מותש ופצוע ככל שהיה האיש הבלתי נראה, הוא סירב לקבל את מילתו של קמפ שחירותו תכובד. הוא בחן את שני חלונות חדר השינה, הרים את התריסים ופתח את המסגרות, כדי לאשר את הצהרתו של קמפ שנסיגה דרכם תהיה אפשרית. בחוץ היה הלילה שקט ודומם מאוד, והירח החדש שקע מעל הרמה. אחר כך בחן את המפתחות של חדר השינה ושל שתי דלתות חדר ההלבשה, כדי להשתכנע שגם אלה יכולים להיות ערובה לחירות. לבסוף הביע שביעות רצון. הוא עמד על שטיח האח וקמפ שמע קול של פיהוק.
"אני מצטער," אמר האיש הבלתי נראה, "אם אני לא יכול לספר לך הלילה את כל מה שעשיתי. אבל אני מותש. זה גרוטסקי, בלי ספק. זה נורא! אבל תאמין לי, קמפ, למרות הטיעונים שלך מן הבוקר, זה דבר אפשרי לגמרי. עשיתי תגלית. התכוונתי לשמור אותה לעצמי. אני לא יכול. אני חייב שותף. ואתה... אנחנו יכולים לעשות דברים כאלה... אבל מחר. עכשיו, קמפ, אני מרגיש כאילו אני חייב לישון או לגווע."
קמפ עמד באמצע החדר ובהה בבגד חסר הראש. "אני מניח שאני צריך לעזוב אותך," אמר. "זה... בלתי יאומן. שלושה דברים שקורים ככה, ומהפכים את כל התפיסות המוקדמות שלי: היו משגעים אותי. אבל זה אמיתי! יש עוד משהו שאני יכול להביא לך?"
"רק תאחל לי לילה טוב," אמר גריפין.
"לילה טוב," אמר קמפ, ולחץ יד בלתי נראית. הוא הלך בצעדי צד אל הדלת. פתאום הלך החלוק מהר לעברו. "תבין אותי!" אמר החלוק. "בלי שום ניסיונות להפריע לי, או ללכוד אותי! או..."
פניו של קמפ השתנו מעט. "חשבתי שנתתי לך את מילתי," אמר.
קמפ סגר את הדלת ברכות מאחוריו, והמפתח סובב עליו מיד. אז, כשעמד בהבעה של תדהמה סבילה על פניו, באו הרגליים המהירות אל דלת חדר ההלבשה וגם היא ננעלה. קמפ טפח על מצחו בידו. "אני חולם? העולם השתגע: או אני?"
הוא צחק, ושם את ידו על הדלת הנעולה. "ננעלתי מחוץ לחדר השינה שלי, באבסורד בוטה!" אמר.
הוא הלך אל ראש גרם המדרגות, הסתובב, ובהה בדלתות הנעולות. "זו עובדה," אמר. הוא שם את אצבעותיו על צווארו החבול מעט. "עובדה שאין להכחישה!
"אבל..."
הוא הניד את ראשו בחוסר תקווה, הסתובב, וירד למטה.
הוא הדליק את מנורת חדר האוכל, הוציא סיגר, והתחיל לצעוד בחדר, קורא קריאות. מדי פעם היה מתווכח עם עצמו.
"בלתי נראה!" אמר.
"יש דבר כזה, בעל חיים בלתי נראה?... בים, כן. אלפים: מיליונים. כל הזחלים, כל הנאופליוסים והטורנריות הקטנים, כל הדברים המיקרוסקופיים, המדוזות. בים יש יותר דברים בלתי נראים מנראים! מעולם לא חשבתי על זה קודם. וגם בבריכות! כל היצורים הקטנים האלה של חיי הבריכה: כתמים של ג'לי שקוף וחסר צבע! אבל באוויר? לא!
"זה לא יכול להיות.
"אבל אחרי הכול: למה לא?
"אילו אדם היה עשוי זכוכית עדיין היה נראה."
הרהורו נעשה עמוק. גוש של שלושה סיגרים עבר אל הבלתי נראה או התפזר כאפר לבן על השטיח לפני שדיבר שוב. אז זו הייתה רק קריאה. הוא פנה הצידה, יצא מן החדר, ונכנס לחדר הייעוץ הקטן שלו והדליק שם את הגז. זה היה חדר קטן, כי ד"ר קמפ לא התפרנס מן המרפאה, והיו בו עיתוני היום. עיתון הבוקר היה מונח פתוח ברישול ומושלך הצידה. הוא חטף אותו, הפך אותו, וקרא את הדיווח על "סיפור מוזר מאייפינג" שהימאי בפורט סטואו איית בכאב רב כל כך למר מארוול. קמפ קרא אותו במהירות.
