אין מנוס מכך שבנקודה הזאת יקטע הסיפור שוב, מסיבה מכאיבה מאוד מסוימת שתתברר עוד מעט. בזמן שהדברים האלה התרחשו בטרקלין, ובזמן שמר הקסטר התבונן במר מארוול מעשן את מקטרתו ליד השער, לא עשרה מטרים משם היו מר הול וטדי הנפרי דנים במבוכה עכורה בנושא האחד של אייפינג.
פתאום נשמעה חבטה אלימה בדלת הטרקלין, צעקה חדה, ואז: שקט.
"הו־הו!" אמר טדי הנפרי.
"הו־הו!" מן המזנון.
מר הול קלט דברים לאט אבל בבטחה. "זה לא בסדר," אמר, ויצא מאחורי המזנון לעבר דלת הטרקלין.
הוא וטדי התקרבו יחד לדלת, בפנים מרוכזות. עיניהם שקלו. "משהו לא בסדר," אמר הול, והנפרי הנהן בהסכמה. משבים של ריח כימי לא נעים פגשו אותם, והיה קול עמום של שיחה, מהירה ומאופקת מאוד.
"אתם בסדר שם?" שאל הול, דופק.
השיחה הממולמלת פסקה בבת אחת, לרגע שקט, אז חודשה השיחה, בלחישות שורקות, ואז צעקה חדה של "לא! לא, אתה לא!" באה תנועה פתאומית והתהפכות של כיסא, מאבק קצר. שקט שוב.
"מה לעזאזל?" קרא הנפרי, בקול חרישי.
"אתם... בסדר... שם?" שאל מר הול, בחדות, שוב.
קולו של הכומר ענה בהטעמה מקוטעת משונה: "בס־סדר גמור. בבקשה אל... תפריעו."
"מוזר!" אמר מר הנפרי.
"מוזר!" אמר מר הול.
"אומר, 'אל תפריעו,'" אמר הנפרי.
"שמעתי אותו," אמר הול.
"ומשיכת אף," אמר הנפרי.
הם המשיכו להקשיב. השיחה הייתה מהירה ומאופקת. "אני לא יכול," אמר מר בנטינג, קולו עולה; "אני אומר לך, אדוני, לא אעשה זאת."
"מה זה היה?" שאל הנפרי.
"אומר שהוא לא יעשה," אמר הול. "לא דיבר אלינו, נכון?"
"מחפיר!" אמר מר בנטינג, בפנים.
"'מחפיר'," אמר מר הנפרי. "שמעתי את זה: בבירור."
"מי מדבר עכשיו?" שאל הנפרי.
"מר קאס, אני מניח," אמר הול. "אתה שומע... משהו?"
שקט. הקולות בפנים לא ברורים ומבלבלים.
"נשמע כמו זריקת מפת השולחן מסביב," אמר הול.
גברת הול הופיעה מאחורי המזנון. הול עשה תנועות של שקט ושל הזמנה. זה עורר את ההתנגדות הנשית של גברת הול. "למה אתה מקשיב שם, הול?" שאלה. "אין לך משהו טוב יותר לעשות: ביום עמוס כזה?"
הול ניסה להעביר הכול בעוויות פנים ובפנטומימה, אבל גברת הול הייתה עקשנית. היא הרימה את קולה. אז חזרו הול והנפרי, די מבוישים, על קצות האצבעות אל המזנון, מניפים ידיים כדי להסביר לה.
בהתחלה סירבה לראות משהו במה ששמעו בכלל. אחר כך התעקשה שהול ישתוק, בזמן שהנפרי סיפר לה את סיפורו. היא נטתה לחשוב שכל העסק שטויות: אולי הם סתם מזיזים רהיטים. "שמעתי אותו אומר 'מחפיר'; את זה שמעתי," אמר הול.
"גם אני שמעתי את זה, גברת הול," אמר הנפרי.
"סביר להניח..." התחילה גברת הול.
"שש!" אמר מר טדי הנפרי. "לא שמעתי את החלון?"
"איזה חלון?" שאלה גברת הול.
"חלון הטרקלין," אמר הנפרי.
