"הקריקטרים העליזים" נמצא ממש בתחתית הגבעה, במקום שבו מתחילים פסי החשמלית. המוזג השעין את זרועותיו האדומות והשמנות על הדלפק ודיבר על סוסים עם עגלון אנמי, בעוד איש שחור זקן באפור חטף ביסקוויט וגבינה, שתה בירת ברטון, ושוחח באמריקאית עם שוטר שאינו בתפקיד.
"על מה הצעקות!" אמר העגלון האנמי, פונה לעניין אחר, מנסה לראות במעלה הגבעה מעל התריס הצהוב המלוכלך בחלון הנמוך של הפונדק. מישהו רץ על פניהם בחוץ. "שריפה, אולי," אמר המוזג.
צעדים התקרבו, רצים בכבדות, הדלת נדחפה באלימות, ומארוול, בוכה ופרוע, כובעו אבוד, צווארון מעילו קרוע, מיהר פנימה, עשה סיבוב עוויתי, וניסה לסגור את הדלת. היא הוחזקה חצי פתוחה ברצועה.
"בא!" צעק, קולו צורח מאימה. "הוא בא. האיש הבלתי נראה! אחריי! למען השם! עזרה! עזרה! עזרה!"
"תסגרו את הדלתות," אמר השוטר. "מי בא? מה המהומה?" הוא ניגש לדלת, שחרר את הרצועה, והיא נטרקה. האמריקאי סגר את הדלת השנייה.
"תנו לי להיכנס פנימה," אמר מארוול, מתנודד ובוכה, אבל עדיין אוחז בספרים. "תנו לי להיכנס פנימה. תנעלו אותי: איפשהו. אני אומר לכם שהוא אחריי. חמקתי ממנו. הוא אמר שהוא יהרוג אותי והוא יהרוג."
"אתה בטוח," אמר האיש בעל הזקן השחור. "הדלת סגורה. במה מדובר?"
"תנו לי להיכנס פנימה," אמר מארוול, וצרח בקול כשמכה גרמה פתאום לדלת הנעולה לרעוד ואחריה באו דפיקה חפוזה וצעקה בחוץ. "הלו," קרא השוטר, "מי שם?" מר מארוול התחיל לצלול בטירוף אל לוחות שנראו כמו דלתות. "הוא יהרוג אותי: יש לו סכין או משהו. למען השם...!"
"הנה," אמר המוזג. "תיכנס לכאן." והוא הרים את הדש של הדלפק.
מר מארוול מיהר אל מאחורי הדלפק כשהקריאה בחוץ חזרה. "אל תפתחו את הדלת," צרח. "בבקשה אל תפתחו את הדלת. איפה אסתתר?"
"זה, האיש הבלתי נראה הזה, אז?" שאל האיש בעל הזקן השחור, יד אחת מאחוריו. "אני חושב שהגיע הזמן שנראה אותו."
חלון הפונדק נופץ פתאום פנימה, והייתה צרחה ומרוצה הלוך ושוב ברחוב. השוטר עמד על הספסל ובהה החוצה, מותח את צווארו לראות מי בדלת. הוא ירד בגבות מורמות. "זה זה," אמר. המוזג עמד לפני דלת הטרקלין של המזנון שננעלה עכשיו על מר מארוול, בהה בחלון המנופץ, ובא אל שני הגברים האחרים.
הכול נעשה פתאום שקט. "הלוואי שהייתה לי האלה שלי," אמר השוטר, ניגש בלי החלטיות לדלת. "ברגע שנפתח, הוא נכנס. אין לעצור אותו."
"אל תמהר יותר מדי עם הדלת הזאת," אמר העגלון האנמי, בחרדה.
"תמשוך את הבריחים," אמר האיש בעל הזקן השחור, "ואם הוא יבוא..." הוא הראה אקדח בידו.
"זה לא יתאים," אמר השוטר; "זה רצח."
"אני יודע באיזו ארץ אני," אמר האיש בעל הזקן. "אני אירה ברגליים שלו. תמשוך את הבריחים."
"לא עם הדבר הארור הזה יורה מאחוריי," אמר המוזג, מותח צוואר מעל התריס.
"טוב מאוד," אמר האיש בעל הזקן השחור, וכשהתכופף, האקדח מוכן, משך אותם בעצמו. המוזג, העגלון והשוטר הסתובבו.
