לרגע ישב קמפ בשתיקה, בוהה בגבה של הדמות חסרת הראש ליד החלון. אז נרתע, מוכה במחשבה, קם, לקח את זרועו של האיש הבלתי נראה, וסובב אותו הרחק מן הנוף.
"אתה עייף," אמר, "ובזמן שאני יושב, אתה מסתובב. קח את הכיסא שלי."
הוא העמיד את עצמו בין גריפין לבין החלון הקרוב ביותר.
זמן מה ישב גריפין בשתיקה, ואז חזר לדבר בפתאומיות:
"כבר עזבתי את הבקתה בצ'זילסטואו," אמר, "כשזה קרה. זה היה בדצמבר שעבר. שכרתי חדר בלונדון, חדר גדול ולא מרוהט בבית חדרים גדול ומנוהל רע בשכונת עוני ליד רחוב גרייט פורטלנד. החדר התמלא עד מהרה במכשירים שקניתי בכספו; העבודה התקדמה בהתמדה, בהצלחה, מתקרבת לסופה. הייתי כמו אדם היוצא מסבך, ונתקל פתאום באיזו טרגדיה חסרת משמעות. הלכתי לקבור אותו. דעתי עוד הייתה על המחקר הזה, ולא הרמתי אצבע כדי להציל את שמו הטוב. אני זוכר את ההלוויה, את כרכרת המתים הזולה, את הטקס הדל, את צלע הגבעה הסוערת והקפואה, ואת חברו הוותיק מן הקולג' שקרא עליו את התפילה: זקן מרופט, שחור, כפוף, עם הצטננות מייבבת.
"אני זוכר שהלכתי בחזרה לבית הריק, דרך המקום שהיה פעם כפר ועכשיו טולא ותוקן בידי קבלנים זולים לדמות מכוערת של עיירה. בכל כיוון רצו הדרכים בסוף אל השדות המחוללים ונגמרו בערימות הריסות ובעשבים רטובים ופראיים. אני זוכר את עצמי כדמות שחורה וכחושה, הולכת לאורך המדרכה החלקלקה והמבריקה, ואת תחושת הניתוק המוזרה שהרגשתי מן ההגינות העלובה, מן המסחריות השפלה של המקום.
"לא הצטערתי בכלל על אבי. הוא נראה לי קורבן של הרגשנות הטיפשית שלו עצמו. הצביעות המקובלת חייבה את נוכחותי בהלוויה שלו, אבל זה באמת לא היה עניין שלי.
"אבל כשהלכתי לאורך הרחוב הראשי, חיי הישנים חזרו אליי לזמן מה, כי פגשתי את הנערה שהכרתי עשר שנים קודם. עינינו נפגשו.
"משהו הניע אותי לחזור ולדבר איתה. היא הייתה אדם רגיל מאוד.
"הכול היה כמו חלום, הביקור ההוא במקומות הישנים. לא הרגשתי אז שאני בודד, שיצאתי מן העולם למקום שומם. העריכתי את אובדן האהדה שלי, אבל ייחסתי אותו לריקנות הכללית של הדברים. החזרה לחדר שלי נראתה כמו השבת המציאות. שם היו הדברים שהכרתי ואהבתי. שם עמד המתקן, הניסויים מסודרים ומחכים. ועכשיו כמעט לא נשאר קושי, מלבד תכנון הפרטים.
"אספר לך, קמפ, במוקדם או במאוחר, את כל התהליכים המסובכים. אין צורך שניכנס לזה עכשיו. ברובם, מלבד פערים מסוימים שבחרתי לזכור, הם כתובים בצופן בספרים ההם שהנווד החביא. אנחנו חייבים לצוד אותו. אנחנו חייבים להשיג את הספרים האלה שוב. אבל השלב העיקרי היה להציב את העצם השקוף שמקדם השבירה שלו עמד להיות מורד בין שני מרכזים מקרינים של מעין תנודה אתרית, שעליה אספר לך באופן מלא יותר אחר כך. לא, לא התנודות של רנטגן: אינני יודע שהאחרות האלה שלי תוארו. ובכל זאת הן ברורות למדי. נזקקתי לשני דינמו קטנים, ואותם הפעלתי במנוע גז זול. הניסוי הראשון שלי היה בפיסת אריג צמר לבן. זה היה הדבר המוזר ביותר בעולם לראות אותה בהבהוב ההבזקים רכה ולבנה, ואז להתבונן בה דוהה כמו זר עשן ונעלמת.