כולם עמדו והקשיבו בעיון. עיניה של גברת הול, מכוונות ישר לפניה, ראו בלי לראות את המלבן המבריק של דלת הפונדק, את הדרך הלבנה והחיה, ואת חזית החנות של הקסטר מעלה שלפוחיות בשמש של יוני. בבת אחת נפתחה הדלת של הקסטר והקסטר הופיע, עיניו בוהות מהתרגשות, זרועותיו מנופפות. "יאפ!" קרא הקסטר. "עצור, גנב!" והוא רץ באלכסון על פני המלבן לעבר שערי החצר, ונעלם.
באותו זמן באה מהומה מן הטרקלין, וקול של חלונות נסגרים.
הול, הנפרי, והתכולה האנושית של המזנון מיהרו החוצה בבת אחת בערבוביה לרחוב. הם ראו מישהו חומק מעבר לפינה לעבר הדרך, ואת מר הקסטר מבצע קפיצה מסובכת באוויר שהסתיימה על פניו ועל כתפו. במורד הרחוב עמדו אנשים נדהמים או רצו לעברם.
מר הקסטר היה המום. הנפרי עצר כדי לגלות זאת, אבל הול ושני הפועלים מן המזנון מיהרו מיד לפינה, צועקים דברים לא ברורים, וראו את מר מארוול נעלם בפינת חומת הכנסייה. נראה שהגיעו למסקנה הבלתי אפשרית שזה האיש הבלתי נראה שנעשה פתאום נראה, ויצאו מיד לאורך הסמטה במרדף. אבל הול בקושי רץ עשרה מטרים לפני שהשמיע צעקת תדהמה רמה ועף בראש מורד הצידה, נאחז באחד הפועלים ומפיל אותו לקרקע. הסתערו עליו בדיוק כמו שמסתערים על אדם בכדורגל. הפועל השני הקיף במעגל, בהה, וכשחשב שהול נפל מעצמו, פנה לחדש את המרדף, רק כדי להיכשל בקרסול בדיוק כמו הקסטר. אז, כשהפועל הראשון נאבק לקום על רגליו, נבעט הצידה במכה שהייתה יכולה להפיל שור.
כשהוא נפל, הגיעה ההסתערות מכיוון כר הכפר מעבר לפינה. הראשון שהופיע היה בעל דוכן הקוקוס, איש חסון בסוודר כחול. הוא נדהם לראות את הסמטה ריקה מלבד שלושה אנשים שרועים באופן מגוחך על הקרקע. ואז קרה משהו לרגלו האחורית, והוא נפל בראש מורד והתגלגל הצידה בדיוק בזמן כדי לשפשף את רגליו של אחיו ושותפו, שבא אחריו בראש מורד. השניים נבעטו אז, כרעו עליהם, נפלו עליהם, וקיללו אותם לא מעט אנשים נמהרים מדי.
כשהול והנפרי והפועלים רצו החוצה מן הבית, גברת הול, שהושמעה במשמעת בשנים של ניסיון, נשארה במזנון ליד הקופה. ופתאום נפתחה דלת הטרקלין, ומר קאס הופיע, ובלי להעיף בה מבט מיהר מיד במורד המדרגות לעבר הפינה. "תחזיקו אותו!" קרא. "אל תתנו לו להפיל את החבילה הזאת."
הוא לא ידע דבר על קיומו של מארוול. כי האיש הבלתי נראה מסר את הספרים ואת הצרור בחצר. פניו של מר קאס היו כועסות ונחושות, אבל לבושו היה פגום, מעין חצאית סקוטית לבנה ורפויה שיכולה הייתה לעבור רק ביוון. "תחזיקו אותו!" צעק. "יש לו את המכנסיים שלי! ואת כל תפר מבגדי הכומר!"
