ד"ר קמפ המשיך לכתוב בחדר העבודה שלו עד שהיריות עוררו אותו. טראח, טראח, טראח, הן באו זו אחר זו.
"הלו!" אמר ד"ר קמפ, מכניס שוב את עטו לפיו ומקשיב. "מי יורה באקדחים בברדוק? מה החמורים עושים עכשיו?"
הוא ניגש לחלון הדרומי, הרים אותו בתנופה, וכשרכן החוצה בהה למטה ברשת החלונות, פנסי הגז המחורזים והחנויות, עם הרווחים השחורים של גגות וחצרות שהרכיבו את העיירה בלילה. "נראה כמו המון במורד הגבעה," אמר, "ליד 'הקריקטרים'," והמשיך להתבונן. משם נדדו עיניו על פני העיירה עד הרחוק שבו זרחו אורות האוניות, והמזח זהר: ביתן קטן, מואר ומלוטש פנים, כמו אבן חן של אור צהוב. הירח ברבעו הראשון היה תלוי מעל הגבעה המערבית, והכוכבים היו צלולים ובהירים כמעט כמו בטרופים.
אחרי חמש דקות, שבמהלכן נדדה דעתו להשערה רחוקה על תנאי החברה בעתיד, ואבדה לבסוף בממד הזמן, התעורר ד"ר קמפ באנחה, הוריד שוב את החלון, וחזר אל שולחן הכתיבה שלו.
ודאי עברה בערך שעה אחרי זה כשצלצל פעמון הדלת הקדמית. הוא כתב ברפיון, ובהפסקות של פיזור דעת, מאז היריות. הוא ישב והקשיב. הוא שמע את המשרתת עונה לדלת, וחיכה לרגליה על המדרגות, אבל היא לא באה. "מעניין מה זה היה," אמר ד"ר קמפ.
הוא ניסה לחזור לעבודתו, נכשל, קם, ירד מחדר העבודה שלו אל הפרוזדור, צלצל, וקרא מעל המעקה אל החדרנית כשהופיעה במבואה למטה. "זה היה מכתב?" שאל.
"רק צלצול של ילדים שברחו, אדוני," ענתה.
"אני חסר מנוחה הלילה," אמר לעצמו. הוא חזר לחדר העבודה שלו, והפעם תקף את עבודתו בנחישות. בתוך זמן קצר היה שוב שקוע בעבודה קשה, והקולות היחידים בחדר היו תקתוק השעון והצריחה המאופקת של נוצת הכתיבה שלו, הממהרת ממש במרכז מעגל האור שהטיל האהיל על שולחנו.
השעה הייתה שתיים לפני שד"ר קמפ סיים את עבודתו ללילה. הוא קם, פיהק, וירד למטה לישון. הוא כבר הסיר את מעילו ואת וסטו, כשהבחין שהוא צמא. הוא לקח נר וירד לחדר האוכל לחפש סיפון סודה וויסקי.
עיסוקיו המדעיים של ד"ר קמפ עשו אותו אדם שמבחין בהרבה, וכשחצה שוב את המבואה, הבחין בכתם כהה על הלינוליאום ליד השטיחון שלרגלי המדרגות. הוא המשיך לעלות למעלה, ואז עלה בדעתו פתאום לשאול את עצמו מה עשוי להיות הכתם שעל הלינוליאום. כנראה פעל איזה יסוד תת מודע. בכל אופן, הוא הסתובב עם משאו, חזר למבואה, הניח את הסיפון והוויסקי, וכשהתכופף, נגע בכתם. בלי הפתעה גדולה גילה שיש לו הדביקות והצבע של דם מתייבש.
הוא הרים שוב את משאו, וחזר למעלה, מביט סביבו ומנסה להסביר את כתם הדם. על הפרוזדור ראה משהו ועצר נדהם. ידית הדלת של חדרו שלו הייתה מוכתמת בדם.
הוא הביט בידו שלו. היא הייתה נקייה לגמרי, ואז נזכר שדלת חדרו הייתה פתוחה כשירד מחדר העבודה שלו, ושלכן לא נגע בידית כלל. הוא נכנס ישר לחדרו, פניו שלוות לגמרי: אולי נחושות במעט יותר מן הרגיל. מבטו, שנדד בחקרנות, נפל על המיטה. על כיסוי המיטה היה גוש של דם, והסדין נקרע. הוא לא הבחין בזה קודם כי הלך ישר אל שולחן האיפור. בצד הרחוק היו כלי המיטה שקועים כאילו מישהו ישב שם לאחרונה.