"בקושי יכולתי להאמין שעשיתי את זה. שמתי את ידי בריקנות, והנה הדבר מוצק כתמיד. מיששתי אותו בגמלוניות, והשלכתי אותו על הרצפה. היה לי קצת קושי למצוא אותו שוב.
"ואז באה חוויה מוזרה. שמעתי יללת מיאו מאחוריי, וכשהסתובבתי, ראיתי חתולה לבנה ורזה, מלוכלכת מאוד, על מכסה המכל מחוץ לחלון. מחשבה עלתה בראשי. 'הכול מוכן בשבילך,' אמרתי, וניגשתי לחלון, פתחתי אותו, וקראתי ברכות. היא נכנסה, מגרגרת: הבהמה המסכנה גוועה ברעב: ונתתי לה קצת חלב. כל האוכל שלי היה בארון בפינת החדר. אחרי זה הסתובבה מרחרחת בחדר, כנראה ברעיון להרגיש בבית. הסמרטוט הבלתי נראה הרגיז אותה קצת; היית צריך לראות אותה יורקת עליו! אבל נתתי לה מקום נוח על הכרית של מיטת השדה שלי. ונתתי לה חמאה כדי שתתרחץ."
"ועיבדת אותה?"
"עיבדתי אותה. אבל לתת סמים לחתולה זה לא עניין לצחוק, קמפ! והתהליך נכשל."
"נכשל!"
"בשני פרטים. אלה היו הציפורניים וחומר הפיגמנט, איך קוראים לו?, בחלק האחורי של העין אצל חתול. אתה יודע?"
"הטפטום."
"כן, הטפטום. הוא לא הלך. אחרי שנתתי את החומר להלבין את הדם ועשיתי לה עוד כמה דברים מסוימים, נתתי לבהמה אופיום, ושמתי אותה ואת הכרית שעליה ישנה על המתקן. ואחרי שכל השאר דהה ונעלם, נשארו שתי רוחות רפאים קטנות של עיניה."
"מוזר!"
"אני לא יכול להסביר את זה. היא הייתה חבושה ומהודקת, כמובן: כך שהחזקתי אותה בבטחה; אבל היא התעוררה בעודה עוד ערפילית, ויללה בעגמומיות, ומישהו בא ודפק. זו הייתה זקנה מלמטה, שחשדה בי בניתוח בעלי חיים חיים: יצור זקן שקוע בשתייה, שהייתה לה רק חתולה לבנה לדאוג לה בכל העולם. שלפתי קצת כלורופורם, השתמשתי בו, ועניתי לדלת. 'שמעתי חתול?' שאלה. 'החתולה שלי?' 'לא כאן,' אמרתי, בנימוס רב. היא פקפקה קצת וניסתה להציץ מעבר לי לתוך החדר; מוזר דיו בעיניה בלי ספק: קירות חשופים, חלונות בלי וילונות, מיטת שדה, עם מנוע הגז רוטט, והרתיחה של הנקודות הקורנות, והצריבה המחרידה הקלושה ההיא של כלורופורם באוויר. היא נאלצה להסתפק בזה לבסוף והלכה שוב."
"כמה זמן זה לקח?" שאל קמפ.
"שלוש או ארבע שעות: החתולה. העצמות והגידים והשומן היו האחרונים ללכת, וקצות השערות הצבעוניות. וכפי שאמרתי, החלק האחורי של העין, חומר קשה ומנצנץ בצבעי הקשת, לא הלך בכלל.
