"מה קרה?" שאל קמפ, כשהאיש הבלתי נראה הכניס אותו.
"כלום," הייתה התשובה.
"אבל, לעזאזל! הניפוץ?"
"התקף זעם," אמר האיש הבלתי נראה. "שכחתי את הזרוע הזאת; והיא כואבת."
"אתה די נוטה לדברים מן הסוג הזה."
"נכון."
קמפ חצה את החדר ואסף את שברי הזכוכית השבורה. "כל העובדות עליך התפרסמו," אמר קמפ, קם והזכוכית בידו; "כל מה שקרה באייפינג, ובמורד הגבעה. העולם נעשה מודע לאזרחו הבלתי נראה. אבל אף אחד לא יודע שאתה כאן."
האיש הבלתי נראה קילל.
"הסוד יצא. אני מבין שזה היה סוד. אני לא יודע מה התוכניות שלך, אבל כמובן אני משתוקק לעזור לך."
האיש הבלתי נראה התיישב על המיטה.
"יש ארוחת בוקר למעלה," אמר קמפ, מדבר בנינוחות ככל האפשר, והוא שמח לגלות שאורחו המוזר קם ברצון. קמפ הוביל את הדרך במעלה המדרגות הצרות אל המצפה.
"לפני שנוכל לעשות משהו אחר," אמר קמפ, "אני חייב להבין קצת יותר על אי הנראות הזאת שלך." הוא התיישב, אחרי מבט עצבני אחד מן החלון, באוויר של אדם שיש לו מה לדבר. ספקותיו בשפיות כל העסק הבזיקו ונעלמו שוב כשהביט אל המקום שבו ישב גריפין ליד שולחן ארוחת הבוקר: חלוק בלי ראש ובלי ידיים, מנגב שפתיים בלתי נראות במפית שמוחזקת באופן פלאי.
"זה פשוט למדי: ואמין למדי," אמר גריפין, מניח את המפית הצידה ומשעין את הראש הבלתי נראה על יד בלתי נראית.
"בלי ספק, בשבילך, אבל..." קמפ צחק.
"ובכן, כן; לי זה נראה מופלא בהתחלה, בלי ספק. אבל עכשיו, אלוהים אדירים!... אבל עוד נעשה דברים גדולים! נתקלתי בדבר לראשונה בצ'זילסטואו."
"צ'זילסטואו?"
"הלכתי לשם אחרי שעזבתי את לונדון. אתה יודע שעזבתי את הרפואה ולקחתי את הפיזיקה? לא; ובכן, עשיתי זאת. האור ריתק אותי."
"אה!"
"צפיפות אופטית! כל הנושא הוא רשת של חידות: רשת שהפתרונות מנצנצים דרכה בחמקמקות. ומאחר שהייתי רק בן עשרים ושתיים ומלא התלהבות, אמרתי, 'אקדיש לזה את חיי. זה שווה את זה.' אתה יודע איזה טיפשים אנחנו בגיל עשרים ושתיים?"
"טיפשים אז או טיפשים עכשיו," אמר קמפ.
"כאילו שהידיעה יכולה להיות סיפוק כלשהו לאדם!
"אבל הלכתי לעבוד: כמו עבד. ובקושי עבדתי וחשבתי על העניין שישה חודשים לפני שאור עבר פתאום דרך אחד החורים ברשת: מסנוור! מצאתי עיקרון כללי של פיגמנטים ושבירת אור: נוסחה, ביטוי גיאומטרי הכרוך בארבעה ממדים. טיפשים, אנשים רגילים, אפילו מתמטיקאים רגילים, לא יודעים דבר על מה שביטוי כללי יכול להיות בשביל מי שלומד פיזיקה מולקולרית. בספרים: הספרים שהנווד ההוא החביא: יש פלאים, ניסים! אבל זו לא הייתה שיטה, זה היה רעיון, שעשוי להוביל לשיטה שבה יהיה אפשר, בלי לשנות שום תכונה אחרת של החומר: מלבד, במקרים מסוימים, צבעים: להוריד את מקדם השבירה של חומר, מוצק או נוזל, לזה של האוויר: ככל שזה נוגע לכל המטרות המעשיות."
"פיו!" אמר קמפ. "זה מוזר! אבל עדיין אני לא ממש רואה... אני יכול להבין שכך תוכל לקלקל אבן יקרה, אבל אי נראות אישית רחוקה מזה מאוד."
