היה זה סוף נובמבר, והולמס ואני ישבנו, בלילה קר וערפילי, משני צדי אש בוערת בחדר המגורים שלנו ברחוב בייקר. מאז התוצאה הטרגית של ביקורנו בדבון, עסק בשתי פרשות בעלות חשיבות עליונה. בראשונה חשף את התנהגותו המזוויעה של קולונל אפווד בקשר לשערוריית הקלפים המפורסמת של מועדון נונפרייל, ובשנייה הגן על מדאם מונפנסייה האומללה מפני אשמת הרצח שריחפה עליה בקשר למות בתה החורגת, מדמואזל קרר, העלמה הצעירה שנמצאה, כזכור, כעבור שישה חודשים בחיים ונשואה בניו יורק. ידידי היה במצב רוח מצוין בגלל ההצלחה שליוותה שורה של מקרים קשים וחשובים, כך שהצלחתי לשכנע אותו לדון בפרטי תעלומת בסקרוויל. חיכיתי בסבלנות להזדמנות, כי ידעתי שלעולם לא יניח למקרים לחפוף זה לזה, ושמוחו הצלול וההגיוני לא יימשך מעבודתו הנוכחית כדי להתעכב על זיכרונות העבר. אבל סר הנרי וד"ר מורטימר היו בלונדון, בדרכם למסע הארוך ההוא שהומלץ לו כדי לשקם את עצביו המנופצים. הם ביקרו אצלנו באותו אחר צהריים עצמו, כך שהיה טבעי שהנושא יעלה לדיון.
"כל מהלך האירועים," אמר הולמס, "מנקודת מבטו של האיש שקרא לעצמו סטייפלטון, היה פשוט וישיר, אף שלנו, שלא הייתה לנו בהתחלה שום דרך לדעת את מניעי מעשיו, ויכולנו ללמוד רק חלק מן העובדות, הכול נראה מסובך ביותר. היה לי היתרון של שתי שיחות עם גברת סטייפלטון, והמקרה התבהר עכשיו לגמרי, כך שאינני מודע לשום דבר שנשאר סוד בעינינו. תמצא כמה רשימות על העניין תחת האות ב' ברשימת המקרים הממופתחת שלי."
"אולי תואיל לתת לי סקירה של מהלך האירועים מזיכרונך."
"בהחלט, אף שאינני יכול להבטיח שאני נושא את כל העובדות בראשי. לריכוז מחשבתי עז יש דרך מוזרה למחוק את מה שעבר. עורך הדין שתיקו שגור על קצות אצבעותיו, ומסוגל להתווכח עם מומחה על תחום התמחותו, מגלה ששבוע או שבועיים בבתי המשפט יוציאו את הכול מראשו שוב. כך כל מקרה שלי דוחק את קודמו, ומדמואזל קרר טשטשה את זיכרוני מאחוזת בסקרוויל. מחר אולי תובא לתשומת לבי בעיה קטנה אחרת, שבתורה תדחק את הגברת הצרפתייה היפה ואת אפווד הידוע לשמצה. אבל ככל שהדבר נוגע למקרה הכלב, אתן לך את מהלך האירועים קרוב ככל שאוכל, ואתה תציע כל דבר שאולי שכחתי.
"חקירותיי מראות מעבר לכל ספק שהדיוקן המשפחתי לא שיקר, ושהבחור הזה היה אכן בסקרוויל. הוא היה בנו של אותו רוג'ר בסקרוויל, אחיו הצעיר של סר צ'ארלס, שברח עם מוניטין אפל לדרום אמריקה, ושם אמרו שמת רווק. למעשה הוא כן נשא אישה, והיה לו ילד אחד, הבחור הזה, ששמו האמיתי זהה לשם אביו. הוא נשא לאישה את בריל גרסיה, אחת היפהפיות של קוסטה ריקה, ואחרי שמעל בסכום ניכר של כספי ציבור, שינה את שמו לונדלר וברח לאנגליה, ושם הקים בית ספר במזרח יורקשייר. הסיבה שניסה דווקא את סוג העסק הזה הייתה שבהפלגה הביתה התיידד עם מורה פרטי חולה שחפת, ושהשתמש ביכולותיו של האיש הזה כדי להצליח במפעל. אבל פרייזר, המורה, מת, ובית הספר, שהתחיל היטב, שקע משם רע לחרפה. בני הזוג ונדלר מצאו שנוח להם לשנות את שמם לסטייפלטון, והוא הביא את שארית הונו, את תוכניותיו לעתיד ואת אהבתו לחקר החרקים לדרום אנגליה. נודע לי במוזיאון הבריטי שהוא היה סמכות מוכרת בתחום, ושהשם ונדלר הוצמד לתמיד לעש מסוים שהוא היה הראשון שתיאר בימיו ביורקשייר.
