"כשירדתי במדרגות בפעם הראשונה מצאתי קושי בלתי צפוי כי לא יכולתי לראות את רגליי; למעשה מעדתי פעמיים, והייתה גמלוניות לא רגילה באחיזת הבריח. אבל כשלא הבטתי למטה, הצלחתי ללכת על משטח ישר בצורה סבירה למדי.
"מצב רוחי, אני אומר, היה של התרוממות. הרגשתי כמו שאדם רואה היה מרגיש, ברגליים מרופדות ובבגדים שאינם משמיעים קול, בעיר של עיוורים. חוויתי דחף פראי להתלוצץ, להבהיל אנשים, לטפוח לגברים על הגב, להעיף כובעים של אנשים, ובכלל להתהולל ביתרון יוצא הדופן שלי.
"אבל בקושי יצאתי לרחוב גרייט פורטלנד (מקום מגוריי היה קרוב לחנות הבדים הגדולה שם), כששמעתי זעזוע מקרקש והוכיתי בחוזקה מאחור, וכשהסתובבתי ראיתי איש נושא סל של סיפוני סודה, ומביט בתדהמה במשאו. אף שהמכה באמת הכאיבה לי, מצאתי משהו שאין לעמוד בפניו כל כך בתדהמתו שצחקתי בקול. 'השטן בסל,' אמרתי, ופתאום סובבתי אותו מידו. הוא הרפה מיד, והנפתי את כל המשקל לאוויר.
"אבל עגלון טיפש, שעמד מחוץ לבית מרזח, הסתער פתאום על זה, ואצבעותיו המושטות תפסו אותי באלימות מייסרת מתחת לאוזן. הורדתי את הכול בהתנפצות על העגלון, ואז, עם צעקות וקרקוש רגליים סביבי, אנשים יוצאים מחנויות, כלי רכב נעצרים, הבנתי מה עשיתי לעצמי, וכשקיללתי את האיוולת שלי, נסוגותי אל חלון ראווה והתכוננתי להתחמק מן הבלבול. בעוד רגע הייתי נדחק לתוך המון ומתגלה בהכרח. דחפתי נער קצב, שלמרבה המזל לא הסתובב לראות את האין שדחף אותו הצידה, והתחמקתי אל מאחורי הכרכרה בעלת ארבעת הגלגלים של העגלון. אינני יודע איך יישבו את העניין. מיהרתי ישר לרוחב הכביש, שלמרבה המזל היה פנוי, ובקושי שם לב לאן אני הולך, בבהלת הגילוי שנתן לי המקרה, צללתי לתוך המון אחר הצהריים של רחוב אוקספורד.
"ניסיתי להיכנס לזרם האנשים, אבל הם היו צפופים מדי בשבילי, ובתוך רגע דרכו על עקביי. עברתי לתעלה, שאת חספוסה מצאתי מכאיב לרגליי, ומיד מוט של כרכרה זוחלת נעץ בי בכוח מתחת לשכמה, והזכיר לי שאני כבר חבול קשות. מעדתי משם מדרך הכרכרה, נמנעתי מעגלת תינוק בתנועה עוויתית, ומצאתי את עצמי מאחורי הכרכרה. מחשבה טובה הצילה אותי, וכשזו נסעה לאט הלכתי בעקבותיה הקרובים, רועד ונדהם מן התפנית של ההרפתקה שלי. ולא רק רועד, אלא מצטמרר. זה היה יום בהיר בינואר ואני הייתי עירום לגמרי ורפש הבוץ הדק שכיסה את הדרך קפא. טיפשי ככל שזה נראה לי עכשיו, לא חישבתי שבין שקוף ובין לא, אני עדיין נתון למזג האוויר ולכל תוצאותיו.
"אז פתאום עלה בראשי רעיון מבריק. רצתי מסביב ונכנסתי לכרכרה. וכך, רועד, מבוהל, ומושך באפי עם הסימנים הראשונים של הצטננות, ועם החבורות בגבי התחתון מושכות יותר ויותר את תשומת ליבי, נסעתי לאט לאורך רחוב אוקספורד ועל פני טוטנהם קורט רוד. מצב רוחי היה שונה ממה שבו יצאתי לדרך עשר דקות קודם ככל שאפשר לדמיין. אי נראות, באמת! המחשבה האחת שאחזה בי הייתה: איך אצא מן הצרה שאני בה.
