עשר בבוקר שלמחרת מצאה את מר מארוול, לא מגולח, מלוכלך ומוכתם מן הדרך, יושב והספרים לצדו וידיו עמוק בכיסיו, נראה עייף מאוד, עצבני ולא נוח, ומנפח את לחייו במרווחים נדירים, על הספסל מחוץ לפונדק קטן בפאתי פורט סטואו. לצדו היו הספרים, אבל עכשיו היו קשורים בחוט. הצרור ננטש ביערות האורנים שמעבר לברמבלהרסט, בהתאם לשינוי בתוכניותיו של האיש הבלתי נראה. מר מארוול ישב על הספסל, ואף שאיש לא שם לב אליו כלל, התרגשותו נשארה בחום של קדחת. ידיו הלכו שוב ושוב לכיסיו השונים בגישוש עצבני ומוזר.
אבל כשישב קרוב לשעה, יצא מן הפונדק ימאי מבוגר, נושא עיתון, והתיישב לצדו. "יום נעים," אמר הימאי.
מר מארוול הציץ סביבו במשהו דומה מאוד לאימה. "מאוד," אמר.
"בדיוק מזג אוויר מתאים לעונה," אמר הימאי, בלי לקבל סירוב.
"לגמרי," אמר מר מארוול.
הימאי הוציא קיסם, ו(במחילה) היה שקוע בו כמה דקות. עיניו בינתיים היו חופשיות לבחון את דמותו המאובקת של מר מארוול, ואת הספרים שלצדו. כשהתקרב אל מר מארוול שמע קול כמו נפילת מטבעות לכיס. הוא הוכה בניגוד בין מראהו של מר מארוול לבין הרמז הזה לעושר. משם נדדה דעתו שוב לנושא שתפס אחיזה איתנה באופן מוזר בדמיונו.
"ספרים?" אמר פתאום, מסיים ברעש עם הקיסם.
מר מארוול נרתע והביט בהם. "אה, כן," אמר. "כן, הם ספרים."
"יש כמה דברים יוצאי דופן בספרים," אמר הימאי.
"אני מאמין לך," אמר מר מארוול.
"וכמה דברים יוצאי דופן מחוצה להם," אמר הימאי.
"נכון גם כן," אמר מר מארוול. הוא התבונן בבן שיחו, ואז הציץ סביבו.
"יש כמה דברים יוצאי דופן בעיתונים, למשל," אמר הימאי.
"יש."
"בעיתון הזה," אמר הימאי.
"אה!" אמר מר מארוול.
"יש סיפור," אמר הימאי, נועץ במר מארוול עין יציבה ומכוונת; "יש סיפור על אדם בלתי נראה, למשל."
מר מארוול עיקם את פיו וגירד את לחיו והרגיש את אוזניו בוערות. "מה הם יכתבו בפעם הבאה?" שאל חלושות. "אוסטרליה, או אמריקה?"
"לא זה ולא זה," אמר הימאי. "כאן."
"אלוהים!" אמר מר מארוול, נרתע.
"כשאני אומר כאן," אמר הימאי, להקלה העזה של מר מארוול, "אני לא מתכוון כמובן כאן במקום הזה, אני מתכוון כאן בסביבה."
"אדם בלתי נראה!" אמר מר מארוול. "ומה הוא עשה?"
"הכול," אמר הימאי, שולט במארוול בעינו, ואז מרחיב, "כל... דבר... מבורך."
"לא ראיתי עיתון כבר ארבעה ימים," אמר מארוול.
"אייפינג הוא המקום שבו התחיל," אמר הימאי.
"באמת!" אמר מר מארוול.
"הוא התחיל שם. ומאיפה הוא בא, אף אחד לא נראה שיודע. הנה זה: 'סיפור משו־נה מאייפינג.' וכתוב בעיתון הזה שהראיות חזקות באופן יוצא דופן: יוצא דופן."
"אלוהים!" אמר מר מארוול.
"אבל אז, זה סיפור יוצא דופן. יש איש כמורה וג'נטלמן רופא עדים: ראו אותו כמו שצריך: או לפחות לא ראו אותו. הוא התאכסן, כתוב, ב'כרכרה והסוסים', ואף אחד לא נראה שהיה מודע לאסונו, כתוב, מודע לאסונו, עד שבתגרה בפונדק, כתוב, נקרעו התחבושות מעל ראשו. אז הובחן שראשו בלתי נראה. מיד נעשו ניסיונות לתפוס אותו, אבל כשהשליך את בגדיו, כתוב, הצליח להימלט, אבל לא לפני מאבק נואש, שבו גרם פציעות חמורות, כתוב, לשוטר הנכבד והמוכשר שלנו, מר ג'. א. ג'אפרס. סיפור די ישר, אה? שמות והכול."
