"אבל עכשיו," אמר קמפ, במבט צדדי מן החלון, "מה עלינו לעשות?"
הוא התקרב לאורחו בזמן שדיבר בדרך שתמנע את האפשרות של הצצה פתאומית בשלושת הגברים שהתקדמו במעלה דרך הגבעה: באיטיות בלתי נסבלת, כך נראה לקמפ.
"מה תכננת לעשות כשפנית לפורט ברדוק? הייתה לך תוכנית כלשהי?"
"התכוונתי להסתלק מן הארץ. אבל שיניתי די את התוכנית הזאת מאז שראיתי אותך. חשבתי שיהיה חכם, עכשיו כשמזג האוויר חם ואי הנראות אפשרית, לפנות לדרום. במיוחד מאחר שסודי נודע, וכולם יחפשו אדם רעול פנים ועטוף. יש לכם קו של ספינות קיטור מכאן לצרפת. הרעיון שלי היה לעלות על אחת ולקחת את הסיכונים של ההפלגה. משם יכולתי לנסוע ברכבת לספרד, או להגיע לאלג'יר. זה לא יהיה קשה. שם אדם יכול להיות תמיד בלתי נראה: ובכל זאת לחיות. ולעשות דברים. השתמשתי בנווד ההוא כקופת כסף וכנושא מטען, עד שאחליט איך לשלוח את ספריי ואת חפציי שיפגשו אותי."
"זה ברור."
"ואז הבהמה המטונפת הייתה חייבת לנסות לשדוד אותי! הוא החביא את הספרים שלי, קמפ. החביא את הספרים שלי! אם רק אוכל לשים עליו יד!"
"התוכנית הטובה ביותר היא להוציא ממנו קודם את הספרים."
"אבל איפה הוא? אתה יודע?"
"הוא בתחנת המשטרה של העיירה, נעול, לבקשתו, בתא החזק ביותר במקום."
"כלב!" אמר האיש הבלתי נראה.
"אבל זה מעכב קצת את התוכניות שלך."
"אנחנו חייבים להשיג את הספרים האלה; הספרים האלה חיוניים."
"בהחלט," אמר קמפ, מעט בעצבנות, תוהה אם שמע צעדים בחוץ. "בהחלט אנחנו חייבים להשיג את הספרים האלה. אבל זה לא יהיה קשה, אם הוא לא יודע שהם בשבילך."
"לא," אמר האיש הבלתי נראה, וחשב.
קמפ ניסה לחשוב על משהו שימשיך את השיחה, אבל האיש הבלתי נראה חזר לדבר מעצמו.
"זה שמעדתי לתוך ביתך, קמפ," אמר, "משנה את כל התוכניות שלי. כי אתה אדם שיכול להבין. למרות כל מה שקרה, למרות הפרסום הזה, אובדן הספרים שלי, מה שסבלתי, עדיין נשארו אפשרויות גדולות, אפשרויות עצומות...
"לא סיפרת לאף אחד שאני כאן?" שאל בפתאומיות.
קמפ היסס. "זה היה משתמע," אמר.
"לאף אחד?" התעקש גריפין.
"לאף נפש."
"אה! עכשיו..." האיש הבלתי נראה קם, וכשנעץ את זרועותיו במותניו התחיל לצעוד בחדר העבודה.
"עשיתי טעות, קמפ, טעות עצומה, כשביצעתי את הדבר הזה לבד. בזבזתי כוח, זמן, הזדמנויות. לבד: מופלא כמה מעט אדם יכול לעשות לבד! לשדוד קצת, לפגוע קצת, וזה הסוף.
"מה שאני רוצה, קמפ, זה שוער, עוזר, ומקום מחבוא, הסדר שבו אוכל לישון ולאכול ולנוח בשלום, ובלי שיחשדו בי. אני חייב שותף לפשע. עם שותף, עם אוכל ומנוחה: אלף דברים אפשריים.
"עד כה הלכתי בקווים מעורפלים. עלינו לשקול את כל מה שאי נראות פירושה, את כל מה שאין פירושה. פירושה יתרון קטן להאזנה בסתר וכן הלאה: אדם משמיע קולות. היא עזרה קטנה: אולי עזרה קטנה: בפריצה לבתים וכן הלאה. ברגע שתפסת אותי יכולת בקלות לכלוא אותי. אבל מצד שני קשה לתפוס אותי. אי הנראות הזאת, למעשה, טובה רק בשני מקרים: היא מועילה בהימלטות, היא מועילה בהתקרבות. היא מועילה במיוחד, לכן, בהריגה. אני יכול להסתובב סביב אדם, מה שלא יהיה הנשק שלו, לבחור את הנקודה שלי, להכות כרצוני. להתחמק כרצוני. להימלט כרצוני."
ידו של קמפ הלכה אל שפמו. האם הייתה זו תנועה למטה?
"והריגה היא מה שעלינו לעשות, קמפ."
"הריגה היא מה שעלינו לעשות," חזר קמפ. "אני מקשיב לתוכנית שלך, גריפין, אבל אני לא מסכים, שים לב. למה הריגה?"
