קמפ קרא איגרת מוזרה, כתובה בעיפרון על דף נייר שמנוני.
"היית נמרץ ופיקח להפליא," נאמר במכתב הזה, "אף שמה אתה עומד להרוויח מזה אינני יכול לדמיין. אתה נגדי. יום שלם רדפת אותי; ניסית לגזול ממני מנוחת לילה. אבל אכלתי למרות זאת, ישנתי למרות זאת, והמשחק רק מתחיל. המשחק רק מתחיל. אין ברירה, אלא להתחיל את האימה. זה מכריז על היום הראשון של האימה. פורט ברדוק אינה עוד תחת המלכה, תגיד לקולונל המשטרה שלך, ולשאר כולם; היא תחתיי: האימה! זה היום הראשון של השנה הראשונה של העידן החדש: עידן האיש הבלתי נראה. אני האיש הבלתי נראה הראשון. בהתחלה השלטון יהיה קל. ביום הראשון תהיה הוצאה להורג אחת לשם דוגמה: איש בשם קמפ. המוות מתחיל בשבילו היום. שינעל את עצמו, שיסתתר, שיביא שומרים סביבו, שילבש שריון אם ירצה: המוות, המוות הבלתי נראה, בא. שינקוט אמצעי זהירות; זה ירשים את עמי. המוות יוצא מתיבת הדואר עד הצהריים. המכתב ייפול פנימה כשהדוור יבוא, ואז לדרך! המשחק מתחיל. המוות יוצא. אל תעזרו לו, עמי, פן ייפול המוות גם עליכם. היום קמפ ימות."
קמפ קרא את המכתב הזה פעמיים. "זו לא מתיחה," אמר. "זה הקול שלו! והוא מתכוון לזה."
הוא הפך את הדף המקופל וראה בצד המוען את חותמת הדואר של הינטונדין, ואת הפרט הפרוזאי "שני פני לתשלום."
הוא קם לאט, משאיר את ארוחת הצהריים שלו לא גמורה: המכתב הגיע בדואר של אחת: ונכנס לחדר העבודה שלו. הוא צלצל לסוכנת הבית שלו, ואמר לה ללכת בכל הבית מיד, לבדוק את כל הבריחים של החלונות, ולסגור את כל התריסים. את תריסי חדר העבודה שלו סגר בעצמו. ממגירה נעולה בחדר השינה שלו הוציא אקדח קטן, בחן אותו בקפידה, ושם אותו בכיס מקטורנו. הוא כתב כמה פתקים קצרים, אחד לקולונל אדיי, נתן אותם למשרתת שלו לקחת, עם הוראות מפורשות לגבי דרך יציאתה מן הבית. "אין שום סכנה," אמר, והוסיף הסתייגות בליבו, "בשבילך." הוא נשאר מהורהר זמן מה אחרי שעשה זאת, ואז חזר לארוחת הצהריים המתקררת שלו.
הוא אכל בהפסקות של מחשבה. לבסוף הכה בשולחן בחדות. "נתפוס אותו!" אמר; "ואני הפיתיון. הוא ילך רחוק מדי."
הוא עלה למצפה, סוגר בקפידה כל דלת אחריו. "זה משחק," אמר, "משחק משונה: אבל הסיכויים כולם בעדי, מר גריפין, למרות אי הנראות שלך. גריפין נגד העולם... ועוד איך."
הוא עמד ליד החלון ובהה בצלע הגבעה החמה. "הוא חייב להשיג אוכל כל יום: ואני לא מקנא בו. האם באמת ישן אתמול בלילה? בחוץ באיזה מקום פתוח: בטוח מפני התנגשויות. הלוואי שיהיה לנו מזג אוויר קר ורטוב טוב במקום החום.
"אולי הוא מתבונן בי עכשיו."
הוא ניגש קרוב לחלון. משהו הקיש בחדות על הלבנים מעל המסגרת, וגרם לו להירתע לאחור בחוזקה.
"אני נעשה עצבני," אמר קמפ. אבל עברו חמש דקות לפני שניגש שוב לחלון. "זה ודאי היה דרור," אמר.
