קרה שבשעות המוקדמות של יום שני של הפנטקוסט, לפני שמילי גורשה מן המיטה ליומה, קמו מר הול וגברת הול שניהם וירדו בלי רעש למרתף. העניין שלהם שם היה בעל אופי פרטי, והיה קשור איכשהו למשקל הסגולי של הבירה שלהם. בקושי נכנסו למרתף כשגברת הול גילתה ששכחה להוריד בקבוק סרספרילה מחדרם המשותף. מאחר שהיא הייתה המומחית והמבצעת הראשית בעניין הזה, עלה הול כמובן למעלה להביא אותו.
על הפרוזדור הופתע לראות שדלתו של הזר פתוחה קמעה. הוא המשיך לחדרו שלו ומצא את הבקבוק כפי שהורו לו.
אבל כשחזר עם הבקבוק, הבחין שבריחי הדלת הקדמית נמשכו לאחור, שהדלת למעשה רק סגורה בלשונית. ובהבזק של השראה קישר זאת עם חדרו של הזר למעלה ועם הרמזים של מר טדי הנפרי. הוא זכר בבירור שהחזיק את הנר בזמן שגברת הול נעלה את הבריחים האלה בלילה. למראה הזה עצר, פעור פה, ואז, והבקבוק עדיין בידו, עלה שוב למעלה. הוא דפק על דלתו של הזר. לא הייתה תשובה. הוא דפק שוב; אז דחף את הדלת ופתח אותה לרווחה ונכנס.
זה היה כפי שציפה. המיטה, וגם החדר, היו ריקים. ומה שמוזר יותר, אפילו לשכלו הכבד, על כיסא חדר השינה ולאורך מעקה המיטה היו פזורים הבגדים, הבגדים היחידים ככל שידע, והתחבושות של אורחם. אפילו כובעו הגדול והרך היה מוטה בעליזות על עמוד המיטה.
כשהול עמד שם שמע את קול אשתו עולה ממעמקי המרתף, באותה קריסה מהירה של ההברות ובהרמה שואלת של המילים האחרונות לצליל גבוה, שבה נוהג איש הכפר ממערב סאסקס לציין קוצר רוח נמרץ. "ג'ורג'! מצאת מה שרציתי?"
לשמע זה הסתובב ומיהר למטה אליה. "ג'ני," אמר, מעל מעקה מדרגות המרתף, "זה נכון מה שהנפרי אומר. הוא לא בחדר שלו, הוא לא. והדלת הקדמית לא נעולה."
בהתחלה גברת הול לא הבינה, וברגע שהבינה החליטה לראות את החדר הריק בעצמה. הול, עדיין מחזיק את הבקבוק, הלך ראשון. "אם הוא לא שם," אמר, "הבגדים שלו שם. ומה הוא עושה בלי הבגדים שלו, אז? זה עסק מוזר ביותר."
כשעלו במדרגות המרתף, שניהם, כך התברר אחר כך, דמיינו ששמעו את הדלת הקדמית נפתחת ונסגרת, אבל כשראו שהיא סגורה ושאין שם דבר, אף אחד לא אמר מילה לשני על כך באותו זמן. גברת הול עקפה את בעלה במעבר ורצה ראשונה למעלה. מישהו התעטש על המדרגות. הול, שהלך שש מדרגות מאחור, חשב ששמע אותה מתעטשת. היא, שהלכה ראשונה, הייתה תחת הרושם שהול מתעטש. היא פתחה את הדלת בתנופה ועמדה והתבוננה בחדר. "מכל הדברים המוזרים!" אמרה.
היא שמעה משיכת אף קרוב מאחורי ראשה כך נראה, וכשהסתובבה הופתעה לראות את הול במרחק כמה מטרים על המדרגה העליונה. אבל ברגע נוסף הוא היה לצדה. היא רכנה קדימה ושמה את ידה על הכרית ואז מתחת לשמיכות.
"קר," אמרה. "הוא ער כבר שעה או יותר."
כשעשתה זאת, קרה דבר יוצא דופן ביותר. כלי המיטה התקבצו יחד, זינקו פתאום למעין פסגה, ואז קפצו בראש מורד מעל המעקה התחתון. זה היה בדיוק כאילו יד אחזה בהם באמצע והשליכה אותם הצידה. מיד אחר כך קפץ כובעו של הזר מעמוד המיטה, תיאר מעוף סחרחר באוויר על פני רוב מעגל, ואז זינק ישר אל פניה של גברת הול. אז במהירות דומה באה הספוג מכיור הרחצה; ואז הכיסא, שהשליך הצידה בלי אכפתיות את מעילו ואת מכנסיו של הזר, וצחק ביובש בקול דומה במיוחד לזה של הזר, הפנה את ארבע רגליו אל גברת הול, נראה מכוון אליה לרגע, והסתער עליה. היא צרחה והסתובבה, ואז רגלי הכיסא באו בעדינות אבל בתקיפות אל גבה ודחפו אותה ואת הול החוצה מן החדר. הדלת נטרקה באלימות וננעלה. הכיסא והמיטה נראו מבצעים ריקוד ניצחון לרגע, ואז בבת אחת הכול היה דומם.