"עכשיו אנחנו מגיעים לחלק הזה של חייו שהתברר כמעניין כל כך בשבילנו. הבחור כנראה ערך בירורים ומצא שרק שני חיים מפרידים בינו לבין אחוזה יקרת ערך. כשהלך לדבון, תוכניותיו היו, כך אני מאמין, מעורפלות מאוד, אבל שהתכוון לרעה מן ההתחלה ברור מן הדרך שבה לקח את אשתו איתו בדמות אחותו. הרעיון להשתמש בה כפיתיון כבר היה כנראה בראשו, אף שאולי לא היה בטוח איך יסודרו פרטי מזימתו. הוא התכוון בסופו של דבר לקבל את האחוזה, והיה מוכן להשתמש בכל כלי ולקחת כל סיכון למטרה הזאת. מעשהו הראשון היה להתבסס קרוב ככל שיכול לבית אבותיו, והשני היה לטפח ידידות עם סר צ'ארלס בסקרוויל ועם השכנים.
"הברון עצמו סיפר לו על הכלב המשפחתי, וכך הכין את הדרך למותו שלו. סטייפלטון, כפי שאמשיך לקרוא לו, ידע שלבו של הזקן חלש ושהלם יהרוג אותו. את זה למד מד"ר מורטימר. הוא שמע גם שסר צ'ארלס מאמין באמונות טפלות ולקח את האגדה הקודרת הזאת ברצינות רבה. מוחו המחוכם הציע מיד דרך שבה אפשר להמית את הברון, ובכל זאת כמעט לא יהיה אפשר להוכיח את האשמה נגד הרוצח האמיתי.
"אחרי שהגה את הרעיון, ניגש לבצע אותו בתחכום ניכר. מזמם רגיל היה מסתפק בעבודה עם כלב פראי. השימוש באמצעים מלאכותיים כדי לעשות את היצור שטני היה הבזק של גאונות מצדו. את הכלב קנה בלונדון אצל רוס ומנגלס, הסוחרים ברחוב פולהאם. הוא היה החזק והפראי ביותר שהיה ברשותם. הוא הביא אותו בקו של צפון דבון והלך מרחק רב על פני הערבה, כדי להביא אותו הביתה בלי לעורר הערות. הוא כבר למד בציד החרקים שלו לחדור לביצת גרימפן, וכך מצא מקום מחבוא בטוח ליצור. שם שיכן אותו וחיכה להזדמנות.
"אבל היא בוששה לבוא. את הג'נטלמן הזקן לא ניתן היה לפתות אל מחוץ לשטח אחוזתו בלילה. כמה פעמים ארב סטייפלטון עם הכלב שלו, אבל בלי הועיל. במהלך הניסיונות העקרים האלה נראה הוא, או ליתר דיוק בעל בריתו, על ידי איכרים, ואגדת הכלב השטני קיבלה אישור חדש. הוא קיווה שאשתו תפתה את סר צ'ארלס לאבדונו, אבל כאן התגלתה עצמאית באופן בלתי צפוי. היא לא הסכימה לנסות לסבך את הג'נטלמן הזקן בקשר רגשי שעלול למסור אותו בידי אויבו. איומים, ואפילו, אני מצטער לומר, מכות, לא הזיזו אותה. היא לא רצתה שום קשר לזה, ולזמן מה נתקע סטייפלטון.
"הוא מצא מוצא מקשייו בזכות המקרה שסר צ'ארלס, שהתיידד איתו, עשה אותו לשליח צדקתו במקרה של האישה האומללה הזאת, גברת לורה ליונס. בכך שהציג את עצמו כרווק, השיג השפעה מלאה עליה, ונתן לה להבין שאם תשיג גט מבעלה, הוא יישא אותה לאישה. תוכניותיו הגיעו פתאום לשיאן כשנודע לו שסר צ'ארלס עומד לעזוב את האחוזה בעצת ד"ר מורטימר, שאותה העמיד פנים שהוא עצמו מסכים לה. הוא היה חייב לפעול מיד, אחרת קורבנו עלול לצאת מטווח כוחו. לכן לחץ על גברת ליונס לכתוב את המכתב הזה, שבו התחננה לפני הזקן לתת לה פגישה בערב שלפני יציאתו ללונדון. אחר כך, בטיעון מתעתע, מנע ממנה ללכת, וכך הייתה לו ההזדמנות שלה חיכה.