"זחלנו על פני הספרייה של מיודי, ושם אישה גבוהה עם חמישה או שישה ספרים בעלי תוויות צהובות עצרה את הכרכרה שלי, וקפצתי החוצה בדיוק בזמן כדי להימלט ממנה, וחלפתי בקושי ליד עגלת רכבת במנוסתי. הסתלקתי במעלה הדרך לכיכר בלומסברי, בכוונה לפנות צפונה על פני המוזיאון וכך להגיע לרובע השקט. עכשיו הייתי צונן באכזריות, ומוזרות מצבי ערערה אותי כל כך שייבבתי בעודי רץ. בפינה הצפונית של הכיכר רץ כלב לבן קטן החוצה ממשרדי החברה הפרמצבטית, ומיד הלך לעברי, אפו למטה.
"מעולם לא הבנתי זאת קודם, אבל האף הוא לדעתו של כלב מה שהעין היא לדעתו של אדם רואה. כלבים קולטים את ריחו של אדם נע כמו שאנשים קולטים את מראהו. הבהמה הזאת התחילה לנבוח ולקפוץ, ומראה, כך נראה לי, בבירור רב מדי שהיא מודעת לי. חציתי את רחוב גרייט ראסל, מציץ מעבר לכתפי בעודי עושה זאת, והלכתי כברת דרך לאורך רחוב מונטגיו לפני שהבנתי לעבר מה אני רץ.
"אז נעשיתי מודע לתרועת מוזיקה, וכשהבטתי לאורך הרחוב ראיתי כמה אנשים מתקדמים מכיכר ראסל, חולצות אדומות, ודגל צבא הישע בראש. המון כזה, מזמר בכביש ולועג על המדרכה, לא יכולתי לקוות לחדור, וכשפחדתי לחזור ולהתרחק עוד מן הבית, והחלטתי בו ברגע, רצתי במעלה המדרגות הלבנות של בית מול גדר המוזיאון, ועמדתי שם עד שההמון יעבור. למרבה המזל עצר גם הכלב לקול הלהקה, היסס, והסתובב, רץ בחזרה לכיכר בלומסברי.
"התזמורת התקרבה, צועקת באירוניה לא מודעת איזה מזמור על 'מתי נראה את פניו?', וזה נראה לי זמן אינסופי לפני שגאות ההמון שטפה לאורך המדרכה לידי. בום, בום, בום, בא התוף בתהודה רוטטת, ולרגע לא הבחנתי בשני פרחחים העוצרים ליד הגדר לידי. 'תראה אותם,' אמר אחד. 'לראות מה?' אמר השני. 'הנה... סימני הרגליים האלה... יחפים. כמו אלה שעושים בבוץ.'
"הבטתי למטה וראיתי שהצעירים עצרו ובוהים בסימני הרגליים הבוציים שהשארתי אחריי במעלה המדרגות שסוידו זה עתה. האנשים העוברים דחפו אותם במרפקים ודחקו בהם, אבל התבונה הארורה שלהם נעצרה. 'בום, בום, בום, מתי, בום, נראה, בום, את פניו, בום, בום.' 'איש יחף עלה במדרגות האלה, או שאני לא יודע כלום,' אמר אחד. 'והוא אף פעם לא ירד שוב. והרגל שלו דיממה.'
"עיקר ההמון כבר עבר. 'תסתכל שם, טד,' אמר הצעיר מבין הבלשים, בחדות של הפתעה בקולו, והצביע ישר על רגליי. הבטתי למטה וראיתי מיד את הרמז העמום של קווי המתאר שלהן משורטט בכתמי בוץ. לרגע הייתי משותק.