"אלוהים!" אמר מר מארוול, מביט סביבו בעצבנות, מנסה לספור את הכסף בכיסיו בחוש המישוש בלבד, ומלא ברעיון מוזר וחדש. "זה נשמע מדהים ביותר."
"נכון? יוצא דופן, אני קורא לזה. אף פעם לא שמעתי על אנשים בלתי נראים קודם, אני לא, אבל בימינו שומעים כל כך הרבה דברים יוצאי דופן: ש..."
"זה כל מה שהוא עשה?" שאל מארוול, מנסה להיראות נינוח.
"זה מספיק, לא?" אמר הימאי.
"לא חזר במקרה?" שאל מארוול. "פשוט ברח וזה הכול, אה?"
"הכול!" אמר הימאי. "הרי!... זה לא מספיק?"
"מספיק לגמרי," אמר מארוול.
"הייתי חושב שזה מספיק," אמר הימאי. "הייתי חושב שזה מספיק."
"לא היו לו חברים... לא כתוב שהיו לו חברים, נכון?" שאל מר מארוול, בחרדה.
"אחד מן הסוג הזה לא מספיק לך?" שאל הימאי. "לא, תודה לאל, כמו שאפשר לומר, לא היו לו."
הוא הנהן בראשו לאט. "זה ממש לא נוח לי, עצם המחשבה על הבחור הזה מתרוצץ בארץ! הוא כרגע חופשי, ולפי ראיות מסוימות משערים שהוא... לקח... לקח, אני מניח שהם מתכוונים... את הדרך לפורט סטואו. אתה רואה שאנחנו ממש בתוך זה! לא אחד מן הפלאים האמריקאיים שלך, הפעם. ורק תחשוב על הדברים שהוא עלול לעשות! איפה היית, אם הוא היה שותה טיפה יותר מדי, ומתחשק לו להתנפל עליך? נניח שהוא רוצה לשדוד: מי יכול למנוע ממנו? הוא יכול להסיג גבול, הוא יכול לפרוץ, הוא יכול לעבור דרך מחסום שוטרים בקלות כמו שאני או אתה יכולים לחמוק מעיוור! בקלות רבה יותר! כי הבחורים העיוורים האלה שומעים חד באופן לא רגיל, אומרים לי. ובכל מקום שהיה משקה שהתחשק לו..."
"יש לו יתרון עצום, בהחלט," אמר מר מארוול. "ו... ובכן..."
"אתה צודק," אמר הימאי. "יש לו."
כל הזמן הזה הציץ מר מארוול סביבו בעיון, מקשיב לצעדים קלושים, מנסה לגלות תנועות בלתי מורגשות. הוא נראה על סף החלטה גדולה כלשהי. הוא השתעל מאחורי ידו.
הוא הביט סביבו שוב, הקשיב, רכן לעבר הימאי, והנמיך את קולו: "העובדה היא... שבמקרה... אני יודע דבר או שניים על האיש הבלתי נראה הזה. ממקורות פרטיים."
"אה!" אמר הימאי, מתעניין. "אתה?"
"כן," אמר מר מארוול. "אני."
"באמת!" אמר הימאי. "ואפשר לשאול..."
"אתה תיתדהם," אמר מר מארוול מאחורי ידו. "זה אדיר."
"באמת!" אמר הימאי.
"העובדה היא," התחיל מר מארוול בלהיטות בלחש סודי. פתאום השתנתה הבעתו באופן מופלא. "או!" אמר. הוא התרומם בנוקשות במושבו. פניו הביעו בבירור סבל גופני. "וואו!" אמר.
"מה קרה?" אמר הימאי, מודאג.
"כאב שיניים," אמר מר מארוול, ושם את ידו על אוזנו. הוא אחז בספריו. "אני צריך להמשיך בדרכי, אני חושב," אמר. הוא החליק בדרך משונה לאורך הספסל הרחק מבן שיחו. "אבל בדיוק עמדת לספר לי על האיש הבלתי נראה הזה!" מחה הימאי. מר מארוול נראה כמתייעץ עם עצמו. "מתיחה," אמר קול. "זו מתיחה," אמר מר מארוול.