"היה לילה בחוץ הרבה לפני שהעסק נגמר, ושום דבר לא נראה מלבד העיניים העמומות והציפורניים. עצרתי את מנוע הגז, גיששתי וליטפתי את הבהמה, שעוד הייתה חסרת הכרה, ואז, מאחר שהייתי עייף, השארתי אותה ישנה על הכרית הבלתי נראית והלכתי לישון. התקשיתי לישון. שכבתי ער וחשבתי דברים חלשים וחסרי תכלית, עובר על הניסוי שוב ושוב, או חולם בקדחת על דברים ההופכים לערפל ונעלמים סביבי, עד שכל דבר, האדמה שעמדתי עליה, נעלם, וכך הגעתי לסיוט הנפילה החולני ההוא שמקבלים. בערך בשתיים, התחילה החתולה ליילל בחדר. ניסיתי להשתיק אותה כשדיברתי אליה, ואז החלטתי להוציא אותה. אני זוכר את ההלם שהיה לי כשהדלקתי אור: היו רק העיניים העגולות זורחות בירוק: ושום דבר סביבן. הייתי נותן לה חלב, אבל לא היה לי. היא לא רצתה להיות שקטה, היא פשוט התיישבה ויללה בדלת. ניסיתי לתפוס אותה, ברעיון להוציא אותה מן החלון, אבל היא לא נתנה לתפוס אותה, היא נעלמה. אז התחילה ליילל בחלקים שונים של החדר. לבסוף פתחתי את החלון ועשיתי מהומה. אני מניח שהיא יצאה לבסוף. מעולם לא ראיתי אותה שוב.
"אז: שמיים יודעים למה: נפלתי לחשוב שוב על ההלוויה של אבי, ועל צלע הגבעה העגומה והסוערת, עד שבא היום. מצאתי שהשינה חסרת תקווה, וכשנעלתי את דלתי אחריי, שוטטתי החוצה אל רחובות הבוקר."
"אתה לא מתכוון לומר שיש חתולה בלתי נראית חופשית!" אמר קמפ.
"אם לא הרגו אותה," אמר האיש הבלתי נראה. "למה לא?"
"למה לא?" אמר קמפ. "לא התכוונתי להפריע."
"קרוב לוודאי שהרגו אותה," אמר האיש הבלתי נראה. "היא הייתה חיה ארבעה ימים אחר כך, אני יודע, ובתוך סבכה ברחוב גרייט טיצ'פילד; כי ראיתי המון סביב המקום, מנסה לראות מאיפה באה היללה."
הוא שתק קרוב לדקה. אז חזר בפתאומיות:
"אני זוכר את הבוקר ההוא לפני השינוי בחיות רבה. ודאי עליתי ברחוב גרייט פורטלנד. אני זוכר את הקסרקטין ברחוב אלבני, ואת הפרשים יוצאים, ולבסוף מצאתי את פסגת גבעת פרימרוז. זה היה יום שמש בינואר: אחד מאותם ימי שמש וכפור שבאו לפני השלג השנה. מוחי העייף ניסה לנסח את המצב, לשרטט תוכנית פעולה.
"הופתעתי לגלות, עכשיו כשהפרס שלי היה בהישג ידי, כמה לא מכריע נראה השגתו. למעשה הייתי גמור; המתח העז של כמעט ארבע שנות עבודה רצופה השאיר אותי לא מסוגל לשום עוצמת רגש. הייתי אדיש, וניסיתי לשווא להשיב את ההתלהבות של חקירותיי הראשונות, את תשוקת הגילוי שאפשרה לי להביא אפילו להורדת שיבתו של אבי. שום דבר לא נראה חשוב. ראיתי בבירור למדי שזה מצב רוח חולף, שנובע מעבודת יתר וחוסר שינה, ושבסמים או במנוחה יהיה אפשר להשיב את כוחותיי.
"כל מה שיכולתי לחשוב בבירור היה שצריך להשלים את הדבר; הרעיון הקבוע עדיין שלט בי. ובקרוב, כי הכסף שהיה לי כמעט אזל. הבטתי סביבי בצלע הגבעה, עם ילדים משחקים ונערות משגיחות עליהם, וניסיתי לחשוב על כל היתרונות הדמיוניים שיהיו לאדם בלתי נראה בעולם. אחרי זמן מה זחלתי הביתה, לקחתי קצת אוכל ומנה חזקה של סטריכנין, והלכתי לישון בבגדיי על מיטתי הלא מוצעת. סטריכנין הוא חומר מחזק נהדר, קמפ, להוציא את הרפיון מאדם."