אז היה לו רושם משונה ששמע קול נמוך אומר, "שמיים טובים!... קמפ!" אבל ד"ר קמפ לא היה מאמין בקולות.
הוא עמד ובהה בסדינים הפרועים. האם זה היה באמת קול? הוא הביט סביבו שוב, אבל לא הבחין בשום דבר נוסף מלבד המיטה הפרועה והמוכתמת בדם. אז שמע בבירור תנועה על פני החדר, ליד כיור הרחצה. כל האנשים, משכילים ככל שיהיו, שומרים כמה רמזים של אמונה טפלה. התחושה שנקראת "מסמרת שיער" באה עליו. הוא סגר את דלת החדר, ניגש אל שולחן האיפור, והניח את משאו. פתאום, בבהלה, הבחין בתחבושת מגולגלת ומוכתמת בדם של סמרטוט פשתן תלויה באמצע האוויר, בינו לבין כיור הרחצה.
הוא בהה בזה בתדהמה. זו הייתה תחבושת ריקה, תחבושת קשורה כראוי אבל ריקה לגמרי. הוא היה מתקדם לאחוז בה, אבל מגע עצר אותו, וקול המדבר קרוב מאוד אליו.
"קמפ!" אמר הקול.
"אה?" אמר קמפ, פיו פתוח.
"תשמור על העצבים," אמר הקול. "אני אדם בלתי נראה."
קמפ לא ענה זמן מה, פשוט בהה בתחבושת. "אדם בלתי נראה," אמר.
"אני אדם בלתי נראה," חזר הקול.
הסיפור שהיה פעיל ללעוג לו רק באותו בוקר רץ במוחו של קמפ. לא נראה שהוא נבהל מאוד או הופתע מאוד באותו רגע. ההבנה באה אחר כך.
"חשבתי שזה הכול שקר," אמר. המחשבה העליונה בדעתו הייתה הטיעונים החוזרים של הבוקר. "יש עליך תחבושת?" שאל.
"כן," אמר האיש הבלתי נראה.
"אה!" אמר קמפ, ואז התעורר. "תגיד!" אמר. "אבל זה הבל. זה איזה תעלול." הוא צעד קדימה פתאום, וידו, מושטת לעבר התחבושת, פגשה אצבעות בלתי נראות.
הוא נרתע מן המגע וצבעו השתנה.
"תישאר יציב, קמפ, למען השם! אני צריך עזרה נואשות. עצור!"
היד אחזה בזרועו. הוא הכה בה.
"קמפ!" קרא הקול. "קמפ! תישאר יציב!" והאחיזה התהדקה.
תשוקה מטורפת להשתחרר אחזה בקמפ. היד של הזרוע החבושה אחזה בכתפו, והוא הוכשל פתאום והוטל לאחור על המיטה. הוא פתח את פיו לצעוק, ופינת הסדין נתחבה בין שיניו. האיש הבלתי נראה הפיל אותו בעיקשות קודרת, אבל זרועותיו היו חופשיות והוא הכה וניסה לבעוט בפראות.
"תקשיב להיגיון, טוב?" אמר האיש הבלתי נראה, נצמד אליו למרות הלמות בצלעות. "בשמיים! אתה תשגע אותי בעוד דקה!
"שכב בשקט, טיפש!" צעק האיש הבלתי נראה באוזנו של קמפ.
קמפ נאבק עוד רגע ואז שכב בשקט.
"אם תצעק, אנפץ לך את הפנים," אמר האיש הבלתי נראה, משחרר את פיו.
"אני אדם בלתי נראה. זו לא טיפשות, ולא כישוף. אני באמת אדם בלתי נראה. ואני רוצה את עזרתך. אני לא רוצה לפגוע בך, אבל אם תתנהג כמו כפרי מטורף, אני חייב. אתה לא זוכר אותי, קמפ? גריפין, מיוניברסיטי קולג'?"
"תן לי לקום," אמר קמפ. "אשאר במקום שבו אני. ותן לי לשבת בשקט דקה."
הוא התיישב ומישש את צווארו.
"אני גריפין, מיוניברסיטי קולג', ועשיתי את עצמי בלתי נראה. אני רק אדם רגיל: אדם שהכרת: שנעשה בלתי נראה."
"גריפין?" אמר קמפ.
"גריפין," ענה הקול. "סטודנט צעיר ממך, כמעט לבקן, גובהו מטר ושמונים, ורחב, עם פנים ורודות ולבנות ועיניים אדומות, שזכה במדליה לכימיה."