"כשנסע בחזרה בערב מקום טרייסי, הספיק לקחת את הכלב שלו, למרוח אותו בצבע הגיהינומי שלו, ולהביא את החיה אל השער שבו הייתה לו סיבה לצפות שימצא את הג'נטלמן הזקן מחכה. הכלב, מוסת על ידי אדונו, קפץ מעל הפשפש ורדף אחרי הברון האומלל, שברח בצרחות במורד שדרת הטקסוסים. במנהרה הקודרת ההיא ודאי היה זה מראה נורא באמת, לראות את היצור השחור והענק, עם לסתותיו הלוהטות ועיניו הבוערות, מדלג אחרי קורבנו. הוא נפל מת בקצה השדרה ממחלת לב ומאימה. הכלב נשאר על שולי הדשא בזמן שהברון רץ לאורך השביל, כך שלא נראו עקבות מלבד אלה של האיש. כשראה אותו שוכב בלי לזוז, ודאי התקרב היצור לרחרח אותו, אבל כשמצא אותו מת, הסתובב שוב. אז השאיר את העקבה שד"ר מורטימר אכן הבחין בה. הכלב נקרא בחזרה ומיהר משם אל מאורתו בביצת גרימפן, והושארה תעלומה שבלבלה את הרשויות, הבהילה את הסביבה, ולבסוף הביאה את המקרה לתחום תשומת לבנו.
"זה לגבי מותו של סר צ'ארלס בסקרוויל. אתה רואה את הערמה השטנית שבזה, כי באמת היה כמעט בלתי אפשרי לבנות תיק נגד הרוצח האמיתי. שותפו היחיד היה כזה שלעולם לא יוכל להסגיר אותו, והאופי הגרוטסקי והבלתי נתפס של התחבולה רק הוסיף ליעילותה. שתי הנשים שהיו מעורבות במקרה, גברת סטייפלטון וגברת לורה ליונס, נשארו עם חשד חזק נגד סטייפלטון. גברת סטייפלטון ידעה שיש לו כוונות נגד הזקן, וגם על קיום הכלב. גברת ליונס לא ידעה אף אחד מן הדברים האלה, אבל התרשמה מכך שהמוות קרה בזמן של פגישה שלא בוטלה, שרק הוא ידע עליה. אבל שתיהן היו תחת השפעתו, ולא היה לו ממה לפחד מצדן. החצי הראשון של משימתו הושלם בהצלחה, אבל הקשה יותר עדיין נותר.
"ייתכן שסטייפלטון לא ידע על קיומו של יורש בקנדה. בכל מקרה, נודע לו על כך במהרה מידידו ד"ר מורטימר, והאחרון סיפר לו את כל הפרטים על בואו של הנרי בסקרוויל. הרעיון הראשון של סטייפלטון היה שאולי אפשר להמית את הזר הצעיר הזה מקנדה בלונדון, בלי שיגיע בכלל לדבון. הוא לא בטח באשתו מאז שסירבה לעזור לו לטמון מלכודת לזקן, ולא העז להוציא אותה מעיניו זמן רב, מחשש שיאבד את השפעתו עליה. מסיבה זו לקח אותה איתו ללונדון. הם התאכסנו, כך גיליתי, במלון הפרטי מקסבורו ברחוב קרייבן, שהיה למעשה אחד מאלה שבהם ביקר שליחי בחיפוש אחר ראיות. כאן החזיק את אשתו כלואה בחדרה בזמן שהוא, מחופש בזקן, עקב אחרי ד"ר מורטימר לרחוב בייקר ואחר כך לתחנה ולמלון נורת'מברלנד. לאשתו היה מושג מסוים על תוכניותיו, אבל היא פחדה כל כך מבעלה, פחד שהתבסס על התעללות אכזרית, שלא העזה לכתוב כדי להזהיר את האיש שידעה שהוא בסכנה. אילו נפל המכתב לידי סטייפלטון, חייה שלה לא היו בטוחים. לבסוף, כידוע לנו, נקטה בתחבולה של גזירת המילים שירכיבו את ההודעה, וכתבה את הכתובת בכתב יד מוסווה. המכתב הגיע לברון, ונתן לו את האזהרה הראשונה מפני הסכנה.