"בדיוק," אמר גריפין. "אבל תחשוב, הנראות תלויה בפעולת הגופים הנראים על האור. או שגוף בולע אור, או שהוא מחזיר או שובר אותו, או עושה את כל הדברים האלה. אם הוא לא מחזיר ולא שובר ולא בולע אור, הוא לא יכול להיות נראה כשלעצמו. אתה רואה קופסה אדומה אטומה, למשל, כי הצבע בולע חלק מן האור ומחזיר את השאר, את כל החלק האדום של האור, אליך. אילו לא בלעה שום חלק מסוים של האור, אלא החזירה את כולו, אז הייתה קופסה לבנה מבריקה. כסף! קופסת יהלום לא הייתה בולעת הרבה מן האור ולא מחזירה הרבה מן המשטח הכללי, אלא רק פה ושם במקומות שבהם המשטחים נוחים האור היה מוחזר ונשבר, כך שהיית מקבל מראה מבריק של השתקפויות מבזיקות ושקיפויות: מעין שלד של אור. קופסת זכוכית לא הייתה מבריקה כל כך, ולא נראית בבירור כמו קופסת יהלום, כי היו פחות שבירה והחזרה. אתה רואה? מנקודות מבט מסוימות היית רואה דרכה בבירור רב. סוגים מסוימים של זכוכית היו נראים יותר מאחרים, קופסה מזכוכית קריסטל הייתה בהירה יותר מקופסה מזכוכית חלון רגילה. קופסה מזכוכית רגילה דקה מאוד הייתה קשה לראות באור רע, כי כמעט לא הייתה בולעת אור ושוברת ומחזירה מעט מאוד. ואם תשים לוח של זכוכית לבנה רגילה במים, ועוד יותר אם תשים אותה באיזה נוזל צפוף ממים, היא תיעלם כמעט לגמרי, כי אור העובר ממים לזכוכית נשבר או מוחזר רק במעט או מושפע בכל דרך שהיא. היא כמעט בלתי נראית כמו סילון של גז פחם או מימן באוויר. ובדיוק מאותה סיבה!"
"כן," אמר קמפ, "זה די פשוט."
"והנה עוד עובדה שתדע שהיא נכונה. אם לוח זכוכית מנופץ, קמפ, ונכתש לאבקה, הוא נעשה הרבה יותר נראה כשהוא באוויר; הוא נעשה לבסוף אבקה לבנה אטומה. זה משום שהכתישה מכפילה את משטחי הזכוכית שבהם מתרחשות שבירה והחזרה. בלוח הזכוכית יש רק שני משטחים; באבקה האור מוחזר או נשבר בכל גרגר שהוא עובר דרכו, ומעט מאוד עובר דרך האבקה עד הסוף. אבל אם מכניסים את הזכוכית הלבנה הכתושה למים, היא נעלמת מיד. לזכוכית הכתושה ולמים יש בערך אותו מקדם שבירה; כלומר, האור עובר שבירה או החזרה מעטה מאוד במעבר מאחד לשני.
"אתה עושה את הזכוכית בלתי נראית כשאתה מכניס אותה לנוזל בעל כמעט אותו מקדם שבירה; דבר שקוף נעשה בלתי נראה אם מכניסים אותו לכל תווך בעל כמעט אותו מקדם שבירה. ואם תחשוב רק שנייה, תראה גם שאפשר היה לגרום לאבקת הזכוכית להיעלם באוויר, אילו אפשר היה לעשות את מקדם השבירה שלה זהה לזה של האוויר; כי אז לא תהיה שבירה או החזרה כשהאור עובר מזכוכית לאוויר."
"כן, כן," אמר קמפ. "אבל אדם אינו זכוכית כתושה!"
"לא," אמר גריפין. "הוא שקוף יותר!"
"שטויות!"
"זה מפי רופא! כמה שוכחים! כבר שכחת את הפיזיקה שלך, בעשר שנים? רק תחשוב על כל הדברים שהם שקופים ונראים כאילו אינם כאלה. נייר, למשל, עשוי סיבים שקופים, והוא לבן ואטום רק מאותה סיבה שאבקת זכוכית לבנה ואטומה. תשמן נייר לבן, תמלא את הרווחים בין החלקיקים בשמן כך שלא תהיה עוד שבירה או החזרה מלבד במשטחים, והוא נעשה שקוף כמו זכוכית. ולא רק נייר, אלא סיב כותנה, סיב פשתן, סיב צמר, סיב עץ, ועצם, קמפ, בשר, קמפ, שער, קמפ, ציפורניים ועצבים, קמפ, למעשה כל המארג של אדם מלבד האדום של דמו והפיגמנט השחור של שערו, כולם עשויים רקמה שקופה וחסרת צבע. כל כך מעט מספיק כדי לעשות אותנו נראים זה לזה. ברובם הסיבים של יצור חי אינם אטומים יותר ממים."
