייך. "כל עוד יש לי מכנסיים, יש לי כיס אחורי, וכל עוד יש לי כיס אחורי, יש בו משהו."
"טוב! ידידי ואני מוכנים גם כן למקרה חירום."
"אתה שומר את העניין הזה בסוד גמור, מר הולמס. מה המשחק עכשיו?"
"משחק המתנה."
"מילה שלי, זה לא נראה מקום עליז במיוחד," אמר הבלש ברעד, והביט סביבו במדרונות הקודרים של הגבעה ובאגם הערפל העצום ששכב מעל ביצת גרימפן. "אני רואה אורות של בית לפנינו."
"זה בית מריפיט וסוף המסע שלנו. עליי לבקש מכם ללכת על קצות האצבעות ולא לדבר בקול רם מלחישה."
נענו בזהירות לאורך השביל כאילו אנחנו בדרך לבית, אבל הולמס עצר אותנו כשהיינו במרחק כמאתיים מטרים ממנו.
"זה יספיק," אמר. "הסלעים האלה מימין הם מסתור מצוין."
"אנחנו מחכים כאן?"
"כן, נערוך כאן את המארב הקטן שלנו. היכנס לשקע הזה, לסטרייד. היית בתוך הבית, לא כן, ווטסון? אתה יכול לומר מה מיקום החדרים? מה החלונות הסורגים האלה בקצה הזה?"
"נדמה לי שאלה חלונות המטבח."
"והאחד שמעבר לו, שמאיר כל כך?"
"זה בוודאי חדר האוכל."
"התריסים מורמים. אתה מכיר את השטח הכי טוב. התגנב קדימה בשקט וראה מה הם עושים. אבל למען השם, אל תיתן להם לדעת שמשגיחים עליהם!"
הלכתי על קצות האצבעות במורד השביל והתכופפתי מאחורי החומה הנמוכה שהקיפה את המטע הננסי. כשהתגנבתי בצלה הגעתי לנקודה שממנה יכולתי להביט ישר דרך החלון שלא היו עליו וילונות.
בחדר היו רק שני גברים, סר הנרי וסטייפלטון. הם ישבו כשצדודיתם אליי, משני צדי השולחן העגול. שניהם עישנו סיגרים, וקפה ויין עמדו לפניהם. סטייפלטון דיבר בהתלהבות, אבל הברון נראה חיוור ומפוזר. אולי המחשבה על ההליכה הבודדה ההיא על פני הערבה מבשרת הרעות הכבידה על לבו.
כשהתבוננתי בהם קם סטייפלטון ויצא מן החדר, וסר הנרי מילא שוב את כוסו ונשען לאחור בכיסאו, נושף בסיגר שלו. שמעתי חריקת דלת וקול פריך של מגפיים על חצץ. הצעדים עברו לאורך השביל בצד השני של החומה שמתחתיה כרעתי. כשהצצתי מעליה, ראיתי את חוקר הטבע עוצר ליד דלתו של מבנה עזר בפינת המטע. מפתח הסתובב במנעול, וכשנכנס נשמע מבפנים רעש מוזר של התחבטות. הוא היה בפנים רק דקה בערך, ואז שמעתי את המפתח מסתובב שוב, והוא עבר לידי ונכנס שוב לבית. ראיתי אותו מצטרף שוב לאורחו, והתגנבתי בשקט בחזרה למקום שבו חיכו חבריי כדי לספר להם מה ראיתי.
"אתה אומר, ווטסון, שהגברת לא שם?" שאל הולמס כשסיימתי את הדיווח שלי.
"לא."
"אם כן, היכן היא יכולה להיות, כשאין אור באף חדר אחר מלבד המטבח?"
"אינני יכול לחשוב היכן היא."
אמרתי שמעל ביצת גרימפן הגדולה היה תלוי ערפל לבן וסמיך. הוא נסחף לאט לכיווננו ונערם כמו חומה בצד ההוא שלנו, נמוך אבל עבה ומוגדר היטב. הירח האיר עליו, והוא נראה כמו שדה קרח גדול ומנצנץ, וראשי הצוקים הרחוקים כמו סלעים שנישאים על פניו. פניו של הולמס היו מופנות אליו, והוא מלמל בקוצר רוח כשהתבונן בהיסחפותו האיטית.
"הוא נע לעברנו, ווטסון."
