את עובדות הפריצה לבית הכומר שמענו בעיקר מפי הכומר ואשתו. היא אירעה בשעות הקטנות של יום שני של הפנטקוסט, היום שהוקדש באייפינג לחגיגות המועדון. גברת בנטינג, כך נראה, התעוררה פתאום בדממה שבאה לפני עלות השחר, ברושם חזק שדלת חדר השינה שלהם נפתחה ונסגרה. בהתחלה לא העירה את בעלה, אלא התיישבה במיטה והקשיבה. אז שמעה בבירור את הטפ, טפ, טפ של רגליים יחפות יוצאות מחדר ההלבשה הסמוך והולכות לאורך המעבר לעבר גרם המדרגות. ברגע שהייתה בטוחה בזה, העירה את הכומר מר בנטינג בשקט ככל האפשר. הוא לא הדליק אור, אבל כשהרכיב את משקפיו, את חלוק הבית שלה ואת נעלי האמבטיה שלו, יצא אל הפרוזדור להקשיב. הוא שמע בבירור רב גישוש מתנהל ליד שולחן הכתיבה בחדר העבודה שלו למטה, ואז עיטוש אלים.
לנוכח זאת חזר לחדר השינה שלו, חימש את עצמו בנשק המתבקש ביותר, מחתה האח, וירד במדרגות בלי רעש ככל האפשר. גברת בנטינג יצאה אל הפרוזדור.
השעה הייתה בערך ארבע, והחושך האחרון של הלילה חלף. היה נצנוץ קלוש של אור במבואה, אבל פתח חדר העבודה פער פה שחור שאין לחדור אותו. הכול היה דומם מלבד החריקה הקלושה של המדרגות תחת צעדו של מר בנטינג, והתנועות הקלות בחדר העבודה. אז משהו נקש, המגירה נפתחה, והיה רשרוש של ניירות. אז באה קללה, וגפרור הודלק וחדר העבודה הוצף באור צהוב. מר בנטינג היה עכשיו במבואה, ודרך הסדק בדלת יכול היה לראות את השולחן ואת המגירה הפתוחה ונר בוער על השולחן. אבל את השודד לא יכול היה לראות. הוא עמד שם במבואה בלי להחליט מה לעשות, וגברת בנטינג, פניה לבנות ומרוכזות, זחלה לאט במורד המדרגות אחריו. דבר אחד שמר על אומץ ליבו של מר בנטינג; השכנוע שהפורץ הזה הוא תושב הכפר.
הם שמעו צלצול של כסף, והבינו שהשודד מצא את רזרבת הזהב של משק הבית: שתי לירות ועשרה שילינג בחצאי מטבעות זהב בסך הכול. לשמע הקול הזה התעודד מר בנטינג לפעולה פתאומית. כשאחז במחתה בחוזקה, מיהר לתוך החדר, וגברת בנטינג צמודה אחריו. "היכנע!" קרא מר בנטינג, בעזות, ואז התכופף נדהם. ככל הנראה החדר היה ריק לגמרי.
ובכל זאת שכנועם ששמעו, ברגע ההוא ממש, מישהו זז בחדר עלה כדי ודאות. במשך חצי דקה, אולי, עמדו פעורי פה, ואז חצתה גברת בנטינג את החדר והביטה מאחורי הפרגוד, בעוד מר בנטינג, בדחף קרוב, הציץ מתחת לשולחן. אז הסיטה גברת בנטינג את וילונות החלון, ומר בנטינג הביט במעלה הארובה ובדק אותה במחתה. אז בחנה גברת בנטינג את סל הניירות ומר בנטינג פתח את מכסה דלי הפחם. אז נעצרו ועמדו כשעיניהם שואלות זו את זו.
"יכולתי להישבע..." אמר מר בנטינג.
"הנר!" אמר מר בנטינג. "מי הדליק את הנר?"
"המגירה!" אמרה גברת בנטינג. "והכסף נעלם!"
היא ניגשה בחיפזון אל הפתח.
"מכל המקרים המוזרים..."
נשמע עיטוש אלים במעבר. הם מיהרו החוצה, ובעודם עושים זאת נטרקה דלת המטבח. "הבא את הנר," אמר מר בנטינג, והוביל את הדרך. שניהם שמעו קול של בריחים הנמשכים בחיפזון לאחור.
כשפתח את דלת המטבח ראה דרך חדר הכלים שהדלת האחורית בדיוק נפתחת, והאור הקלוש של השחר המוקדם הראה את הגושים הכהים של הגן שמעבר. הוא בטוח ששום דבר לא יצא מן הדלת. היא נפתחה, עמדה פתוחה רגע, ואז נסגרה בטריקה. כשזה קרה, הנר שגברת בנטינג נשאה מחדר העבודה הבהב והתלקח. עברה דקה או יותר לפני שנכנסו למטבח.
המקום היה ריק. הם נעלו שוב את הדלת האחורית, בחנו את המטבח, את המזווה ואת חדר הכלים ביסודיות, ולבסוף ירדו למרתף. לא הייתה נפש אחת למצוא בבית, ככל שחיפשו.
אור היום מצא את הכומר ואשתו, זוג קטן בלבוש משונה, עדיין מתפלאים בקומת הקרקע שלהם לאורו המיותר של נר הולך ונמס.