"אני מבולבל," אמר קמפ. "המוח שלי משתולל. מה לזה ולגריפין?"
"אני גריפין."
קמפ חשב. "זה נורא," אמר. "אבל איזו שטניות צריכה לקרות כדי לעשות אדם בלתי נראה?"
"זו לא שטניות. זה תהליך, שפוי ומובן למדי..."
"זה נורא!" אמר קמפ. "איך לעזאזל...?"
"זה נורא מספיק. אבל אני פצוע וכואב, ועייף... אלוהים אדירים! קמפ, אתה גבר. קח את זה ביציבות. תן לי קצת אוכל ושתייה, ותן לי לשבת כאן."
קמפ בהה בתחבושת כשנעה על פני החדר, ואז ראה כיסא נצרים נגרר על פני הרצפה ונעצר ליד המיטה. הוא חרק, והמושב שקע בערך חצי סנטימטר. הוא שפשף את עיניו ומישש שוב את צווארו. "זה עולה על רוחות רפאים," אמר, וצחק בטיפשות.
"זה טוב יותר. תודה לשמיים, אתה מתחיל להיות הגיוני!"
"או טיפשי," אמר קמפ, ושפשף את עיניו בפרקי אצבעותיו.
"תן לי קצת ויסקי. אני כמעט מת."
"זה לא הרגיש כך. איפה אתה? אם אקום אתקל בך? הנה! בסדר. ויסקי? הנה. איפה לתת לך אותו?"
הכיסא חרק וקמפ הרגיש את הכוס נמשכת ממנו. הוא הרפה במאמץ; האינסטינקט שלו היה כולו נגד זה. היא נחה מאוזנת חמישים סנטימטרים מעל השפה הקדמית של מושב הכיסא. הוא בהה בה במבוכה אינסופית. "זה... זה ודאי... היפנוזה. השאת לי שאתה בלתי נראה."
"שטויות," אמר הקול.
"זה מטורף."
"תקשיב לי."
"הוכחתי באופן חותך הבוקר," התחיל קמפ, "שאי נראות..."
"לא חשוב מה הוכחת!... אני גווע ברעב," אמר הקול, "והלילה קריר לאדם בלי בגדים."
"אוכל?" אמר קמפ.
כוס הוויסקי הטתה את עצמה. "כן," אמר האיש הבלתי נראה, מקיש בה על השולחן. "יש לך חלוק?"
קמפ השמיע איזו קריאה בלחש. הוא ניגש לארון בגדים והוציא חלוק ארגמני דהוי. "זה יתאים?" שאל. הוא נלקח ממנו. הוא היה תלוי רפוי לרגע באמצע האוויר, רפרף באופן משונה, עמד מלא ומכובד מכפתר את עצמו, והתיישב בכיסאו. "תחתונים, גרביים, נעלי בית יהיו נחמה," אמר הבלתי נראה, בקצרה. "ואוכל."
"כל דבר. אבל זה הדבר הכי מטורף שהייתי בו, בחיי!"
הוא רוקן את מגירותיו בשביל הפריטים, ואז ירד למטה לחטט במזווה שלו. הוא חזר עם כמה קציצות קרות ולחם, משך שולחן קל, והניח אותם לפני אורחו. "לא חשוב סכינים," אמר מבקרו, וקציצה נתלתה באמצע האוויר, בקול של כרסום.
"בלתי נראה!" אמר קמפ, והתיישב על כיסא חדר השינה.
"אני תמיד אוהב לשים משהו עליי לפני שאני אוכל," אמר האיש הבלתי נראה, בפה מלא, אוכל בתאוותנות. "גחמה משונה!"
"אני מניח שפרק היד הזה בסדר," אמר קמפ.
"סמוך עליי," אמר האיש הבלתי נראה.
"מכל הדברים המוזרים והמופלאים..."
"בדיוק. אבל מוזר שאמעד דווקא לביתך כדי לקבל את החבישה שלי. המזל הראשון שלי! בכל אופן התכוונתי לישון בבית הזה הלילה. אתה חייב לסבול את זה! זה מטרד מטונף, שהדם שלי נראה, נכון? די קריש שם. נעשה נראה כשהוא נקרש, אני רואה. רק את הרקמה החיה שיניתי, ורק כל עוד אני חי... אני בבית שלוש שעות."
"אבל איך זה נעשה?" התחיל קמפ, בטון של רוגז. "לעזאזל! כל העסק: הוא לא הגיוני מתחילה ועד סוף."