עד מהרה שמע את פעמון הדלת הקדמית מצלצל, ומיהר למטה. הוא שחרר את הבריח ופתח את המנעול, בחן את השרשרת, העמיד אותה, ופתח בזהירות בלי להראות את עצמו. קול מוכר קרא לו. זה היה אדיי.
"המשרתת שלך הותקפה, קמפ," אמר מעבר לדלת.
"מה!" קרא קמפ.
"לקחו ממנה את הפתק ההוא שלך. הוא קרוב כאן. תן לי להיכנס."
קמפ שחרר את השרשרת, ואדיי נכנס דרך פתח צר ככל האפשר. הוא עמד במבואה, מביט בהקלה אינסופית בקמפ הנועל שוב את הדלת. "הפתק נחטף מידה. הבהיל אותה נורא. היא למטה בתחנה. היסטריה. הוא קרוב כאן. על מה זה היה?"
קמפ קילל.
"איזה טיפש הייתי," אמר קמפ. "יכולתי לדעת. זה לא שעת הליכה מהינטונדין. כבר?"
"מה קורה?" אמר אדיי.
"תראה!" אמר קמפ, והוביל את הדרך לחדר העבודה שלו. הוא מסר לאדיי את מכתבו של האיש הבלתי נראה. אדיי קרא אותו ושרק בשקט. "ואתה...?" אמר אדיי.
"הצעתי מלכודת: כמו טיפש," אמר קמפ, "ושלחתי את ההצעה שלי עם משרתת. אליו."
אדיי הצטרף לגידופים של קמפ.
"הוא יסתלק," אמר אדיי.
"לא הוא," אמר קמפ.
ניפוץ מהדהד של זכוכית בא מלמעלה. לאדיי הייתה הצצה כסופה באקדח קטן יוצא למחצה מכיסו של קמפ. "זה חלון, למעלה!" אמר קמפ, והוביל את הדרך למעלה. בא ניפוץ שני בעודם עוד על המדרגות. כשהגיעו לחדר העבודה מצאו שניים משלושת החלונות מנופצים, חצי מן החדר זרוע זכוכית מרוסקת, ואבן צור גדולה אחת מונחת על שולחן הכתיבה. שני הגברים עצרו בפתח, מתבוננים בהרס. קמפ קילל שוב, ובעודו עושה כן הלך החלון השלישי בנקישה כמו של אקדח, נתלה מכוכב לרגע, וקרס במשולשים משוננים ורועדים לתוך החדר.
"בשביל מה זה?" אמר אדיי.
"זו התחלה," אמר קמפ.
"אין דרך לטפס לכאן?"
"לא לחתול," אמר קמפ.
"אין תריסים?"
"לא כאן. כל החדרים למטה... הלו!"
ניפוץ, ואז חבטה של קרשים שהוכו בחוזקה באה מלמטה. "לעזאזל איתו!" אמר קמפ. "זה ודאי... כן... זה אחד מחדרי השינה. הוא הולך לעשות את כל הבית. אבל הוא טיפש. התריסים סגורים, והזכוכית תיפול החוצה. הוא יחתוך את רגליו."
עוד חלון הכריז על השמדתו. שני הגברים עמדו על הפרוזדור מבולבלים. "מצאתי!" אמר אדיי. "תן לי מקל או משהו, ואלך למטה לתחנה ואדאג שישלחו את כלבי הגישוש. זה אמור לגמור אותו! הם קרובים: לא עשר דקות..."
עוד חלון הלך בדרך חבריו.
"אין לך אקדח?" שאל אדיי.
ידו של קמפ הלכה לכיסו. אז היסס. "אין לי: לפחות לא אחד שאני יכול לוותר עליו."
"אחזיר אותו," אמר אדיי, "אתה תהיה בטוח כאן."
קמפ, מתבייש בסטייתו הרגעית מן האמת, מסר לו את הנשק.
"עכשיו לדלת," אמר אדיי.