"היה הכרחי מאוד לסטייפלטון להשיג פריט כלשהו מלבושו של סר הנרי, כך שאם ייאלץ להשתמש בכלב, תמיד יהיו בידו האמצעים לשסות אותו על עקבותיו. בזריזות ובחוצפה האופייניות לו ניגש לכך מיד, ואין לנו ספק שמצחצח הנעליים או החדרנית של המלון שוחדו היטב כדי לעזור לו במזימתו. אבל במקרה, המגף הראשון שהושג בשבילו היה חדש, ולכן חסר תועלת למטרתו. אז דאג שיוחזר והשיג אחר. זאת תקרית מאלפת ביותר, כי היא הוכיחה בעיניי באופן חותך שאנחנו מתמודדים עם כלב אמיתי, שהרי שום הנחה אחרת לא יכלה להסביר את הדאגה הזאת להשיג מגף ישן ואת האדישות הזאת למגף חדש. ככל שתקרית משונה וגרוטסקית יותר, כך היא ראויה לבדיקה קפדנית יותר, ודווקא הנקודה שנראית כמסבכת מקרה היא, כששוקלים אותה כראוי ומטפלים בה באופן מדעי, זו שסביר ביותר שתבהיר אותו.
"אחר כך היה לנו ביקורם של ידידינו בבוקר שלמחרת, וסטייפלטון עוקב אחריהם כל הזמן בכרכרה. לפי ידיעתו את חדרינו ואת מראי, וגם לפי התנהגותו הכללית, אני נוטה לחשוב שהקריירה הפלילית של סטייפלטון לא הוגבלה כלל לפרשת בסקרוויל היחידה הזאת. מרמז שבשלוש השנים האחרונות היו ארבע פריצות ניכרות במערב הארץ, ובאף אחת מהן לא נעצר שום פושע. האחרונה שבהן, בפולקסטון קורט, במאי, בלטה בירי בדם קר בנער המשרת, שהפתיע את הפורץ הרעול והבודד. אינני יכול לפקפק בכך שסטייפלטון חידש כך את משאביו הדלים, ושבמשך שנים היה אדם נואש ומסוכן.
"הייתה לנו דוגמה לתושייתו באותו בוקר, כשחמק מאיתנו בהצלחה כזאת, וגם לחוצפתו, כששלח לי בחזרה את שמי שלי דרך העגלון. מאותו רגע הבין שלקחתי על עצמי את המקרה בלונדון, ולכן אין לו שם שום סיכוי. הוא חזר לדארטמור וחיכה לבואו של הברון."
"רגע אחד!" אמרתי. "תיארת, אין ספק, את רצף האירועים נכון, אבל יש נקודה אחת שהשארת בלי הסבר. מה היה עם הכלב כשאדונו היה בלונדון?"
"הקדשתי לעניין הזה תשומת לב מסוימת, והוא בלי ספק חשוב. אין ספק שלסטייפלטון היה איש סוד, אף שלא סביר שאי פעם הפקיר את עצמו בידיו בכך ששיתף אותו בכל תוכניותיו. היה משרת זקן בבית מריפיט, ששמו היה אנתוני. אפשר לעקוב אחר הקשר שלו לבני הזוג סטייפלטון כמה שנים אחורה, עד לימי ניהול בית הספר, כך שהוא ודאי ידע שאדונו וגבירתו היו בעצם בעל ואישה. האיש הזה נעלם וברח מן הארץ. מרמז שאנתוני אינו שם נפוץ באנגליה, ואילו אנטוניו נפוץ בכל ארצות ספרד ואמריקה הספרדית. האיש, כמו גברת סטייפלטון עצמה, דיבר אנגלית טובה, אבל במבטא שפתני מוזר. אני עצמי ראיתי את הזקן הזה חוצה את ביצת גרימפן בשביל שסטייפלטון סימן. סביר מאוד, אם כן, שבהיעדר אדונו הוא היה זה שטיפל בכלב, אף שאולי מעולם לא ידע לאיזו מטרה שימשה החיה.