"הגיוני לגמרי," אמר האיש הבלתי נראה. "הגיוני לחלוטין."
הוא הושיט יד ותפס את בקבוק הוויסקי. קמפ בהה בחלוק הטורף. קרן של אור נר, שחדרה דרך טלאי קרוע בכתף הימנית, יצרה משולש של אור מתחת לצלעות השמאליות. "מה היו היריות?" שאל. "איך התחיל הירי?"
"היה איש טיפש של ממש: מעין שותף שלי: שיקולל!: שניסה לגנוב את הכסף שלי. וגנב."
"גם הוא בלתי נראה?"
"לא."
"נו?"
"אני לא יכול לקבל עוד קצת לאכול לפני שאספר לך את כל זה? אני רעב: כואב. ואתה רוצה שאספר סיפורים!"
קמפ קם. "לא ירית?" שאל.
"לא אני," אמר מבקרו. "איזה טיפש שמעולם לא ראיתי ירה באקראי. הרבה מהם נבהלו. כולם נבהלו ממני. שיקוללו!... תגיד... אני רוצה יותר לאכול מזה, קמפ."
"אראה מה יש לאכול למטה," אמר קמפ. "לא הרבה, אני חושש."
אחרי שגמר לאכול, והוא אכל ארוחה כבדה, דרש האיש הבלתי נראה סיגר. הוא נשך את הקצה בפראות לפני שקמפ הספיק למצוא סכין, וקילל כשהעלה החיצוני התרופף. היה מוזר לראות אותו מעשן; פיו, וגרונו, הלוע והנחיריים, נעשו נראים כמעין יציקה של עשן מסתחרר.
"מתנת העישון המבורכת הזאת!" אמר, ונשף בעוז. "יש לי מזל שנפלתי עליך, קמפ. אתה חייב לעזור לי. תאר לך להיתקל בך ממש עכשיו! אני בצרה שטנית: הייתי משוגע, אני חושב. הדברים שעברתי! אבל עוד נעשה דברים. תן לי לספר לך..."
הוא לקח לעצמו עוד ויסקי וסודה. קמפ קם, הביט סביבו, והביא כוס מחדר האורחים שלו. "זה פרוע: אבל אני מניח שאני יכול לשתות."
"לא השתנית הרבה, קמפ, בתריסר השנים האלה. אתם הבהירים לא משתנים. קריר ושיטתי: אחרי הקריסה הראשונה. אני חייב לספר לך. נעבוד יחד!"
"אבל איך הכול נעשה?" אמר קמפ, "ואיך נעשית כזה?"
"למען השם, תן לי לעשן בשקט קצת! ואז אתחיל לספר לך."
אבל הסיפור לא סופר באותו לילה. פרק ידו של האיש הבלתי נראה נעשה כואב; הוא היה קודח, מותש, ודעתו חזרה להרהר במרדף במורד הגבעה ובמאבק סביב הפונדק. הוא דיבר בקטעים על מארוול, עישן מהר יותר, קולו נעשה כועס. קמפ ניסה לאסוף מה שיכול.
"הוא פחד ממני, יכולתי לראות שהוא פוחד ממני," אמר האיש הבלתי נראה פעמים רבות. "הוא התכוון לחמוק ממני: הוא תמיד חיפש דרך! איזה טיפש הייתי!
"הכלב!
"הייתי צריך להרוג אותו!"
"מאיפה השגת את הכסף?" שאל קמפ, בפתאומיות.
האיש הבלתי נראה שתק זמן מה. "אני לא יכול לספר לך הלילה," אמר.
הוא נאנק פתאום ורכן קדימה, תומך בראשו הבלתי נראה בידיים בלתי נראות. "קמפ," אמר, "לא ישנתי כמעט שלושה ימים, מלבד כמה נמנומים של שעה בערך. אני חייב לישון בקרוב."
"ובכן, קח את החדר שלי: קח את החדר הזה."
"אבל איך אני יכול לישון? אם אישן: הוא יברח. אוף! מה זה משנה?"
"מה פצע הירי?" שאל קמפ, בפתאומיות.
"כלום: שריטה ודם. אוי, אלוהים! כמה אני רוצה לישון!"
"למה לא?"
נראה שהאיש הבלתי נראה מתבונן בקמפ. "כי יש לי התנגדות מיוחדת לכך שבני אדם כמוני יתפסו אותי," אמר לאט.
קמפ נרתע.
"טיפש שכמותי!" אמר האיש הבלתי נראה, מכה בשולחן בחדות. "הכנסתי את הרעיון לראשך."