"זה השטן," אמר קמפ. "זו תקופת האבן בבקבוק."
"התעוררתי מתחזק מאוד ורגזן למדי. אתה יודע?"
"אני מכיר את החומר."
"והיה מישהו דופק בדלת. זה היה בעל הבית שלי עם איומים ושאלות, יהודי פולני זקן במעיל אפור ארוך ובנעלי בית שמנוניות. עינית חתול בלילה, הוא היה בטוח: לשונה של הזקנה הייתה עסוקה. הוא התעקש לדעת הכול על זה. החוקים בארץ הזאת נגד ניתוח בעלי חיים חיים היו חמורים מאוד: הוא עלול להיות אחראי. הכחשתי את החתולה. אז הרטט של מנוע הגז הקטן הורגש בכל הבית, אמר. זה היה נכון, בהחלט. הוא התגנב סביבי לתוך החדר, מציץ סביב מעל משקפי הכסף הגרמני שלו, ופחד פתאומי נכנס לדעתי שהוא עלול לשאת משהו מסודי. ניסיתי לשמור על עצמי בינו לבין המתקן המרכז שסידרתי, וזה רק עשה אותו סקרן יותר. מה אני עושה? למה אני תמיד לבד וסודי? האם זה חוקי? האם זה מסוכן? לא שילמתי דבר מלבד השכירות הרגילה. ביתו תמיד היה בית מכובד ביותר: בשכונה חסרת מוניטין. פתאום מזגי נשבר. אמרתי לו לצאת. הוא התחיל למחות, לפטפט על זכות הכניסה שלו. ברגע תפסתי אותו בצווארון; משהו נקרע, והוא עף מסתובב החוצה למעבר שלו. טרקתי ונעלתי את הדלת והתיישבתי רועד.
"הוא עשה מהומה בחוץ, שהתעלמתי ממנה, ואחרי זמן מה הלך.
"אבל זה הביא את העניינים למשבר. לא ידעתי מה יעשה, וגם לא מה יש לו הכוח לעשות. לעבור לדירה חדשה פירושו היה עיכוב; בסך הכול נשארו לי בקושי עשרים לירות בעולם, ברובן בבנק: ולא יכולתי להרשות זאת לעצמי. להיעלם! זה היה בלתי ניתן לעמוד בפניו. אז תהיה חקירה, ביזת החדר שלי.
"במחשבה על האפשרות שעבודתי תיחשף או תיקטע ממש בשיאה, נעשיתי כועס ופעיל מאוד. מיהרתי החוצה עם שלושת ספרי הרשימות שלי, פנקס השיקים שלי: הנווד מחזיק בהם עכשיו: ושלחתי אותם מסניף הדואר הקרוב לתחנת איסוף למכתבים וחבילות ברחוב גרייט פורטלנד. ניסיתי לצאת בלי רעש. כשנכנסתי, מצאתי את בעל הבית שלי עולה בשקט במדרגות; הוא שמע את הדלת נסגרת, אני מניח. היית צוחק לראות אותו קופץ הצידה על הפרוזדור כשבאתי דוהר אחריו. הוא נעץ בי מבט כשעברתי על פניו, ואני הרעדתי את הבית בטריקת דלתי. שמעתי אותו עולה בגרירת רגליים לקומה שלי, מהסס, ויורד. התחלתי מיד בהכנותיי.
"הכול נעשה באותו ערב ובאותו לילה. בעודי יושב תחת ההשפעה החולנית והמרדימה של הסמים שמוציאים את צבע הדם, באה דפיקה חוזרת בדלת. היא פסקה, צעדים הלכו וחזרו, והדפיקה חודשה. היה ניסיון לדחוף משהו מתחת לדלת: נייר כחול. אז בהתקף רוגז קמתי וניגשתי ופתחתי את הדלת לרווחה. 'נו, מה?' אמרתי.