"אטפל בו עוד דקה!" קרא אל הנפרי כשעבר על פני הקסטר השרוע, וכשבא מעבר לפינה להצטרף למהומה, הופל מיד מרגליו לשרוע לא מכובד. מישהו במנוסה מלאה דרך בכבדות על אצבעו. הוא צעק, נאבק לחזור לרגליו, נחבט והוטל שוב על ארבע, ונעשה מודע לכך שהוא מעורב לא בלכידה, אלא במנוסה. כולם רצו בחזרה לכפר. הוא קם שוב והוכה קשות מאחורי האוזן. הוא התנודד ויצא מיד בחזרה ל"כרכרה והסוסים", קופץ בדרכו על הקסטר הנטוש, שהתיישב עכשיו.
מאחוריו, כשהיה באמצע מדרגות הפונדק, שמע צעקת זעם פתאומית, העולה בחדות מתוך בלבול הקריאות, וסטירה מצלצלת בפניו של מישהו. הוא זיהה את הקול כקולו של האיש הבלתי נראה, והנימה הייתה של אדם שהתרגז פתאום ממכה כואבת.
ברגע נוסף היה מר קאס בחזרה בטרקלין. "הוא חוזר, בנטינג!" אמר, ממהר פנימה. "הצל את עצמך!"
מר בנטינג עמד בחלון עסוק בניסיון להלביש את עצמו בשטיח האח ובגיליון של "ווסט סארי גאזט". "מי חוזר?" אמר, נבהל כל כך שתלבושתו כמעט התפרקה.
"האיש הבלתי נראה," אמר קאס, ומיהר הלאה אל החלון. "מוטב שנסתלק מכאן! הוא משתולל בקרב! משוגע!"
ברגע נוסף היה בחוץ בחצר.
"שמיים טובים!" אמר מר בנטינג, מהסס בין שתי אפשרויות נוראות. הוא שמע מאבק מחריד במעבר של הפונדק, והחלטתו נפלה. הוא טיפס החוצה מן החלון, סידר את תלבושתו בחיפזון, ונמלט במעלה הכפר מהר ככל שרגליו הקטנות והשמנות יכלו לשאת אותו.
מן הרגע שבו צרח האיש הבלתי נראה בזעם ומר בנטינג ערך את מנוסתו הזכורה במעלה הכפר, נעשה בלתי אפשרי לתת דין וחשבון רציף על העניינים באייפינג. אולי הכוונה המקורית של האיש הבלתי נראה הייתה פשוט לחפות על נסיגתו של מארוול עם הבגדים והספרים. אבל מזגו, שמעולם לא היה טוב במיוחד, נראה שאבד לגמרי באיזו מכה מקרית, ומיד התחיל להכות ולהפיל, לשם הסיפוק הגרידא שבפגיעה.
עליכם לדמיין את הרחוב מלא דמויות רצות, דלתות נטרקות ומאבקים על מקומות מחבוא. עליכם לדמיין את המהומה פוגעת פתאום בשיווי המשקל הרעוע של הקרשים ושני הכיסאות של פלטשר הזקן: בתוצאות הרות אסון. עליכם לדמיין זוג מבועת לכוד באומללות בנדנדה. ואז כל ההסתערות הסוערת חלפה ורחוב אייפינג עם קישוטיו ודגליו נטוש מלבד הבלתי נראה שעוד משתולל, וזרוע אגוזי קוקוס, מחיצות בד הפוכות, והסחורה הפזורה של דוכן ממתקים. בכל מקום נשמע קול של תריסים נסגרים ובריחים נדחפים, והאנושות הנראית היחידה היא עין מרפרפת מדי פעם מתחת לגבה מורמת בפינת שמשת חלון.
האיש הבלתי נראה שעשע את עצמו זמן קצר בשבירת כל החלונות ב"כרכרה והסוסים", ואז דחף פנס רחוב דרך חלון הטרקלין של גברת גריבל. הוא ודאי היה זה שחתך את חוט הטלגרף לאדרדין ממש מעבר לבקתה של היגינס בדרך אדרדין. ואחרי זה, כפי שתכונותיו המיוחדות אפשרו, יצא לגמרי מתפיסות האנוש, והוא לא נשמע, לא נראה ולא הורגש באייפינג עוד. הוא נעלם לחלוטין.
אבל עברו קרוב לשעתיים לפני שבן אדם כלשהו העז לצאת שוב אל השממה של רחוב אייפינג.