"זה רציני?"
"רציני מאוד, באמת. הדבר היחיד עלי אדמות שיכול היה לשבש את תוכניותיי. הוא לא יכול להתעכב עוד הרבה עכשיו. השעה כבר עשר. הצלחתנו, ואפילו חייו, עשויות להיות תלויות בכך שייצא לפני שהערפל יכסה את השביל."
הלילה היה צלול ונאה מעלינו. הכוכבים זרחו קרים ובהירים, וחצי ירח רחץ את כל הנוף באור רך ולא בטוח. לפנינו עמד גוש הבית הכהה, גגו המשונן וארובותיו הזקורות מתוחמים בחדות על רקע השמיים המנוקדים בכסף. פסים רחבים של אור זהוב מן החלונות התחתונים נמתחו על פני המטע והערבה. אחד מהם נכבה פתאום. המשרתים עזבו את המטבח. נשארה רק המנורה בחדר האוכל, שבו שני הגברים, המארח הרצחני והאורח שאינו יודע דבר, עדיין שוחחו על סיגריהם.
בכל דקה נסחף המישור הלבן והצמרירי, שכיסה חצי מן הערבה, קרוב וקרוב יותר אל הבית. כבר הסתלסלו פיסותיו הדקות הראשונות על פני הריבוע הזהוב של החלון המואר. החומה הרחוקה של המטע כבר לא נראתה, והעצים בלטו מתוך מערבולת של אד לבן. כשהתבוננו בו, זחלו זרי הערפל סביב שתי פינות הבית והתגלגלו לאט לגדה סמיכה אחת, שעליה צפו הקומה העליונה והגג כמו ספינה מוזרה על ים של צללים. הולמס היכה בידו בלהט על הסלע שלפנינו ורקע ברגליו בקוצר רוחו.
"אם הוא לא יוצא בתוך רבע שעה, השביל יכוסה. בעוד חצי שעה לא נוכל לראות את ידינו מול עינינו."
"שנזוז אחורה לקרקע גבוהה יותר?"
"כן, נדמה לי שזה יהיה טוב."
וכך, כשגדת הערפל זרמה קדימה, נסוגונו מפניה עד שהיינו במרחק חצי מייל מן הבית, ועדיין הים הלבן והסמיך הזה, שהירח הכסיף את שפתו העליונה, נע לאט ובלי רחם קדימה.
"אנחנו מתרחקים יותר מדי," אמר הולמס. "איננו מעזים לקחת את הסיכון שישיגו אותו לפני שיגיע אלינו. בכל מחיר עלינו להחזיק את עמדתנו במקום שבו אנחנו נמצאים." הוא צנח על ברכיו והצמיד את אוזנו לאדמה. "תודה לאל, נדמה לי שאני שומע אותו בא."
קול של צעדים מהירים שבר את דממת הערבה. כרענו בין האבנים ובהינו בריכוז בגדה שקצותיה מוכספים לפנינו. הצעדים התחזקו, ומבעד לערפל, כמו מבעד למסך, יצא האיש שלו חיכינו. הוא הביט סביבו בהפתעה כשיצא אל הלילה הצלול ומואר הכוכבים. אחר כך הלך במהירות לאורך השביל, עבר קרוב למקום שבו שכבנו, והמשיך במעלה המדרון הארוך שמאחורינו. כשהלך הביט שוב ושוב מעבר לשתי כתפיו, כמו אדם שאינו נינוח.
"שקט!" קרא הולמס, ושמעתי את הנקישה החדה של אקדח נדרך. "היזהרו! הוא בא!"
נשמעה רקיעה דקה, פריכה ומתמשכת, ממקום כלשהו בלב הגדה הזוחלת. הענן היה במרחק חמישים מטרים מן המקום שבו שכבנו, ובהינו בו, שלושתנו, בלי לדעת איזו אימה עומדת לפרוץ מלבו. הייתי ליד מרפקו של הולמס, והעפתי מבט לרגע בפניו. הן היו חיוורות וצוהלות, ועיניו זרחו בבהירות באור הירח. אבל פתאום הן בלטו קדימה במבט קפוא ונעוץ, ושפתיו נפשקו בתדהמה. באותו רגע פלט לסטרייד צעקת אימה והשליך את עצמו אפיים ארצה. קפצתי על רגליי, ידי המשותקת לופתת את האקדח, מוחי משותק מן הצורה הנוראה שזינקה עלינו מצללי הערפל. כלב זה היה, כלב ענק שחור כפחם, אבל לא כלב כמו שעיני בני תמותה ראו מעולם. אש פרצה מפיו הפעור, עיניו בערו בזוהר עמום, ולוע, רעמת עורפו וכפלי צווארו היו מתוחמים בלהבה מרצדת. לעולם, בחלום ההזיה של מוח מעורער, לא יכול היה להיות מדומיין דבר פראי יותר, מזעזע יותר, גיהינומי יותר, מן הצורה האפלה והפנים הפראיות שפרצו עלינו מתוך חומת הערפל.