"זה היה בעל הבית שלי, עם הודעת פינוי או משהו. הוא הושיט לי אותה, ראה משהו מוזר בידיי, אני מניח, והרים את עיניו לפניי.
"לרגע עמד פעור פה. אז השמיע מעין צעקה לא ברורה, הפיל את הנר ואת הצו יחד, ומעד במורד המעבר החשוך אל המדרגות. סגרתי את הדלת, נעלתי אותה, וניגשתי למראה. אז הבנתי את אימתו... פניי היו לבנות: כמו אבן לבנה.
"אבל הכול היה נורא. לא ציפיתי לסבל. לילה של ייסורים מענים, בחילה ועילפון. חרקתי שיניים, אף שעורי בער עד מהרה, כל גופי בער; אבל שכבתי שם כמו מוות קודר. הבנתי עכשיו איך זה שהחתולה יללה עד שהרדמתי אותה בכלורופורם. מזל היה שגרתי לבד ובלי השגחה בחדר שלי. היו זמנים שבהם התייפחתי ונאנקתי ודיברתי. אבל דבקתי בזה... איבדתי הכרה והתעוררתי רפוי בחושך.
"הכאב חלף. חשבתי שאני הורג את עצמי ולא היה לי אכפת. לעולם לא אשכח את השחר ההוא, ואת האימה המוזרה של לראות שידיי נעשו כמו זכוכית עכורה, ולהתבונן בהן נעשות צלולות ודקות יותר ככל שעבר היום, עד שלבסוף יכולתי לראות את אי הסדר החולני של החדר שלי דרכן, אף שסגרתי את עפעפיי השקופים. גפיי נעשו זגוגיים, העצמות והעורקים דהו, נעלמו, והעצבים הלבנים הקטנים הלכו אחרונים. חרקתי שיניים ונשארתי שם עד הסוף. לבסוף נשארו רק הקצוות המתים של הציפורניים, חיוורים ולבנים, והכתם החום של איזו חומצה על אצבעותיי.
"נאבקתי וקמתי. בהתחלה הייתי חסר יכולת כמו תינוק עטוף: צועד בגפיים שלא יכולתי לראות. הייתי חלש ורעב מאוד. הלכתי ובהיתי באין במראת הגילוח שלי, באין מלבד במקום שבו עוד נשאר פיגמנט דליל מאחורי רשתית עיניי, קלוש מערפל. הייתי צריך להיאחז בשולחן ולהצמיד את מצחי אל הזכוכית.
"רק במאמץ מטורף של רצון גררתי את עצמי בחזרה אל המתקן והשלמתי את התהליך.
"ישנתי בשעות שלפני הצהריים, משכתי את הסדין על עיניי כדי לחסום את האור, ובערך בצהריים העירה אותי שוב דפיקה. כוחי חזר. התיישבתי והקשבתי ושמעתי לחישה. זינקתי על רגליי ובלי רעש ככל האפשר התחלתי לנתק את החיבורים של המתקן שלי, ולפזר אותו בחדר, כדי להרוס את הרמזים של סידורו. עד מהרה חודשה הדפיקה וקולות קראו, תחילה של בעל הבית שלי, ואז שניים אחרים. כדי להרוויח זמן עניתי להם. הסמרטוט והכרית הבלתי נראים באו לידי ופתחתי את החלון והשלכתי אותם החוצה על מכסה המכל. כשהחלון נפתח, באה חבטה כבדה בדלת. מישהו הסתער עליה ברעיון לנפץ את המנעול. אבל הבריחים החזקים שהברגתי כמה ימים קודם עצרו אותו. זה הבהיל אותי, הכעיס אותי. התחלתי לרעוד ולעשות דברים בחיפזון.