"עטוף!" אמר קמפ. "מחופש! מסתיר את זה! 'אף אחד לא נראה שהיה מודע לאסונו.' מה לעזאזל המשחק שלו?"
הוא הפיל את העיתון, ועינו הלכה מחפשת. "אה!" אמר, וחטף את ה"סנט ג'יימס גאזט", מונח מקופל כמו שהגיע. "עכשיו נגיע לאמת," אמר ד"ר קמפ. הוא קרע את העיתון ופתח אותו; כמה טורים עמדו מולו. "כפר שלם בסאסקס משתגע" הייתה הכותרת.
"שמיים טובים!" אמר קמפ, קורא בלהיטות דיווח שאינו מאמין על המאורעות באייפינג, של אחר הצהריים הקודם, שכבר תוארו. מעבר לדף הודפס מחדש הדיווח מעיתון הבוקר.
הוא קרא אותו שוב. "רץ ברחובות והכה ימינה ושמאלה. ג'אפרס חסר הכרה. מר הקסטר בכאבים גדולים: עדיין לא מסוגל לתאר את מה שראה. השפלה כואבת: הכומר. אישה חולה מאימה! חלונות מנופצים. הסיפור יוצא הדופן הזה כנראה בדוי. טוב מדי מכדי שלא להדפיס: בקורטוב מלח!"
הוא הפיל את העיתון ובהה בריקנות לפניו. "כנראה בדוי!"
הוא חטף את העיתון שוב, וקרא מחדש את כל העניין. "אבל מתי נכנס הנווד? למה לעזאזל הוא רדף אחרי נווד?"
הוא התיישב בבת אחת על ספסל הניתוחים. "הוא לא רק בלתי נראה," אמר, "אלא גם משוגע! רצחני!"
כשבא השחר לערבב את חיוורונו באור המנורה ובעשן הסיגרים של חדר האוכל, קמפ עוד צעד הלוך ושוב, מנסה לתפוס את הבלתי יאומן.
הוא היה נרגש מדי לגמרי מכדי לישון. משרתיו, כשירדו מנומנמים, גילו אותו, ונטו לחשוב שלימוד יתר עשה לו את הרעה הזאת. הוא נתן להם הוראות יוצאות דופן אבל מפורשות לגמרי לערוך ארוחת בוקר לשניים בחדר העבודה שבמצפה: ואז להסתגר במרתף ובקומת הקרקע. אחר כך המשיך לצעוד בחדר האוכל עד שהגיע עיתון הבוקר. היה לו הרבה לומר ומעט לספר, מלבד אישור של הערב הקודם, ודיווח כתוב גרוע מאוד על סיפור יוצא דופן נוסף מפורט ברדוק. זה נתן לקמפ את עיקר המאורעות ב"קריקטרים העליזים", ואת השם מארוול. "הוא הכריח אותי להישאר איתו עשרים וארבע שעות," העיד מארוול. כמה עובדות משניות נוספו לסיפור אייפינג, ובמיוחד חיתוך חוט הטלגרף של הכפר. אבל לא היה שום דבר שישפוך אור על הקשר בין האיש הבלתי נראה לנווד; כי מר מארוול לא סיפק שום מידע על שלושת הספרים, או על הכסף שבו היה מרופד. הטון שאינו מאמין נעלם ולהקה של כתבים וחוקרים כבר עבדה על פיתוח העניין.
קמפ קרא כל שבב מן הדיווח ושלח את החדרנית שלו להביא כל אחד מעיתוני הבוקר שיכלה. גם אותם טרף.
"הוא בלתי נראה!" אמר. "וזה נקרא כמו זעם ההולך ונעשה טירוף! הדברים שהוא עלול לעשות! הדברים שהוא עלול לעשות! והוא למעלה חופשי כמו האוויר. מה לעזאזל עליי לעשות?
"למשל, האם זו תהיה הפרת אמון אם...? לא."
הוא ניגש לשולחן כתיבה קטן ולא מסודר בפינה, והתחיל פתק. הוא קרע אותו כשהיה כתוב למחצה, וכתב אחר. הוא קרא אותו ושקל אותו. אז לקח מעטפה ומיען אותה ל"קולונל אדיי, פורט ברדוק."
האיש הבלתי נראה התעורר בדיוק כשקמפ עשה זאת. הוא התעורר במצב רוח רע, וקמפ, ער לכל קול, שמע את רגליו המתופפות מתפרצות פתאום על פני חדר השינה שמעליו. אז הושלך כיסא וכוס כיור הרחצה התנפצה. קמפ מיהר למעלה ודפק בלהיטות.