כשעמדו מהססים במבואה, שמעו אחד מחלונות חדרי השינה בקומה הראשונה נסדק ומתנפץ. קמפ ניגש לדלת והתחיל להחליק את הבריחים בשקט ככל האפשר. פניו היו חיוורות מעט מן הרגיל. "אתה חייב לצאת ישר," אמר קמפ. ברגע נוסף היה אדיי על מפתן הדלת והבריחים נפלו בחזרה למחזיקים. הוא היסס לרגע, מרגיש נוח יותר כשגבו אל הדלת. אז צעד, זקוף ומרובע, במורד המדרגות. הוא חצה את המדשאה והתקרב לשער. רוח קלה נראתה מדווה על הדשא. משהו זז לידו. "עצור רגע," אמר קול, ואדיי נעצר מת וידו התהדקה על האקדח.
"נו?" אמר אדיי, לבן וקודר, וכל עצב מתוח.
"תעשה לי טובה ותחזור לבית," אמר הקול, מתוח וקודר כמו של אדיי.
"מצטער," אמר אדיי בצרידות מעט, והרטיב את שפתיו בלשונו. הקול היה מלפניו משמאל, חשב. נניח שינסה את מזלו בירייה?
"לאן אתה הולך?" אמר הקול, והייתה תנועה מהירה של השניים, והבזק של אור שמש מן השפה הפתוחה של כיסו של אדיי.
אדיי חדל וחשב. "לאן שאני הולך," אמר לאט, "זה עניין שלי." המילים עוד היו על שפתיו, כשזרוע באה סביב צווארו, גבו הרגיש ברך, והוא היה שרוע לאחור. הוא שלף בגמלוניות וירה באופן מגוחך, וברגע נוסף הוכה בפה והאקדח נעקר מאחיזתו. הוא עשה אחיזה שווא באיבר חלקלק, ניסה להיאבק ולקום ונפל לאחור. "לעזאזל!" אמר אדיי. הקול צחק. "הייתי הורג אותך עכשיו אילולא זה היה בזבוז של כדור," אמר. הוא ראה את האקדח באמצע האוויר, שני מטרים משם, מכוון אליו.
"נו?" אמר אדיי, מתיישב.
"קום," אמר הקול.
אדיי קם.
"הקשב," אמר הקול, ואז בעזות, "אל תנסה שום תרגילים. זכור שאני יכול לראות את פניך גם אם אתה לא יכול לראות את שלי. אתה חייב לחזור לבית."
"הוא לא יכניס אותי," אמר אדיי.
"חבל," אמר האיש הבלתי נראה. "אין לי שום ריב איתך."
אדיי הרטיב שוב את שפתיו. הוא הסיט את מבטו מקנה האקדח וראה את הים הרחוק, כחול מאוד וכהה תחת שמש הצהריים, את הגבעה הירוקה החלקה, את הצוק הלבן של הכף, ואת העיר רבת הבתים, ופתאום ידע שהחיים מתוקים מאוד. עיניו חזרו אל הדבר המתכתי הקטן הזה התלוי בין שמים לארץ, חמישה מטרים משם. "מה עליי לעשות?" אמר בזעף.
"מה עליי לעשות?" שאל האיש הבלתי נראה. "אתה תביא עזרה. הדבר היחיד הוא שתחזור."
"אנסה. אם יכניס אותי, תבטיח לא להסתער על הדלת?"
"אין לי שום ריב איתך," אמר הקול.
קמפ מיהר למעלה אחרי שהוציא את אדיי, ועכשיו, כפוף בין הזכוכיות השבורות ומציץ בזהירות מעל שפת אדן החלון של חדר העבודה, ראה את אדיי עומד ומשא ומתן עם הבלתי נראה. "למה הוא לא יורה?" לחש קמפ לעצמו. אז זז האקדח מעט והבהק אור השמש הבזיק בעיניו של קמפ. הוא סוכך על עיניו וניסה לראות את מקור הקרן המסנוורת.
"בוודאי!" אמר, "אדיי מסר את האקדח."
"תבטיח לא להסתער על הדלת," אמר אדיי. "אל תמתח משחק מנצח יותר מדי. תן לאדם הזדמנות."
"אתה תחזור לבית. אני אומר לך בפירוש שלא אבטיח שום דבר."