"השלכתי יחד קצת נייר רופף, קש, נייר אריזה וכן הלאה, באמצע החדר, ופתחתי את הגז. מכות כבדות התחילו לרדת על הדלת. לא יכולתי למצוא את הגפרורים. הלמתי בידיי על הקיר בזעם. סגרתי שוב את הגז, יצאתי מן החלון על מכסה המכל, הורדתי בשקט רב את המסגרת, והתיישבתי, בטוח ובלתי נראה, אבל רועד מכעס, להתבונן במאורעות. הם בקעו לוח, ראיתי, וברגע נוסף שברו את מחזיקי הבריחים ועמדו בפתח הפתוח. זה היה בעל הבית ושני בניו החורגים, צעירים חסונים בני עשרים ושלוש או עשרים וארבע. מאחוריהם ריפרפה המכשפה הזקנה מלמטה.
"אתה יכול לדמיין את תדהמתם למצוא את החדר ריק. אחד הצעירים מיהר מיד לחלון, הרים אותו בתנופה ובהה החוצה. עיניו הבוהות ופניו המזוקנות בעלות השפתיים העבות באו שלושים סנטימטרים מפניי. חצי התכוונתי להכות בפרצופו הטיפשי, אבל עצרתי את אגרופי הקמוץ. הוא בהה ממש דרכי. כך גם האחרים כשהצטרפו אליו. הזקן הלך והציץ מתחת למיטה, ואז כולם הסתערו על הארון. הם נאלצו להתווכח על זה באריכות ביידיש ובאנגלית של שכונות לונדון. הם הסיקו שלא עניתי להם, שדמיונם רימה אותם. תחושה של התרוממות רוח יוצאת דופן תפסה את מקום הכעס שלי כשישבתי מחוץ לחלון והתבוננתי בארבעת האנשים האלה: כי הזקנה נכנסה, מציצה סביבה בחשדנות כמו חתולה, מנסה להבין את חידת התנהגותי.
"הזקן, ככל שיכולתי להבין את הניב שלו, הסכים עם הזקנה שאני מנתח בעלי חיים חיים. הבנים מחו באנגלית משובשת שאני חשמלאי, והצביעו על הדינמו ועל המקרנים. כולם היו עצבניים לגבי הגעתי, אף שגיליתי אחר כך שהם נעלו את הדלת הקדמית בבריח. הזקנה הציצה לתוך הארון ומתחת למיטה, ואחד הצעירים דחף למעלה את מדף הארובה ובהה במעלה הארובה. אחד מדיירי הבית האחרים, רוכל פירות שחלק את החדר שממול עם קצב, הופיע על הפרוזדור, וקראו לו פנימה וסיפרו לו דברים לא ברורים.
"עלה בדעתי שהמקרנים, אם ייפלו לידיו של איזה אדם חריף ומשכיל, יסגירו אותי יותר מדי, וכשחיכיתי להזדמנות, נכנסתי לחדר והטיתי את אחד הדינמו הקטנים מעל חברו שעליו עמד, וניפצתי את שני המתקנים. אז, בזמן שניסו להסביר את הניפוץ, התחמקתי מן החדר וירדתי בשקט למטה.
"נכנסתי לאחד מחדרי המגורים וחיכיתי עד שירדו, עדיין משערים ומתווכחים, כולם מאוכזבים מעט מכך שלא מצאו 'זוועות', וכולם מבולבלים מעט לגבי מעמדם החוקי כלפיי. אז חמקתי שוב למעלה עם קופסת גפרורים, הצתתי את ערימת הנייר והפסולת שלי, שמתי את הכיסאות וכלי המיטה לידה, הובלתי את הגז אל העניין, בעזרת צינור גומי, ובנפנוף פרידה לחדר עזבתי אותו בפעם האחרונה."
"הצתת את הבית!" קרא קמפ.
"הצתתי את הבית. זו הייתה הדרך היחידה לטשטש את עקבותיי: ובלי ספק הוא היה מבוטח. שחררתי בשקט את בריחי הדלת הקדמית ויצאתי לרחוב. הייתי בלתי נראה, ורק התחלתי להבין את היתרון יוצא הדופן שהעניקה לי אי הנראות שלי. ראשי כבר שפע תוכניות של כל הדברים הפרועים והמופלאים שעכשיו יכולתי לעשות בלי עונש."