"לא הריגה מופקרת, אלא קטילה שקולה. העניין הוא, הם יודעים שיש אדם בלתי נראה: כמו שאנחנו יודעים שיש אדם בלתי נראה. והאדם הבלתי נראה הזה, קמפ, חייב עכשיו לכונן שלטון אימה. כן; בלי ספק זה מבהיל. אבל אני מתכוון לזה. שלטון אימה. הוא חייב לקחת איזו עיירה כמו ברדוק שלך ולהטיל עליה אימה ולשלוט בה. הוא חייב להוציא את פקודותיו. הוא יכול לעשות את זה באלף דרכים: פיסות נייר שנדחפות מתחת לדלתות יספיקו. וכל מי שימרה את פקודותיו הוא חייב להרוג, ולהרוג את כל מי שיגן עליהם."
"הממ!" אמר קמפ, כבר לא מקשיב לגריפין אלא לקול של דלתו הקדמית הנפתחת ונסגרת.
"נראה לי, גריפין," אמר, כדי לחפות על תשומת ליבו הנודדת, "ששותפך יהיה במצב קשה."
"אף אחד לא יידע שהוא שותף," אמר האיש הבלתי נראה, בלהיטות. ואז פתאום, "שקט! מה זה למטה?"
"כלום," אמר קמפ, ופתאום התחיל לדבר בקול רם ומהר. "אני לא מסכים לזה, גריפין," אמר. "תבין אותי, אני לא מסכים לזה. למה לחלום לשחק משחק נגד המין האנושי? איך אתה יכול לקוות לזכות באושר? אל תהיה זאב בודד. פרסם את התוצאות שלך; שתף את העולם: את האומה לפחות: בסודך. תחשוב מה תוכל לעשות עם מיליון עוזרים..."
האיש הבלתי נראה קטע אותו: זרוע מושטת. "יש צעדים עולים במדרגות," אמר בקול נמוך.
"שטויות," אמר קמפ.
"תן לי לראות," אמר האיש הבלתי נראה, והתקדם, זרוע מושטת, אל הדלת.
ואז הדברים קרו מהר מאוד. קמפ היסס שנייה ואז זז כדי ליירט אותו. האיש הבלתי נראה נרתע ועמד דומם. "בוגד!" קרא הקול, ופתאום החלוק נפתח, והבלתי נראה התיישב והתחיל להתפשט. קמפ עשה שלושה צעדים מהירים אל הדלת, ומיד האיש הבלתי נראה: רגליו נעלמו: זינק על רגליו בצעקה. קמפ פתח את הדלת בתנופה.
כשהיא נפתחה, נשמע קול של רגליים ממהרות למטה וקולות.
בתנועה מהירה דחף קמפ את האיש הבלתי נראה לאחור, קפץ הצידה, וטרק את הדלת. המפתח היה בחוץ ומוכן. ברגע נוסף היה גריפין לבד בחדר העבודה שבמצפה, אסיר. מלבד דבר אחד קטן. המפתח הוחדר בחיפזון באותו בוקר. כשקמפ טרק את הדלת הוא נפל ברעש על השטיח.
פניו של קמפ הלבינו. הוא ניסה לאחוז בידית הדלת בשתי ידיו. לרגע עמד ומשך. אז הדלת נפתחה חמישה עשר סנטימטרים. אבל הוא סגר אותה שוב. בפעם השנייה היא נמשכה לרווחה שלושים סנטימטרים, והחלוק בא ונדחק לתוך הפתח. גרונו נאחז באצבעות בלתי נראות, והוא עזב את אחיזתו בידית כדי להגן על עצמו. הוא נדחף לאחור, הוכשל ונזרק בכבדות לפינת הפרוזדור. החלוק הריק הושלך עליו.
באמצע המדרגות היה קולונל אדיי, נמען מכתבו של קמפ, ראש משטרת ברדוק. הוא בהה מזועזע בהופעתו הפתאומית של קמפ, ואחריה המראה יוצא הדופן של בגדים מתנופפים ריקים באוויר. הוא ראה את קמפ מופל, ונאבק לקום על רגליו. הוא ראה אותו ממהר קדימה, ונופל שוב, מופל כמו שור.
אז פתאום הוכה בחוזקה. בכלום! משקל עצום, כך נראה, זינק עליו, והוא הוטל בראש מורד במורד המדרגות, עם אחיזה בגרונו וברך במפשעתו. רגל בלתי נראית דרכה על גבו, תיפוף של רוח רפאים עבר במורד המדרגות, הוא שמע את שני השוטרים במבואה צועקים ורצים, ודלת הבית הקדמית נטרקה באלימות.
הוא התגלגל והתיישב בוהה. הוא ראה, מתנודד במורד המדרגות, את קמפ, מאובק ופרוע, צד אחד של פניו לבן ממכה, שפתו מדממת, וחלוק ורוד וכמה לבנים מוחזקים בזרועותיו.
"אלוהים!" קרא קמפ, "המשחק נגמר! הוא ברח!"