החלטתו של אדיי נראתה פתאום גמורה. הוא פנה אל הבית, הולך לאט וידיו מאחורי גבו. קמפ התבונן בו: נבוך. האקדח נעלם, הבזיק שוב לעין, נעלם שוב, והתגלה במבט קרוב יותר כחפץ כהה קטן העוקב אחרי אדיי. אז התרחשו הדברים מהר מאוד. אדיי זינק לאחור, הסתובב, חטף לעבר החפץ הקטן, החטיא אותו, הניף את ידיו ונפל קדימה על פניו, משאיר נשיפה קטנה של כחול באוויר. קמפ לא שמע את קול הירייה. אדיי התפתל, הרים את עצמו על זרוע אחת, נפל קדימה, ושכב דומם.
זמן מה נשאר קמפ בוהה ברשלנות השקטה של תנוחתו של אדיי. אחר הצהריים היה חם מאוד ודומם, דבר לא נראה נע בכל העולם מלבד זוג פרפרים צהובים הרודפים זה אחר זה בין השיחים שבין הבית לשער הדרך. אדיי שכב על המדשאה ליד השער. התריסים של כל הווילות במורד דרך הגבעה היו מוגפים, אבל בביתן קיץ ירוק קטן אחד הייתה דמות לבנה, כנראה איש זקן ישן. קמפ סרק את סביבות הבית בחיפוש אחר הצצה באקדח, אבל הוא נעלם. עיניו חזרו אל אדיי. המשחק נפתח יפה.
אז באו צלצול ודפיקות בדלת הקדמית, שגברו לבסוף לסערה, אבל לפי הוראותיו של קמפ נעלו המשרתים את עצמם בחדריהם. אחרי זה באה דממה. קמפ ישב והקשיב ואז התחיל להציץ בזהירות מבעד לשלושת החלונות, אחד אחרי השני. הוא הלך לראש המדרגות ועמד והקשיב באי נוחות. הוא חימש את עצמו במחתה מחדר השינה שלו, והלך לבדוק שוב את הבריחים הפנימיים של חלונות קומת הקרקע. הכול היה בטוח ושקט. הוא חזר למצפה. אדיי שכב ללא תנועה מעבר לשפת החצץ בדיוק כפי שנפל. בדרך, לאורך הווילות, באו המשרתת ושני שוטרים.
הכול היה דומם כמוות. שלושת האנשים נראו איטיים מאוד בהתקרבם. הוא תהה מה עושה יריבו.
הוא נרתע. היה ניפוץ מלמטה. הוא היסס וירד שוב למטה. פתאום הדהד הבית במהלומות כבדות ובהתבקעות עץ. הוא שמע ניפוץ ואת הצלצול ההרסני של בריחי הברזל של התריסים. הוא סובב את המפתח ופתח את דלת המטבח. בעודו עושה זאת, עפו התריסים, מבוקעים ומתפצלים, פנימה. הוא עמד המום. מסגרת החלון, מלבד מוט רוחב אחד, עוד הייתה שלמה, אבל רק שיניים קטנות של זכוכית נשארו במסגרת. התריסים נופצו פנימה בגרזן, ועכשיו ירד הגרזן במהלומות סוחפות על מסגרת החלון ועל סורגי הברזל המגינים עליה. אז פתאום קפץ הצידה ונעלם. הוא ראה את האקדח מונח על השביל בחוץ, ואז זינק הנשק הקטן לאוויר. הוא נסוג במהירות. האקדח נפץ מאוחר מדי במעט, ורסיס משפת הדלת הנסגרת הבזיק מעל ראשו. הוא טרק ונעל את הדלת, ובעומדו בחוץ שמע את גריפין צועק וצוחק. אז חודשו מהלומות הגרזן, עם תוצאותיהן המבקעות והמנפצות.
קמפ עמד במסדרון מנסה לחשוב. עוד רגע יהיה האיש הבלתי נראה במטבח. הדלת הזאת לא תעצור אותו אף רגע, ואז...
שוב בא צלצול בדלת הקדמית. אלה ודאי השוטרים. הוא רץ אל המבואה, העמיד את השרשרת, ושלף את הבריחים. הוא גרם לנערה לדבר לפני שהוריד את השרשרת, ושלושת האנשים נדחקו לתוך הבית בערימה, וקמפ טרק שוב את הדלת.