בקפיצות ארוכות דילג היצור השחור והענק במורד השביל, צמוד לעקבות ידידנו. היינו משותקים כל כך מן המראה, שהנחנו לו לעבור לפני שהתאוששנו. אז הולמס ואני ירינו שנינו יחד, והיצור השמיע יללה מחרידה, שהראתה שלפחות אחת מהן פגעה בו. אבל הוא לא עצר, אלא דילג הלאה. הרחק על השביל ראינו את סר הנרי מביט לאחור, פניו לבנות באור הירח, ידיו מורמות באימה, בוהה בחוסר אונים בדבר המחריד שצד אותו. אבל יללת הכאב של הכלב פיזרה את כל פחדינו לרוחות. אם הוא פגיע, הוא בן תמותה, ואם אנחנו יכולים לפצוע אותו, אנחנו יכולים להרוג אותו. מעולם לא ראיתי אדם רץ כמו שהולמס רץ באותו לילה. אני נחשב קל רגליים, אבל הוא עקף אותי כמו שאני עקפתי את איש המקצוע הקטן. לפנינו, כשעפנו במעלה השביל, שמענו צרחה אחר צרחה מסר הנרי ואת השאגה העמוקה של הכלב. הגעתי בזמן לראות את החיה מזנקת על קורבנה, מטיחה אותו ארצה ומטלטלת את גרונו. אבל ברגע הבא רוקן הולמס חמישה כדורים מן האקדח שלו לתוך צדה של החיה. ביללת ייסורים אחרונה ובנשיכה רשעה באוויר, התגלגלה על גבה, ארבע רגליה בועטות בזעם, ואז נפלה רפויה על צדה. התכופפתי, מתנשף, והצמדתי את האקדח שלי לראש הנורא והמנצנץ, אבל לא היה טעם ללחוץ על ההדק. הכלב הענק היה מת.
סר הנרי שכב בלי הכרה במקום שבו נפל. קרענו מעליו את הצווארון, והולמס לחש תפילת הודיה כשראינו שאין סימן לפצע ושההצלה באה בזמן. כבר רעדו עפעפיו של ידידנו, והוא עשה מאמץ חלש לזוז. לסטרייד דחף את בקבוק הברנדי שלו בין שיני הברון, ושתי עיניים מבוהלות הביטו בנו.
"אלוהים!" לחש. "מה זה היה? מה, לשם השמיים, זה היה?"
"זה מת, מה שזה לא יהיה," אמר הולמס. "השכבנו לנצח את רוח הרפאים המשפחתית."
בגודל ובכוח לבד, זה היה יצור נורא ששכב מוטל לפנינו. הוא לא היה כלב דם טהור ולא מסטיף טהור, אבל נראה שהוא שילוב של השניים: כחוש, פראי וגדול כלביאה קטנה. גם עכשיו, בדממת המוות, נראה שהלסתות העצומות נוטפות להבה כחלחלה, והעיניים הקטנות, השקועות והאכזריות היו מוקפות אש. הנחתי את ידי על הלוע הזוהר, וכשהרמתי אותה, אצבעותיי שלי עלו עשן קל ונצצו בחושך.
"זרחן," אמרתי.
"תכשיר ערמומי שלו," אמר הולמס, ורחרח את החיה המתה. "אין שום ריח שיכול היה להפריע לכוח הריח שלו. אנחנו חייבים לך התנצלות עמוקה, סר הנרי, על שחשפנו אותך לבהלה הזאת. הייתי מוכן לכלב, אבל לא ליצור כזה. והערפל נתן לנו מעט זמן לקבל את פניו."
"הצלתם את חיי."
"אחרי שקודם סיכנו אותם. אתה חזק מספיק כדי לעמוד?"