"אחר כך ירדו בני הזוג סטייפלטון לדבון, ולשם הלכו אחריהם עד מהרה סר הנרי ואתה. מילה עכשיו על מצבי שלי באותו זמן. אולי תיזכר שכשבדקתי את הנייר שעליו הודבקו המילים המודפסות, ערכתי בדיקה קפדנית אחר סימן מים. כשעשיתי זאת החזקתי אותו במרחק סנטימטרים ספורים מעיניי, והרגשתי בריח קלוש של הבושם הידוע כיסמין לבן. יש שבעים וחמישה בשמים שמומחה לפשע חייב מאוד להבחין ביניהם, ויותר מפעם אחת בניסיוני שלי היו מקרים תלויים בזיהוים המהיר. הבושם רמז על נוכחות של גברת, וכבר התחילו מחשבותיי לפנות לבני הזוג סטייפלטון. כך וידאתי את הכלב, וניחשתי את הפושע, עוד לפני שהלכנו למערב הארץ.
"המשחק שלי היה להשגיח על סטייפלטון. אבל היה ברור שלא אוכל לעשות זאת אם אהיה איתך, כי הוא היה נזהר מאוד. לכן הטעיתי את כולם, כולל אותך, ובאתי בחשאי כשאמור הייתי להיות בלונדון. התלאות שלי לא היו גדולות כפי שדמיינת, אף שפרטים קטנים כאלה לעולם אסור שיפריעו לחקירת מקרה. שהיתי ברוב הזמן בקום טרייסי, והשתמשתי בבקתה בערבה רק כשהיה צורך להיות קרוב לזירת הפעולה. קרטרייט בא איתי, ובתחפושתו כנער כפרי עזר לי מאוד. הייתי תלוי בו למזון ולבגדים נקיים. כשהשגחתי על סטייפלטון, קרטרייט השגיח לעתים קרובות עליך, כך שיכולתי להחזיק את ידי על כל החוטים.
"כבר סיפרתי לך שהדיווחים שלך הגיעו אליי מהר, כי הועברו מיד מרחוב בייקר לקום טרייסי. הם הועילו לי מאוד, ובמיוחד אותו קטע אמיתי, במקרה, מתולדות חייו של סטייפלטון. יכולתי לבסס את זהות האיש והאישה, וסוף סוף ידעתי בדיוק מה מצבי. המקרה הסתבך למדי בגלל התקרית של האסיר הנמלט והיחסים בינו לבין בני הזוג ברימור. גם את זה הבהרת בדרך יעילה מאוד, אף שכבר הגעתי לאותן מסקנות מתצפיותיי שלי.
"עד שגילית אותי בערבה, הייתה לי ידיעה מלאה של כל העניין, אבל לא היה לי תיק שיכול ללכת לחבר מושבעים. אפילו הניסיון של סטייפלטון נגד סר הנרי באותו לילה, שהסתיים במותו של האסיר האומלל, לא עזר לנו הרבה בהוכחת רצח נגד האיש שלנו. נראה שאין ברירה אלא לתפוס אותו בשעת מעשה, וכדי לעשות זאת היינו צריכים להשתמש בסר הנרי, לבדו ולכאורה בלי הגנה, כפיתיון. עשינו זאת, ובמחיר של הלם קשה ללקוח שלנו, הצלחנו להשלים את התיק שלנו ולהסיע את סטייפלטון אל אבדונו. שסר הנרי נחשף לזה, אני חייב להודות, זאת תוכחה לניהולי את המקרה. אבל לא הייתה לנו דרך לחזות את המחזה הנורא והמשתק שהציגה החיה, וגם לא יכולנו לחזות את הערפל שאפשר לה להתפרץ עלינו בהתראה קצרה כל כך. הצלחנו במטרתנו במחיר שגם המומחה וגם ד"ר מורטימר מבטיחים לי שיהיה זמני. מסע ארוך עשוי לאפשר לידידנו להחלים לא רק מעצביו המנופצים, אלא גם מרגשותיו הפצועים. אהבתו לגברת הייתה עמוקה וכנה, ובשבילו החלק העצוב ביותר בכל העסק השחור הזה היה שהיא הטעתה אותו.
