זמן מה היה קמפ נסער מכדי לגרום לאדיי להבין את הדברים המהירים שזה עתה קרו. הם עמדו על הפרוזדור, קמפ מדבר מהר, העטיפות הגרוטסקיות של גריפין עדיין על זרועו. אבל עד מהרה התחיל אדיי לתפוס משהו מן המצב.
"הוא משוגע," אמר קמפ; "לא אנושי. הוא אנוכיות טהורה. הוא לא חושב על דבר מלבד היתרון שלו, הביטחון שלו. הקשבתי הבוקר לסיפור כזה של בקשת טובת עצמו באכזריות... הוא פצע אנשים. הוא יהרוג אותם אלא אם נוכל למנוע ממנו. הוא ייצור בהלה. שום דבר לא יכול לעצור אותו. הוא יוצא עכשיו: זועם!"
"חייבים לתפוס אותו," אמר אדיי. "זה ודאי."
"אבל איך?" קרא קמפ, ופתאום התמלא רעיונות. "אתה חייב להתחיל מיד. אתה חייב להעמיד כל אדם זמין לעבודה; אתה חייב למנוע ממנו לעזוב את המחוז הזה. ברגע שהוא יברח, הוא עלול לעבור בכפר כרצונו, הורג ומטיל מומים. הוא חולם על שלטון אימה! שלטון אימה, אני אומר לך. אתה חייב להציב משמר על רכבות ודרכים וספנות. חיל המצב חייב לעזור. אתה חייב לשלוח מברקים לבקש עזרה. הדבר היחיד שעשוי להשאיר אותו כאן הוא המחשבה על השבת כמה ספרי רשימות שהוא רואה בהם ערך. אספר לך על זה! יש איש בתחנת המשטרה שלך: מארוול."
"אני יודע," אמר אדיי, "אני יודע. הספרים האלה: כן. אבל הנווד..."
"אומר שאין לו אותם. אבל הוא חושב שלנווד יש. ואתה חייב למנוע ממנו לאכול או לישון; יום ולילה הארץ חייבת להיות ערה בשבילו. האוכל חייב להינעל ולהיות מאובטח, כל האוכל, כך שיצטרך לפרוץ את דרכו אליו. הבתים בכל מקום חייבים להינעל בפניו. שהשמיים ישלחו לנו לילות קרים וגשם! כל הכפר חייב להתחיל לצוד ולהמשיך לצוד. אני אומר לך, אדיי, הוא סכנה, אסון; אלא אם יוצמד ויאובטח, מפחיד לחשוב על הדברים שעלולים לקרות."
"מה עוד אנחנו יכולים לעשות?" אמר אדיי. "אני חייב לרדת מיד ולהתחיל לארגן. אבל למה שלא תבוא? כן: גם אתה תבוא! בוא, ואנחנו חייבים לקיים מעין מועצת מלחמה: להביא את הופס שיעזור: ואת מנהלי מסילת הברזל. אלוהים! זה דחוף. בוא: ספר לי בדרך. מה עוד יש שאנחנו יכולים לעשות? תניח את הדברים האלה."
ברגע נוסף הוביל אדיי את הדרך למטה. הם מצאו את הדלת הקדמית פתוחה ואת השוטרים עומדים בחוץ ובוהים באוויר ריק. "הוא ברח, אדוני," אמר אחד.
"אנחנו חייבים ללכת לתחנה המרכזית מיד," אמר אדיי. "אחד מכם ירד ויביא כרכרה שתעלה לפגוש אותנו: מהר. ועכשיו, קמפ, מה עוד?"
"כלבים," אמר קמפ. "תביא כלבים. הם לא רואים אותו, אבל הם מריחים אותו. תביא כלבים."
"טוב," אמר אדיי. "זה לא ידוע לרבים, אבל פקידי הכלא בהלסטד מכירים איש עם כלבי גישוש. כלבים. מה עוד?"
"זכור," אמר קמפ, "האוכל שלו נראה. אחרי שהוא אוכל, האוכל שלו נראה עד שהוא נטמע. כך שהוא צריך להסתתר אחרי שהוא אוכל. אתה חייב להמשיך לסרוק. כל סבך, כל פינה שקטה. ותסלק את כל כלי הנשק: את כל הכלים שעשויים להיות כלי נשק. הוא לא יכול לשאת דברים כאלה זמן רב. ומה שהוא יכול לחטוף ולהכות בו אנשים חייב להיות מוסתר."
"טוב שוב," אמר אדיי. "עוד נתפוס אותו!"
"ובדרכים," אמר קמפ, והיסס.
"כן?" אמר אדיי.
"זכוכית כתושה," אמר קמפ. "זה אכזרי, אני יודע. אבל תחשוב על מה שהוא עלול לעשות!"
אדיי שאף את האוויר בחדות בין שיניו. "זה לא ספורטיבי. אני לא יודע. אבל אדאג שתוכן זכוכית כתושה. אם הוא ילך רחוק מדי..."
"האיש נעשה לא אנושי, אני אומר לך," אמר קמפ. "אני בטוח שהוא יכונן שלטון אימה: ברגע שיתגבר על רגשות ההימלטות הזאת: כמו שאני בטוח שאני מדבר איתך. הסיכוי היחיד שלנו הוא להקדים אותו. הוא ניתק את עצמו מבני מינו. דמו בראשו."