"היכנס," אמר האיש המזוקן בלחש, עומד לאחור ופונה אל הדלתות הפתוחות ואקדחו מאחוריו. איש לא נכנס, הדלת נשארה סגורה. חמש דקות אחר כך, כשעגלון שני הכניס את ראשו בזהירות, הם עוד חיכו, ופנים חרדות הציצו מטרקלין המזנון וסיפקו מידע. "כל הדלתות של הבית סגורות?" שאל מארוול. "הוא מסתובב: מסתובב סביב. הוא ערמומי כמו השטן."
"אלוהים אדירים!" אמר המוזג החסון. "יש את האחורית! תשגיחו על הדלתות האלה! תגיד...!" הוא הביט סביבו בחוסר אונים. דלת טרקלין המזנון נטרקה והם שמעו את המפתח מסתובב. "יש את דלת החצר ואת הדלת הפרטית. דלת החצר..."
הוא מיהר החוצה מן המזנון.
בתוך דקה הופיע שוב עם סכין חיתוך בידו. "דלת החצר הייתה פתוחה!" אמר, ושפתו התחתונה השמנה נשמטה. "אולי הוא בבית עכשיו!" אמר העגלון הראשון.
"הוא לא במטבח," אמר המוזג. "יש שם שתי נשים, ודקרתי כל סנטימטר ממנו בפורס הבשר הקטן הזה. והן לא חושבות שהוא נכנס. הן לא הבחינו..."
"נעלת אותה?" שאל העגלון הראשון.
"אני כבר לא תינוק," אמר המוזג.
האיש בעל הזקן החזיר את אקדחו. ובדיוק כשעשה זאת נסגר הדש של הדלפק והבריח נקש, ואז בחבטה אדירה נשבר תפס הדלת ודלת טרקלין המזנון התפרצה. הם שמעו את מארוול מצייץ כמו ארנבון לכוד, ומיד טיפסו מעל הדלפק להצלתו. אקדחו של המזוקן נפץ והמראה בגב הטרקלין נסדקה בכוכב ונפלה מתנפצת ומצלצלת.
כשהמוזג נכנס לחדר ראה את מארוול, מקומט באופן משונה ונאבק מול הדלת שהובילה לחצר ולמטבח. הדלת עפה ונפתחה בזמן שהמוזג היסס, ומארוול נגרר למטבח. הייתה צרחה וקרקוש של סירים. מארוול, ראשו למטה, ומושך לאחור בעקשנות, נדחק אל דלת המטבח, והבריחים נמשכו.
אז השוטר, שניסה לעבור את המוזג, מיהר פנימה, ואחריו אחד העגלונים, אחז בפרק היד של היד הבלתי נראית שתפסה את מארוול בצווארון, הוכה בפנים ונסוג מתנודד. הדלת נפתחה, ומארוול עשה מאמץ מטורף לתפוס מקום מאחוריה. אז העגלון תפס משהו בצווארון. "תפסתי אותו," אמר העגלון. ידיו האדומות של המוזג באו וחפרו בבלתי נראה. "הנה הוא!" אמר המוזג.
מר מארוול, משוחרר, צנח פתאום לקרקע וניסה לזחול מאחורי רגלי הגברים הנלחמים. המאבק מעד סביב שפת הדלת. קולו של האיש הבלתי נראה נשמע בפעם הראשונה, צועק בחדות, כשהשוטר דרך על רגלו. אז צעק בלהט ואגרופיו עפו סביב כמו מוטות דישה. העגלון צווח פתאום והתקפל, בעוט מתחת לסרעפת. הדלת מן המטבח לטרקלין המזנון נטרקה וחיפתה על נסיגתו של מר מארוול. הגברים במטבח מצאו את עצמם נאחזים ונאבקים באוויר ריק.
"לאן הוא הלך?" קרא האיש בעל הזקן. "החוצה?"
"מכאן," אמר השוטר, יוצא לחצר ונעצר.
פיסת רעף שרקה ליד ראשו והתנפצה בין כלי החרס על שולחן המטבח.
"אני אראה לו," צעק האיש בעל הזקן השחור, ופתאום קנה פלדה בהק מעל כתפו של השוטר, וחמישה כדורים נורו זה אחר זה לתוך הדמדומים שמהם בא הקליע. כשירה, הניע האיש בעל הזקן את ידו בעקומה אופקית, כך שיריותיו התפשטו לתוך החצר הצרה כמו חישורים מגלגל.
שקט בא אחר כך. "חמישה כדורים," אמר האיש בעל הזקן השחור. "זה הטוב מכול. ארבעה אסים וג'וקר. מישהו יביא פנס, ובואו למשש מסביב אחר הגופה שלו."