"נותר רק לציין את החלק שמילאה היא לאורך כל הדרך. אין ספק שסטייפלטון הפעיל עליה השפעה, שאולי הייתה אהבה ואולי פחד, ואולי מאוד שניהם, שכן אלה אינם רגשות שאינם מתיישבים זה עם זה. לפחות היא הייתה יעילה לחלוטין. בפקודתו הסכימה להיחשב לאחותו, אף שהוא גילה את גבולות כוחו עליה כשניסה לעשות אותה שותפה ישירה לרצח. היא הייתה מוכנה להזהיר את סר הנרי ככל שיכלה בלי להפליל את בעלה, ושוב ושוב ניסתה לעשות זאת. נראה שסטייפלטון עצמו היה מסוגל לקנאה, וכשראה את הברון מחזר אחרי הגברת, אף שזה היה חלק מתוכניתו שלו, לא יכול היה שלא להתפרץ בהתפרצות סוערת שגילתה את הנפש הלוהטת שהליכותיו המאופקות הסתירו בפיקחות כזאת. בכך שעודד את הקרבה, הבטיח שסר הנרי יבוא לעתים קרובות לבית מריפיט ושבמוקדם או במאוחר תהיה לו ההזדמנות שרצה. אבל ביום המשבר פנתה אשתו פתאום נגדו. היא שמעה משהו על מותו של האסיר, וידעה שהכלב מוחזק במבנה העזר בערב שבו סר הנרי בא לארוחת ערב. היא האשימה את בעלה בפשע שתכנן, ופרצה סצנה זועמת, שבה הראה לה לראשונה שיש לה יריבה באהבתו. נאמנותה הפכה ברגע לשנאה מרה, והוא ראה שהיא תסגיר אותו. לכן קשר אותה, כדי שלא תהיה לה הזדמנות להזהיר את סר הנרי, והוא קיווה, ללא ספק, שכאשר כל הסביבה תייחס את מות הברון לקללת משפחתו, כפי שבוודאי הייתה עושה, יוכל להחזיר אליו את אשתו כדי שתקבל עובדה מוגמרת ותשתוק על מה שהיא יודעת. בזה, כך אני משער, טעה בכל מקרה בחישובו, ואילולא היינו שם, גורלו היה נחרץ בכל זאת. אישה בעלת דם ספרדי אינה סולחת על עלבון כזה בקלות כזאת. ועכשיו, ווטסון יקירי, בלי לעיין ברשימותיי, אינני יכול לתת לך תיאור מפורט יותר של המקרה המוזר הזה. אינני יודע אם נשאר משהו מהותי בלי הסבר."
"הוא לא יכול היה לקוות להפחיד את סר הנרי עד מוות כמו שעשה לדוד הזקן בכלב הבעתה שלו."
"החיה הייתה פראית ומורעבת למחצה. אם הופעתה לא הייתה מפחידה את קורבנה עד מוות, לפחות הייתה משתקת את ההתנגדות שעלולה להיות לו."
"אין ספק. נותר רק קושי אחד. אילו סטייפלטון היה זוכה בירושה, איך היה מסביר את העובדה שהוא, היורש, גר בלי להודיע על עצמו, תחת שם אחר, קרוב כל כך לנכס? איך יכול היה לתבוע אותו בלי לעורר חשד וחקירה?"
"זה קושי אדיר, ואני חושש שאתה מבקש יותר מדי כשאתה מצפה שאפתור אותו. העבר וההווה נמצאים בתחום חקירתי, אבל מה שאדם עשוי לעשות בעתיד היא שאלה קשה לענות עליה. גברת סטייפלטון שמעה את בעלה דן בבעיה בכמה הזדמנויות. היו שלוש דרכים אפשריות. הוא יכול היה לתבוע את הנכס מדרום אמריקה, לבסס את זהותו לפני הרשויות הבריטיות שם, וכך להשיג את ההון בלי לבוא לאנגליה כלל. או שיכול היה לאמץ תחפושת משוכללת לזמן הקצר שבו יצטרך להיות בלונדון. או, שוב, יכול היה לספק לשותף את ההוכחות והמסמכים, להציב אותו כיורש, ולשמור לעצמו זכות על חלק מהכנסתו. איננו יכולים לפקפק, ממה שאנחנו יודעים עליו, שהיה מוצא דרך כלשהי לצאת מן הקושי. ועכשיו, ווטסון יקירי, היו לנו כמה שבועות של עבודה קשה, ולערב אחד, נדמה לי, נוכל להפנות את מחשבותינו לאפיקים נעימים יותר. יש לי תא באופרה 'ההוגנוטים'. שמעת את האחים דה רשקה? אם כן, אוכל להטריח אותך להיות מוכן בעוד חצי שעה, ונוכל לעצור אצל מרצ'יני לארוחת ערב קלה בדרך?"
סוף