"תן לי עוד לגימה מן הברנדי הזה, ואהיה מוכן לכל דבר. כך! עכשיו, אם תעזרו לי לקום. מה אתם מתכוונים לעשות?"
"להשאיר אותך כאן. אינך כשיר להרפתקאות נוספות הלילה. אם תחכה, אחד מאיתנו יחזור איתך לאחוזה."
הוא ניסה להתנודד על רגליו, אבל עדיין היה חיוור כמת ורעד בכל איבריו. עזרנו לו להגיע לסלע, ושם ישב רועד ופניו קבורות בידיו.
"עלינו להשאיר אותך עכשיו," אמר הולמס. "שאר עבודתנו חייבת להיעשות, וכל רגע חשוב. יש לנו את התיק שלנו, ועכשיו חסר לנו רק האיש שלנו.
"הסיכוי שנמצא אותו בבית הוא אחד לאלף," המשיך כשחזרנו במהירות על עקבותינו במורד השביל. "היריות ודאי אמרו לו שהמשחק נגמר."
"היינו במרחק מה, והערפל הזה אולי עמעם אותן."
"הוא הלך אחרי הכלב כדי לקרוא לו בחזרה, בזה אתה יכול להיות בטוח. לא, לא, הוא כבר הלך! אבל נחפש בבית ונוודא."
דלת הכניסה הייתה פתוחה, ולכן מיהרנו פנימה ועברנו בחיפזון מחדר לחדר, לתדהמתו של משרת זקן ותשוש שפגש אותנו במעבר. לא היה אור מלבד בחדר האוכל, אבל הולמס חטף את המנורה ולא השאיר פינה בבית בלי לחפש בה. לא ראינו שום סימן לאיש שרדפנו אחריו. אבל בקומה העליונה, אחת מדלתות חדרי השינה הייתה נעולה.
"יש מישהו כאן," קרא לסטרייד. "אני שומע תנועה. פתחו את הדלת!"
אנקה חלשה ורשרוש באו מבפנים. הולמס היכה בדלת, ממש מעל המנעול, בכף רגלו השטוחה, והיא נפתחה בבת אחת. האקדח ביד, מיהרנו שלושתנו לתוך החדר.
אבל לא היה בו שום סימן לנבל הנואש והמתריס שציפינו לראות. במקום זאת עמדנו מול דבר מוזר ובלתי צפוי כל כך, שעמדנו רגע ובהינו בו בתדהמה.
החדר עוצב כמוזיאון קטן, ולאורך הקירות היו מסודרות כמה תיבות בעלות מכסי זכוכית, מלאות באוסף הפרפרים והעשים שבנייתו הייתה תחביבו של האיש המסובך והמסוכן הזה. באמצע החדר עמדה קורה זקופה, שהוצבה בזמן כלשהו כתמיכה לקורת העץ הישנה והמתולעת שנמתחה לרוחב הגג. לעמוד הזה הייתה קשורה דמות, עטופה ומכוסה כל כך בסדינים ששימשו לקשור אותה, שלרגע אי אפשר היה לדעת אם היא של גבר או של אישה. מגבת אחת נכרכה סביב הגרון ונקשרה מאחורי העמוד. אחרת כיסתה את החלק התחתון של הפנים, ומעליה שתי עיניים כהות, עיניים מלאות צער ובושה ושאלה נוראה, הביטו בנו. בתוך דקה קרענו את המחסום, התרנו את הקשרים, וגברת סטייפלטון צנחה על הרצפה לפנינו. כשראשה היפה נפל על חזה, ראיתי את הסימן האדום והברור של הצלפת שוט על צווארה.
"החיה!" קרא הולמס. "הנה, לסטרייד, בקבוק הברנדי שלך! הושיבו אותה על הכיסא! היא התעלפה מהתעללות ומתשישות."
היא פקחה שוב את עיניה.
"הוא בטוח?" שאלה. "הוא נמלט?"
"הוא לא יוכל להימלט מאיתנו, גבירתי."
"לא, לא, לא לבעלי התכוונתי. סר הנרי? הוא בטוח?"
"כן."
"והכלב?"
"הוא מת."
היא נאנחה אנחת סיפוק ארוכה.
