כדי להבין בבירור מה קרה בפונדק, צריך לחזור לרגע שבו מר מארוול נגלה לראשונה מחלונו של מר הקסטר.
בדיוק ברגע הזה היו מר קאס ומר בנטינג בטרקלין. הם חקרו ברצינות את המאורעות המוזרים של הבוקר, ובאישורו של מר הול ערכו בדיקה יסודית של חפציו של האיש הבלתי נראה. ג'אפרס התאושש חלקית מנפילתו והלך הביתה בהשגחת חבריו המזדהים. הבגדים הפזורים של הזר סולקו בידי גברת הול והחדר סודר. ועל השולחן מתחת לחלון שבו נהג הזר לעבוד, נתקל קאס כמעט מיד בשלושה ספרים גדולים בכתב יד שעליהם כתוב "יומן".
"יומן!" אמר קאס, מניח את שלושת הספרים על השולחן. "עכשיו, בכל אופן, נלמד משהו." הכומר עמד וידיו על השולחן.
"יומן," חזר קאס, מתיישב, מעמיד שני כרכים כדי לתמוך בשלישי, ופותח אותו. "הממ... אין שם על דף המגן. לעזאזל!... צופן. ומספרים."
הכומר הקיף כדי להביט מעבר לכתפו.
קאס הפך את הדפים בפנים שהתאכזבו פתאום. "אני... אוי ואבוי! הכול צופן, בנטינג."
"אין תרשימים?" שאל מר בנטינג. "אין איורים שמאירים..."
"תראה בעצמך," אמר מר קאס. "חלק מזה מתמטי וחלק מזה רוסית או איזו שפה כזאת (אם לשפוט לפי האותיות), וחלק מזה יוונית. עכשיו, היוונית חשבתי שאתה..."
"כמובן," אמר מר בנטינג, מוציא ומנגב את משקפיו ומרגיש פתאום לא בנוח מאוד: כי לא נשארה בדעתו יוונית ששווה לדבר עליה; "כן: היוונית, כמובן, עשויה לספק רמז."
"אמצא לך מקום."
"הייתי מעדיף לעבור על הכרכים קודם," אמר מר בנטינג, עדיין מנגב. "רושם כללי קודם, קאס, ואז, אתה יודע, נוכל ללכת לחפש רמזים."
הוא השתעל, הרכיב את משקפיו, סידר אותם בקפדנות, השתעל שוב, וייחל שמשהו יקרה כדי למנוע את החשיפה שנראתה בלתי נמנעת. אז לקח בנחת את הכרך שקאס הושיט לו. ואז משהו אכן קרה.
הדלת נפתחה פתאום.
שני האדונים נרתעו באלימות, הביטו סביב, ושמחו לראות פנים ורודות לסירוגין מתחת לכובע משי פרוותי. "המזנון?" שאלו הפנים, ועמדו ובהו.
"לא," אמרו שני האדונים בבת אחת.
"בצד השני, איש," אמר מר בנטינג. ו"בבקשה תסגור את הדלת," אמר מר קאס, ברוגז.
"בסדר," אמר הפולש, כפי שנראה בקול נמוך ששונה באופן מוזר מן הצרידות של שאלתו הראשונה. "צודק לגמרי," אמר הפולש בקול הקודם. "התפנו!" והוא נעלם וסגר את הדלת.
"מלח, הייתי שופט," אמר מר בנטינג. "בחורים משעשעים הם. התפנו! באמת. מונח ימי, המתייחס ליציאתו מן החדר, אני מניח."
"אני מעז לומר שכן," אמר קאס. "העצבים שלי כולם רופפים היום. זה ממש הקפיץ אותי: הדלת נפתחת ככה."
מר בנטינג חייך כאילו הוא לא קפץ. "ועכשיו," אמר באנחה, "הספרים האלה."
מישהו משך באפו בזמן שעשה זאת.
"דבר אחד אין עליו עוררין," אמר בנטינג, מושך כיסא ליד הכיסא של קאס. "בהחלט קרו דברים מוזרים מאוד באייפינג בימים האחרונים: מוזרים מאוד. אני לא יכול כמובן להאמין בסיפור האבסורדי הזה על אי נראות..."
"זה בלתי יאומן," אמר קאס: "בלתי יאומן. אבל העובדה נשארת שראיתי: בהחלט ראיתי לאורך השרוול שלו..."
"אבל ראית: אתה בטוח? נניח מראה, למשל: הזיות מיוצרות בקלות כזאת. אני לא יודע אם ראית אי פעם קוסם טוב באמת..."
"לא אתווכח שוב," אמר קאס. "מיצינו את זה, בנטינג. ועכשיו יש הספרים האלה... אה! הנה משהו שאני חושב שהוא יוונית! אותיות יווניות בהחלט."
הוא הצביע על אמצע הדף. מר בנטינג הסמיק מעט וקירב את פניו, כנראה מוצא קושי כלשהו עם משקפיו. פתאום נעשה מודע לתחושה מוזרה בעורפו. הוא ניסה להרים את ראשו, ונתקל בהתנגדות שאינה זזה. התחושה הייתה לחץ מוזר, אחיזה של יד כבדה ויציבה, והיא הורידה את סנטרו בלי שאפשר לעמוד בפניה אל השולחן. "אל תזוזו, אנשים קטנים," לחש קול, "או שאפוצץ את המוח של שניכם!" הוא הביט בפניו של קאס, קרובות לפניו, וכל אחד ראה השתקפות מבועתת של תדהמתו החולנית שלו.
"אני מצטער לטפל בכם בגסות כזאת," אמר הקול, "אבל אין מנוס מזה."
"ממתי למדתם לחטט בתזכירים הפרטיים של חוקר," אמר הקול; ושני סנטרים הכו בשולחן בו זמנית, ושתי מערכות שיניים נקשו.
"ממתי למדתם לפלוש לחדריו הפרטיים של אדם באסונו?" והזעזוע חזר.
"איפה הם שמו את הבגדים שלי?"
"תקשיבו," אמר הקול. "החלונות נעולים והוצאתי את המפתח מן הדלת. אני אדם חזק למדי, ויש לי את המחתה בהישג יד: מלבד שאני בלתי נראה. אין שום ספק שיכולתי להרוג את שניכם ולהסתלק בקלות רבה אם הייתי רוצה: אתם מבינים? טוב מאוד. אם אשחרר אתכם, תבטיחו לא לנסות שום שטויות ולעשות מה שאגיד לכם?"
הכומר והרופא הביטו זה בזה, והרופא עיווה את פניו. "כן," אמר מר בנטינג, והרופא חזר על כך. אז הלחץ על העורפים נרפה, והרופא והכומר הזדקפו, שניהם אדומים מאוד בפנים ומנענעים את ראשיהם.
"בבקשה תמשיכו לשבת במקום שבו אתם," אמר האיש הבלתי נראה. "הנה המחתה, אתם רואים."
"כשנכנסתי לחדר הזה," המשיך האיש הבלתי נראה, אחרי שהציג את המחתה לקצה אפו של כל אחד ממבקריו, "לא ציפיתי למצוא אותו תפוס, וציפיתי למצוא, בנוסף לספרי התזכירים שלי, מערכת בגדים. איפה היא? לא: אל תקומו. אני יכול לראות שהיא נעלמה. עכשיו, ממש כרגע, אף שהימים חמים למדי בשביל אדם בלתי נראה שיתרוצץ עירום, הערבים קרירים למדי. אני רוצה בגדים: ונוחיות אחרת; ואני חייב גם את שלושת הספרים האלה."