בשעות הערב המוקדמות ישב ד"ר קמפ בחדר העבודה שלו במצפה על הגבעה המשקיפה על ברדוק. זה היה חדר קטן ונעים, עם שלושה חלונות: צפונה, מערבה ודרומה: ומדפי ספרים מכוסים ספרים ופרסומים מדעיים, ושולחן כתיבה רחב, ומתחת לחלון הצפוני, מיקרוסקופ, זכוכיות נושא, מכשירים זעירים, כמה תרביות, ובקבוקי מגיבים פזורים. מנורת הסולר של ד"ר קמפ הייתה דולקת, אף שהשמיים עוד היו בהירים מאור השקיעה, ותריסיו היו מורמים כי לא הייתה הטרדה של מציצים מבחוץ שתחייב להוריד אותם. ד"ר קמפ היה צעיר גבוה ודק, בעל שער פשתני ושפם כמעט לבן, והעבודה שעסק בה תזכה אותו, קיווה, בחברות בחברה המלכותית, עד כדי כך העריך אותה.
ועינו, כשנדדה עד מהרה מעבודתו, קלטה את השקיעה הבוערת מאחורי הגבעה שמול שלו. במשך דקה אולי ישב, עט בפיו, מתפעל מן הצבע הזהוב העשיר מעל הרכס, ואז נמשכה תשומת ליבו בדמות הקטנה של אדם, שחורה כדיו, רצה על פני מצח הגבעה לעברו. הוא היה איש קטן ונמוך למדי, וחבש כובע גבוה, והוא רץ מהר כל כך שרגליו ממש הבהבו.
"עוד אחד מן הטיפשים האלה," אמר ד"ר קמפ. "כמו החמור ההוא שנתקל בי הבוקר מעבר לפינה, עם ה'האיש הבלתי נראה בא, אדוני!' אני לא יכול לדמיין מה אוחז באנשים. אפשר היה לחשוב שאנחנו במאה השלוש עשרה."
הוא קם, ניגש לחלון, ובהה בצלע הגבעה האפלולית, ובדמות הקטנה והכהה הדוהרת במורדה. "הוא נראה ממהר לעזאזל," אמר ד"ר קמפ, "אבל לא נראה שהוא מתקדם. אילו כיסיו היו מלאים עופרת, לא היה יכול לרוץ כבד יותר."
"האיץ, אדוני," אמר ד"ר קמפ.
ברגע נוסף הסתירה את הדמות הרצה הגבוהה מבין הווילות שטיפסו במעלה הגבעה מברדוק. הוא נראה שוב לרגע, ושוב, ואז שוב, שלוש פעמים בין שלושת הבתים הנפרדים שבאו אחר כך, ואז הסתירה אותו שורת הבתים.
"חמורים!" אמר ד"ר קמפ, מסתובב על עקבו וחוזר אל שולחן הכתיבה שלו.
אבל אלה שראו את הנמלט מקרוב יותר, והבחינו באימה השפלה על פניו המזיעות, בהיותם בעצמם בדרך הפתוחה, לא היו שותפים לבוזו של הרופא. האיש הלם על פניהם, ובזמן שרץ צלצל כמו ארנק מלא היטב שמטלטלים אותו הלוך ושוב. הוא לא הביט לא ימינה ולא שמאלה, אבל עיניו המורחבות בהו ישר במורד הגבעה אל המקום שבו הודלקו הפנסים, והאנשים הצטופפו ברחוב. ופיו העקום נפער, וקצף דביק שכב על שפתיו, ונשימתו באה צרודה ורועשת. כל מי שעבר על פניו עצר והתחיל לבהות במעלה הדרך ובמורדה, ולשאול זה את זה בתחושה קלה של אי נוחות לסיבת חיפזונו.
ואז עד מהרה, הרחק במעלה הגבעה, כלב שהשתעשע בדרך ייבב ורץ מתחת לשער, ובעודם תוהים משהו: רוח: טפ, טפ, טפ: קול כמו נשימה מתנשפת, חלף בדהרה.
אנשים צרחו. אנשים קפצו מן המדרכה: זה עבר בצעקות, זה עבר באינסטינקט במורד הגבעה. הם צעקו ברחוב לפני שמארוול היה בחצי הדרך לשם. הם נמלטו לתוך בתים וטרקו את הדלתות מאחוריהם, עם החדשות. הוא שמע את זה ועשה האצה נואשת אחרונה. הפחד בא בצעדי ענק, מיהר לפניו, וברגע תפס את העיירה.
"האיש הבלתי נראה בא! האיש הבלתי נראה!"