"תודה לאל! תודה לאל! הו, הנבל הזה! ראו איך התייחס אליי!" היא שלפה את זרועותיה משרווליה, וראינו באימה שהן מנומרות כולן בחבורות. "אבל זה כלום, כלום! את נפשי ואת רוחי הוא עינה וטימא. יכולתי לשאת הכול, התעללות, בדידות, חיים של רמייה, הכול, כל עוד יכולתי להיאחז בתקווה שאהבתו שלי. אבל עכשיו אני יודעת שגם בזה הייתי הפתיה והכלי שלו." היא פרצה בבכי סוער כשדיברה.
"אין לך רצון טוב כלפיו, גבירתי," אמר הולמס. "אם כן, אמרי לנו היכן נמצא אותו. אם אי פעם עזרת לו ברע, עזרי לנו עכשיו, וכך תכפרי."
"יש רק מקום אחד שאליו יכול היה לברוח," ענתה. "יש מכרה בדיל ישן על אי בלב הביצה. שם החזיק את הכלב שלו, ושם גם עשה הכנות כדי שיהיה לו מפלט. לשם הוא היה בורח."
גדת הערפל שכבה כמו צמר לבן מול החלון. הולמס הרים את המנורה לעברה.
"ראי," אמר. "איש לא יכול למצוא את דרכו לתוך ביצת גרימפן הלילה."
היא צחקה ומחאה כפיים. עיניה ושיניה נצצו בעליזות פראית.
"הוא אולי ימצא את דרכו פנימה, אבל לעולם לא החוצה," קראה. "איך יוכל לראות את מקלות הסימון הלילה? אנחנו נעצנו אותם יחד, הוא ואני, כדי לסמן את השביל דרך הביצה. הו, אילו רק יכולתי לעקור אותם היום. אז באמת היה בידיכם!"
היה ברור לנו שכל מרדף הוא לשווא עד שהערפל יתפזר. בינתיים השארנו את לסטרייד אחראי על הבית, בזמן שהולמס ואני חזרנו עם הברון לאחוזת בסקרוויל. כבר אי אפשר היה להסתיר ממנו את סיפורם של בני הזוג סטייפלטון, אבל הוא ספג את המכה באומץ כשנודעה לו האמת על האישה שאהב. אבל ההלם של הרפתקאות הלילה ניפץ את עצביו, ולפני הבוקר שכב בהזיות בקדחת גבוהה, בטיפולו של ד"ר מורטימר. שניהם נועדו לנסוע יחד מסביב לעולם, לפני שסר הנרי חזר להיות שוב האיש הבריא והעליז שהיה לפני שנעשה אדון האחוזה מבשרת הרעות ההיא.
ועכשיו אני מגיע במהירות לסיומו של הסיפור המוזר הזה, שבו ניסיתי לגרום לקורא להשתתף בפחדים האפלים ובהשערות המעורפלות שהעיבו על חיינו זמן רב כל כך ונגמרו בצורה טרגית כל כך. בבוקר שאחרי מות הכלב התפזר הערפל, וגברת סטייפלטון הדריכה אותנו אל הנקודה שבה מצאו שביל דרך הביצה. זה עזר לנו להבין את האימה שבחייה של האישה הזאת, כשראינו את הלהיטות ואת השמחה שבהן העמידה אותנו על עקבות בעלה. השארנו אותה עומדת על חצי האי הדק של אדמת כבול מוצקה, שהלך והצטמצם לתוך הביצה הנרחבת. מקצהו סימנו מקלות קטנים, נעוצים פה ושם, את המקום שבו השביל עשה זיגזג מגבשושית קנים לגבשושית, בין הבורות המכוסים בקרום ירוק ובין הביצות הטובעניות המטונפות שחסמו את הדרך בפני הזר. קנים פרועים וצמחי מים שופעים וחלקלקים שלחו ריח ריקבון ואד כבד ומורעל אל פנינו, וצעד שגוי הטביע אותנו יותר מפעם אחת עד הירכיים בביצה הכהה והרועדת, שרעדה סביב רגלינו בגלים רכים למרחק מטרים. אחיזתה העיקשת משכה בעקבינו כשהלכנו, וכששקענו בה, היה זה כאילו יד זדונית מושכת אותנו מטה אל המעמקים המתועבים ההם, כה קודרת ומכוונת הייתה האחיזה שבה החזיקה אותנו. רק פעם אחת ראינו סימן שמישהו עבר בדרך המסוכנת הזאת לפנינו. מתוך גבשושית של עשב כותנה, שהחזיקה אותו מעל הרפש, בלט משהו כהה. הולמס שקע עד מותניו כשיצא מן השביל כדי לתפוס אותו, ואילולא היינו שם לגרור אותו החוצה, לא יכול היה לעולם לדרוך שוב על אדמה מוצקה. הוא החזיק באוויר מגף שחור ישן. "מאיירס, טורונטו", היה מודפס על העור מבפנים.