"האיש הבלתי נראה!" אמר קמפ. "יש לו אקדח, עם שתי יריות... שנשארו. הוא הרג את אדיי. ירה בו בכל אופן. לא ראיתם אותו על המדשאה? הוא שוכב שם."
"את מי?" אמר אחד השוטרים.
"את אדיי," אמר קמפ.
"באנו מהדרך האחורית," אמרה הנערה.
"מה הניפוץ הזה?" שאל אחד השוטרים.
"הוא במטבח: או שיהיה. הוא מצא גרזן..."
פתאום התמלא הבית במהלומותיו המהדהדות של האיש הבלתי נראה על דלת המטבח. הנערה בהתה לעבר המטבח, נרעדה, ונסוגה לחדר האוכל. קמפ ניסה להסביר במשפטים שבורים. הם שמעו את דלת המטבח נכנעת.
"לכאן," אמר קמפ, נכנס לפעולה, ודחק את השוטרים אל פתח חדר האוכל.
"מחתה," אמר קמפ, ומיהר אל סורג האח. הוא מסר את המחתה שנשא לשוטר אחד ואת זו של חדר האוכל לשני. פתאום השליך את עצמו לאחור.
"הופ!" אמר שוטר אחד, התכופף, ותפס את הגרזן על המחתה שלו. האקדח נפץ את הירייה שלפני האחרונה וקרע ציור יקר ערך של סידני קופר. השוטר השני הוריד את המחתה שלו על הנשק הקטן, כמו שמפילים צרעה, ושלח אותו מקרקש אל הרצפה.
בהתנגשות הראשונה צרחה הנערה, עמדה צורחת רגע ליד האח, ואז רצה לפתוח את התריסים: אולי מתוך רעיון להימלט דרך החלון המנופץ.
הגרזן נסוג אל המסדרון, וירד לגובה של כחצי מטר מן הרצפה. הם יכלו לשמוע את האיש הבלתי נראה נושם. "זוזו הצידה, שניכם," אמר. "אני רוצה את האיש הזה, קמפ."
"אנחנו רוצים אותך," אמר השוטר הראשון, עושה צעד מהיר קדימה ומצליף במחתה שלו לעבר הקול. האיש הבלתי נראה ודאי נרתע לאחור, והוא נתקל במעמד המטריות.
אז, בעוד השוטר מתנודד עם תנופת המכה שכיוון, השיב האיש הבלתי נראה בגרזן, הקסדה התקמטה כמו נייר, והמכה שלחה את האיש מסתובב אל הרצפה בראש מדרגות המטבח. אבל השוטר השני, מכוון אל מאחורי הגרזן במחתה שלו, פגע במשהו רך שנשבר בנקישה. נשמעה קריאת כאב חדה ואז נפל הגרזן ארצה. השוטר הצליף שוב בריק ולא פגע בדבר; הוא שם את רגלו על הגרזן, והכה שוב. אז עמד, המחתה מונפת כאלה, מקשיב בדריכות לתנועה הקלה ביותר.
הוא שמע את חלון חדר האוכל נפתח, וריצה מהירה של רגליים בפנים. חברו התגלגל והתיישב, והדם זורם בין עינו לאוזנו. "איפה הוא?" שאל האיש שעל הרצפה.
"לא יודע. פגעתי בו. הוא עומד איפשהו במבואה. אלא אם כן חמק על פניך. דוקטור קמפ... אדוני."
הפסקה.
"דוקטור קמפ," קרא השוטר שוב.
השוטר השני התחיל להיאבק לקום על רגליו. הוא קם. פתאום נשמעה הדריכה החלשה של רגליים יחפות על מדרגות המטבח. "יאפ!" קרא השוטר הראשון, והשליך מיד את המחתה שלו. היא ניפצה מנורת גז קטנה שעל הקיר.
הוא עשה כאילו ירדוף אחרי האיש הבלתי נראה למטה. אז חשב שוב ונכנס לחדר האוכל.
"דוקטור קמפ..." התחיל, ונעצר בבת אחת.
"דוקטור קמפ גיבור," אמר, כשחברו הציץ מעבר לכתפו.
חלון חדר האוכל היה פתוח לרווחה, ולא המשרתת ולא קמפ נראו.
דעתו של השוטר השני על קמפ הייתה תמציתית וציורית.