"אבל זה בעיתון," אמר הימאי.
"מתיחה בכל זאת," אמר מארוול. "אני מכיר את הבחור שהתחיל את השקר. אין שום אדם בלתי נראה בכלל... לעזאזל."
"אבל מה עם העיתון הזה? אתה מתכוון לומר...?"
"אף מילה מזה," אמר מארוול, בתוקף.
הימאי בהה, העיתון בידו. מר מארוול הסתובב בעוויתות. "חכה רגע," אמר הימאי, קם ומדבר לאט, "אתה מתכוון לומר...?"
"אני מתכוון," אמר מר מארוול.
"אז למה נתת לי להמשיך ולספר לך את כל הדברים הארורים האלה, אז? מה הכוונה לתת לאדם לעשות מעצמו צחוק ככה? אה?"
מר מארוול ניפח את לחייו. הימאי נעשה פתאום אדום מאוד באמת; הוא קמץ את ידיו. "אני מדבר כאן כבר עשר דקות," אמר; "ואתה, אתה, בן קטן וכרסתן ועור פנים של מגף ישן, לא יכולת להיות בעל נימוסים בסיסיים..."
"אל תבוא להתנצח איתי במילים," אמר מר מארוול.
"להתנצח במילים! יש לי חשק עז..."
"קדימה," אמר קול, ומר מארוול סובב פתאום והתחיל לצעוד משם בדרך עוויתית ומשונה. "מוטב שתמשיך הלאה," אמר הימאי. "מי ממשיך הלאה?" אמר מר מארוול. הוא התרחק באלכסון בהליכה ממהרת ומשונה, עם טלטלות אלימות קדימה מדי פעם. במרחק מה לאורך הדרך התחיל חד שיח ממולמל, מחאות והאשמות.
"שד טיפש!" אמר הימאי, רגליו פשוקות, מרפקיו על מותניו, מתבונן בדמות המתרחקת. "אני אראה לך, חמור טיפש: למתוח אותי! זה כאן: בעיתון!"
מר מארוול השיב בדברים לא ברורים, ובהתרחקו הוסתר בעיקול הדרך, אבל הימאי עוד עמד מפואר באמצע הדרך, עד שהתקרבות עגלת קצב סילקה אותו. אז פנה לעבר פורט סטואו. "מלא חמורים יוצאי דופן," אמר בשקט לעצמו. "רק כדי להוריד אותי קצת: זה היה המשחק הטיפשי שלו: זה בעיתון!"
והיה עוד דבר יוצא דופן שעמד לשמוע עד מהרה, שקרה קרוב מאוד אליו. וזה היה חזיון של "אגרוף מלא כסף" (לא פחות) נע בלי סוכן נראה, לאורך החומה בפינת סמטת סנט מייקל. ימאי אחר ראה את המראה המופלא הזה באותו בוקר ממש. הוא חטף מיד את הכסף והופל בראש מורד, וכשקם על רגליו הכסף המרפרף נעלם. הימאי שלנו היה במצב רוח להאמין לכל דבר, הצהיר, אבל זה היה קצת יותר מדי. אחר כך, עם זאת, התחיל לחשוב על הדברים.
סיפור הכסף המעופף היה נכון. ובכל הסביבה ההיא, אפילו מחברת הבנקאות הנשגבת של לונדון והמחוזות, מקופות של חנויות ופונדקים: הדלתות עמדו פתוחות לגמרי במזג האוויר השמשי ההוא: הסתלק כסף בשקט ובזריזות באותו יום בחופנים ובגלילים, צף בשקט לאורך חומות ומקומות מוצלים, מתחמק מהר מעיניהם המתקרבות של אנשים. והוא, אף שאיש לא התחקה אחריו, סיים תמיד את מעופו המסתורי בכיסו של הג'נטלמן הנסער ההוא בכובע המשי המיושן, היושב מחוץ לפונדק הקטן בפאתי פורט סטואו.
רק עשרה ימים אחר כך: ולמעשה רק כשסיפור ברדוק כבר היה ישן: אסף הימאי את העובדות האלה והתחיל להבין כמה קרוב היה לאיש הבלתי נראה המופלא.