"זה שווה אמבטיית בוץ," אמר. "זה המגף החסר של ידידנו סר הנרי."
"שסטייפלטון השליך שם בבריחתו."
"בדיוק. הוא שמר אותו בידו אחרי שהשתמש בו כדי לשסות את הכלב על העקבות. הוא ברח כשידע שהמשחק נגמר, ועדיין לפת אותו. והוא השליך אותו בנקודה הזאת של בריחתו. לפחות אנחנו יודעים שהגיע עד כאן בשלום."
אבל יותר מזה לא נועדנו לדעת לעולם, אף שהיה הרבה שיכולנו לשער. לא היה שום סיכוי למצוא עקבות בביצה, כי הבוץ העולה זרם עליהם במהירות. אבל כשהגענו לבסוף לקרקע יציבה יותר מעבר לביצה, כולנו חיפשנו אותן בלהיטות. אבל אף סימן קטן ביותר מהן לא נגלה לעינינו מעולם. אם האדמה סיפרה סיפור אמת, הרי שסטייפלטון מעולם לא הגיע לאי המפלט ההוא, שאליו נאבק להגיע דרך הערפל באותו לילה אחרון. איפשהו בלב ביצת גרימפן הגדולה, למטה ברפש המטונף של הביצה העצומה שבלעה אותו, קבור לנצח האיש הקר והאכזר הזה.
מצאנו עקבות רבים שלו באי המוקף ביצה, שבו הסתיר את בעל בריתו הפראי. גלגל הנעה ענק ופיר מלא למחצה בפסולת הראו את מיקומו של מכרה נטוש. לידו היו השרידים המתפוררים של בקתות הכורים, שגורשו משם ללא ספק בגלל הצחנה המטונפת של הביצה שמסביב. באחת מהן, וו ושרשרת עם כמות של עצמות מכורסמות הראו היכן הוחזקה החיה. שלד, ואליו דבוק סבך של שיער חום, היה מוטל בין ההריסות.
"כלב!" אמר הולמס. "חי נפשי, ספנייל מתולתל. מורטימר המסכן לא יראה עוד את חיית המחמד שלו. ובכן, אינני יודע אם המקום הזה מכיל סוד כלשהו שעוד לא ירדנו לעומקו. הוא יכול היה להסתיר את הכלב שלו, אבל לא יכול היה להשתיק את קולו, ומכאן באו היללות האלה, שגם באור יום לא היה נעים לשמוע אותן. במקרה חירום יכול היה להחזיק את הכלב במבנה העזר במריפיט, אבל זה תמיד היה סיכון, ורק ביום העליון, שראה בו את סוף כל מאמציו, העז לעשות זאת. המשחה הזאת שבפחית היא ללא ספק התערובת הזוהרת שבה נמרח היצור. הרעיון בא, כמובן, מסיפור כלב הגיהינום המשפחתי, ומן הרצון להפחיד את סר צ'ארלס הזקן עד מוות. אין פלא שהשטן המסכן, האסיר, רץ וצרח, בדיוק כמו שעשה ידידנו, וכמו שאולי היינו עושים אנחנו עצמנו, כשראה יצור כזה מדלג בחשכת הערבה על עקבותיו. זאת הייתה תחבולה ערמומית, כי מלבד הסיכוי להסיע את הקורבן אל מותו, איזה איכר יעז לחקור מקרוב מדי יצור כזה, אם יראה אותו, כמו שרבים ראו, בערבה? אמרתי זאת בלונדון, ווטסון, ואני אומר זאת שוב עכשיו: מעולם עוד לא עזרנו לצוד אדם מסוכן יותר מזה ששוכב שם." והוא הניף את זרועו הארוכה לעבר המרחב העצום והמנומר של הביצה המוכתמת בירוק, שהשתרעה הלאה עד שהתמזגה במדרונות החומים־אדמדמים של הערבה.