"'הרי, זה מוזר,' אמר הגדול. 'מוזר לעזאזל! זה ממש כמו רוח רפאים של רגל, נכון?' הוא היסס והתקדם ביד מושטת. איש עצר בבת אחת לראות מה הוא תופס, ואחר כך נערה. ברגע נוסף הוא היה נוגע בי. אז ראיתי מה לעשות. עשיתי צעד, הנער נרתע לאחור בקריאה, ובתנועה מהירה הנפתי את עצמי אל אכסדרת הבית הסמוך. אבל הנער הקטן היה חד עין מספיק כדי לעקוב אחר התנועה, ולפני שירדתי היטב במדרגות אל המדרכה, הוא התאושש מתדהמתו הרגעית וצעק שהרגליים עברו מעל החומה.
"הם מיהרו מסביב וראו את סימני הרגליים החדשים שלי מבזיקים לקיום על המדרגה התחתונה ועל המדרכה. 'מה קורה?' שאל מישהו. 'רגליים! תראו! רגליים רצות!'
"כל מי שבכביש, מלבד שלושת רודפיי, זרם אחרי צבא הישע, והמכה הזאת עיכבה לא רק אותי אלא גם אותם. הייתה מערבולת של הפתעה ושאלות. במחיר הפלתו של בחור צעיר אחד עברתי, וברגע נוסף מיהרתי בראש מורד סביב היקף כיכר ראסל, עם שישה או שבעה אנשים נדהמים עוקבים אחר סימני רגליי. לא היה זמן להסברים, אחרת כל הצבא היה אחריי.
"פעמיים פניתי חזרה בפינות, שלוש פעמים חציתי את הכביש וחזרתי על עקבותיי, ואז, כשרגליי התחממו והתייבשו, התחילו הטביעות הלחות לדעוך. לבסוף היה לי רגע לנשום ושפשפתי את רגליי נקיות בידיי, וכך נמלטתי לגמרי. הדבר האחרון שראיתי מן המרדף היה קבוצה קטנה של תריסר אנשים אולי, בוחנים במבוכה אינסופית טביעת רגל המתייבשת לאט שנוצרה משלולית בכיכר טאוויסטוק, טביעת רגל מבודדת ובלתי מובנת בשבילם כמו התגלית הבודדת של רובינזון קרוזו.
"הריצה הזאת חיממה אותי במידה מסוימת, והמשכתי באומץ טוב יותר דרך מבוך הדרכים הפחות מתהלכות שנמשך כאן בסביבה. גבי נעשה עכשיו נוקשה וכואב מאוד, השקדים שלי כאבו מאצבעות העגלון, ועור צווארי נשרט בציפורניו; רגליי כאבו מאוד וצלעתי מחתך קטן ברגל אחת. ראיתי בזמן איש עיוור מתקרב אליי, ונמלטתי צולע, כי פחדתי מן האינטואיציות העדינות שלו. פעם או פעמיים קרו התנגשויות מקריות והשארתי אנשים נדהמים, עם קללות שאין להסבירן מצלצלות באוזניהם. אז בא משהו שקט ודומם אל פניי, ועל פני הכיכר נפל צעיף דק של פתיתי שלג הנופלים לאט. הצטננתי, ומה שלא עשיתי לא יכולתי להימנע מעיטוש מדי פעם. וכל כלב שנראה באופק, עם אפו המצביע ורחרוחו הסקרן, היה אימה בשבילי.
"אז באו גברים ונערים רצים, תחילה אחד ואחר כך אחרים, וצועקים בעודם רצים. זו הייתה שריפה. הם רצו לכיוון מקום מגוריי, וכשהבטתי לאחור במורד רחוב ראיתי גוש של עשן שחור זורם למעלה מעל הגגות וחוטי הטלפון. זה היה מקום מגוריי בוער; בגדיי, המתקן שלי, כל משאביי למעשה, מלבד פנקס השיקים שלי ושלושת כרכי התזכירים שחיכו לי ברחוב גרייט פורטלנד, היו שם. בוערים! שרפתי את הגשרים שלי: אם אדם עשה זאת אי פעם! המקום עלה בלהבות."
האיש הבלתי נראה עצר וחשב. קמפ הציץ בעצבנות מן החלון. "כן?" אמר. "המשך."