גברת הול נשארה כמעט במצב של עילפון בזרועותיו של מר הול על הפרוזדור. בקושי הרב ביותר הצליחו מר הול ומילי, שהתעוררה מצעקת הבהלה שלה, להוריד אותה למטה, ולהפעיל את אמצעי ההחייאה המקובלים במקרים כאלה.
"אלה רוחות," אמרה גברת הול. "אני יודעת שאלה רוחות. קראתי עליהן בעיתונים. שולחנות וכיסאות קופצים ורוקדים..."
"קחי עוד טיפה, ג'ני," אמר הול. "זה ירגיע אותך."
"תנעל אותו בחוץ," אמרה גברת הול. "אל תיתן לו להיכנס שוב. חצי ניחשתי: יכולתי לדעת. עם העיניים הבולטות האלה והראש החבוש, ואף פעם לא הולך לכנסייה ביום ראשון. וכל הבקבוקים האלה: יותר ממה שנכון שיהיה לאדם. הוא הכניס את הרוחות לרהיטים... הרהיטים הישנים והטובים שלי! על הכיסא הזה בדיוק נהגה לשבת אמא היקרה והמסכנה שלי כשהייתי ילדה קטנה. לחשוב שהוא יקום נגדי עכשיו!"
"רק עוד טיפה, ג'ני," אמר הול. "העצבים שלך כולם מעורערים."
הם שלחו את מילי מעבר לרחוב דרך אור השמש הזהוב של חמש לפנות בוקר להעיר את מר סנדי וודג'רס, הנפח. מחמאות ממר הול והרהיטים למעלה מתנהגים באופן יוצא דופן ביותר. האם מר וודג'רס יבוא? הוא היה איש יודע דבר, מר וודג'רס, ובעל תושייה רבה. הוא ראה את המקרה בחומרה רבה. "שיקחני השד אם זה לא כישוף," הייתה דעתו של מר סנדי וודג'רס. "צריך פרסות סוס בשביל בריות כמוהו."
הוא בא מודאג מאוד. הם רצו שיוביל את הדרך למעלה לחדר, אבל לא נראה שהוא ממהר. הוא העדיף לדבר במעבר. מעבר לדרך יצא השוליה של הקסטר והתחיל להוריד את תריסי חלון הטבק. קראו לו להצטרף לדיון. מר הקסטר הלך אחריו כמובן בתוך כמה דקות. הגאונות האנגלו־סקסית לממשל פרלמנטרי הוכיחה את עצמה; היה הרבה דיבור ושום פעולה מכרעת. "בואו נשמע את העובדות קודם," התעקש מר סנדי וודג'רס. "בואו נהיה בטוחים שנפעל בצדק גמור אם נפרוץ את הדלת ההיא. דלת שלא נפרצה תמיד אפשר לפרוץ, אבל אי אפשר לבטל פריצה של דלת אחרי שפרצת אותה."
ופתאום ובאופן מופלא ביותר נפתחה דלת החדר למעלה מעצמה, וכשהרימו את עיניהם בתדהמה, ראו יורדת במדרגות את דמותו העטופה של הזר בוהה בשחור ובריקנות יותר מתמיד בעיני הזכוכית הכחולה הגדולות שלא לצורך שלו. הוא ירד בנוקשות ולאט, בוהה כל הזמן; הוא חצה את המעבר בוהה, ואז עצר.
"תראו שם!" אמר, ועיניהם הלכו בעקבות כיוון אצבעו העטויה בכפפה וראו בקבוק סרספרילה ממש ליד דלת המרתף. אז נכנס לטרקלין, ופתאום, במהירות, ברשעות, טרק את הדלת בפניהם.
אף מילה לא נאמרה עד שגוועו ההדים האחרונים של הטריקה. הם בהו זה בזה. "ובכן, אם זה לא עולה על הכול!" אמר מר וודג'רס, והשאיר את האפשרות האחרת לא אמורה.
"הייתי נכנס ושואל אותו על זה," אמר וודג'רס למר הול. "הייתי דורש הסבר."
לקח זמן מה להביא את בעלה של בעלת הפונדק לדרגה הזאת. לבסוף דפק, פתח את הדלת, והגיע עד, "סליחה..."
"לך לעזאזל!" אמר הזר בקול אדיר, ו"תסגור את הדלת אחריך." וכך הסתיים הראיון הקצר.