"שמיים טובים!" קרא קמפ. "כמובן, כמובן! רק אתמול בלילה חשבתי על זחלי הים ועל כל המדוזות!"
"עכשיו אתה איתי! וכל זה ידעתי והיה לי בראש שנה אחרי שעזבתי את לונדון: לפני שש שנים. אבל שמרתי את זה לעצמי. הייתי צריך לעשות את עבודתי בתנאים גרועים להחריד. אוליבר, הפרופסור שלי, היה נוכל מדעי, עיתונאי מטבעו, גנב רעיונות: הוא תמיד חיטט! ואתה מכיר את השיטה הנוכלית של העולם המדעי. פשוט לא רציתי לפרסם, ולתת לו לחלוק בתהילתי. המשכתי לעבוד; התקרבתי יותר ויותר להפוך את הנוסחה שלי לניסוי, למציאות. לא סיפרתי לאף נפש חיה, כי התכוונתי להבזיק את עבודתי על העולם בהשפעה מוחצת ולהתפרסם במכה אחת. לקחתי את שאלת הפיגמנטים כדי למלא פערים מסוימים. ופתאום, לא בכוונה אלא במקרה, גיליתי תגלית בפיזיולוגיה."
"כן?"
"אתה מכיר את חומר הצבע האדום של הדם; אפשר לעשות אותו לבן: חסר צבע: ושיישאר עם כל התפקידים שיש לו עכשיו!"
קמפ השמיע צעקת תדהמה שאינה מאמינה.
האיש הבלתי נראה קם והתחיל לצעוד בחדר העבודה הקטן. "יש לך סיבה טובה לקרוא. אני זוכר את הלילה ההוא. זה היה מאוחר בלילה: ביום הטרידו את האדם הסטודנטים הפעורים והטיפשים: ועבדתי אז לפעמים עד השחר. זה בא פתאום, מפואר ושלם בדעתי. הייתי לבד; המעבדה הייתה דוממת, והאורות הגבוהים בוערים בבהירות ובשקט. בכל רגעיי הגדולים הייתי לבד. 'אפשר לעשות בעל חיים: רקמה: שקופה! אפשר לעשות אותה בלתי נראית! הכול מלבד הפיגמנטים: אני יכול להיות בלתי נראה!' אמרתי, כשהבנתי פתאום מה פירוש הדבר להיות לבקן עם ידע כזה. זה היה מכריע. עזבתי את הסינון שעשיתי, והלכתי ובהיתי מן החלון הגדול בכוכבים. 'אני יכול להיות בלתי נראה!' חזרתי.
"לעשות דבר כזה פירושו לעבור את הכישוף. וראיתי, בלי ענן של ספק, חזיון מפואר של כל מה שאי נראות יכולה להיות בשביל אדם: המסתורין, הכוח, החירות. חסרונות לא ראיתי שום חסרון. רק צריך לחשוב! ואני, מדגים מרופט, מוכה עוני וכלוא, המלמד טיפשים בקולג' פרובינציאלי, יכול להיעשות פתאום: זה. אני שואל אותך, קמפ, אם אתה... כל אחד, אני אומר לך, היה משליך את עצמו על המחקר הזה. ועבדתי שלוש שנים, וכל הר של קושי שעמלתי עליו הראה עוד אחד מפסגתו. הפרטים האינסופיים! והרוגז! פרופסור, פרופסור פרובינציאלי, תמיד מחטט. 'מתי אתה הולך לפרסם את העבודה הזאת שלך?' הייתה שאלתו הנצחית. והסטודנטים, האמצעים הדחוקים! שלוש שנים היו לי מזה...
"ואחרי שלוש שנים של סודיות ורוגז, מצאתי שלהשלים את זה בלתי אפשרי: בלתי אפשרי."
"איך?" שאל קמפ.
"כסף," אמר האיש הבלתי נראה, והלך שוב לבהות מן החלון.
הוא הסתובב בפתאומיות. "שדדתי את הזקן: שדדתי את אבי.
"הכסף לא היה שלו, והוא ירה בעצמו."