הזר נכנס לטרקלין הקטן של "הכרכרה והסוסים" בערך בחמש וחצי בבוקר, ושם נשאר עד קרוב לצהריים, התריסים מורדים, הדלת סגורה, ואיש, אחרי שהול נהדף, לא העז להתקרב אליו.
כל הזמן הזה ודאי צם. שלוש פעמים צלצל בפעמונו, בפעם השלישית בזעם ובלי הפסקה, אבל איש לא ענה לו. "הוא וה'לך לעזאזל' שלו, באמת!" אמרה גברת הול. עד מהרה הגיעה שמועה חלקית על הפריצה לבית הכומר, וחיברו שניים ושניים. הול, בעזרת וודג'רס, הלך למצוא את מר שאקלפורת', שופט השלום, ולקבל את עצתו. איש לא העז לעלות למעלה. במה העסיק הזר את עצמו לא ידוע. מדי פעם היה פוסע באלימות הלוך ושוב, ופעמיים באה התפרצות של קללות, קריעה של נייר, וניפוץ אלים של בקבוקים.
הקבוצה הקטנה של אנשים מבוהלים אבל סקרנים גדלה. גברת הקסטר באה; כמה בחורים צעירים ועליזים, מבהיקים במעילים שחורים מוכנים ובעניבות נייר: כי זה היה יום שני של הפנטקוסט: הצטרפו לקבוצה בשאלות מבולבלות. ארצ'י הארקר הצעיר הצטיין כשעלה בחצר וניסה להציץ מתחת לתריסי החלון. הוא לא יכול היה לראות דבר, אבל נתן סיבה להניח שראה, ואחרים מבני הנוער של אייפינג הצטרפו אליו עד מהרה.
זה היה הנאה מכל ימי שני של הפנטקוסט האפשריים, ולאורך רחוב הכפר עמדה שורה של כמעט תריסר דוכנים, מטווח, ועל הדשא ליד הנפחייה היו שלוש עגלות בצהוב ובשוקולד וכמה זרים ציוריים משני המינים שהקימו דוכן של הפלת אגוזי קוקוס. האדונים לבשו סוודרים כחולים, הגבירות סינרים לבנים וכובעים אופנתיים למדי עם נוצות כבדות. וודג'ר מ"העופר הסגול", ומר ג'אגרס, הסנדלר, שגם מכר אופניים ישנים ומשומשים, מתחו שרשרת של דגלי בריטניה ודגלים מלכותיים (שבמקור חגגו את יובל ויקטוריה הראשון) לרוחב הדרך.
ובפנים, בחושך המלאכותי של הטרקלין, שאליו חדרה רק קרן דקה אחת של אור שמש, הזר, רעב, יש להניח, ומפוחד, מוסתר בעטיפותיו החמות והלא נוחות, עיין דרך משקפיו הכהים בנייר שלו או הקיש בבקבוקיו הקטנים והמלוכלכים, ומדי פעם קילל בפראות את הנערים, הנשמעים אם כי לא נראים, מחוץ לחלונות. בפינה ליד האח שכבו השברים של חצי תריסר בקבוקים מנופצים, וריח חריף של כלור הכתים את האוויר. את זה אנחנו יודעים ממה שנשמע באותו זמן וממה שנראה אחר כך בחדר.
בערך בצהריים פתח פתאום את דלת הטרקלין שלו ועמד ונעץ מבט קבוע בשלושה או ארבעה אנשים שבמזנון. "גברת הול," אמר. מישהו הלך במבוכה וקרא לגברת הול.
גברת הול הופיעה אחרי הפסקה, קצת חסרת נשימה, אבל עזה עוד יותר בגלל זה. הול עדיין היה בחוץ. היא חשבה מראש על הסצנה הזאת, והיא באה מחזיקה מגש קטן ועליו חשבון שלא שולם. "החשבון שלך אתה רוצה, אדוני?" אמרה.
"למה לא נערכה ארוחת הבוקר שלי? למה לא הכנת את הארוחות שלי ולא ענית לפעמון שלי? את חושבת שאני חי בלי לאכול?"
"למה החשבון שלי לא שולם?" אמרה גברת הול. "זה מה שאני רוצה לדעת."
"אמרתי לך לפני שלושה ימים שאני מחכה להעברת כספים..."
"אמרתי לך לפני יומיים שאני לא הולכת לחכות לשום העברות. אתה לא יכול לרטון אם ארוחת הבוקר שלך מחכה קצת, אם החשבון שלי מחכה כבר חמישה ימים, נכון?"
הזר קילל בקצרה אבל בחיות.
"נו, נו!" מן המזנון.
"והייתי מודה לך מאוד, אדוני, אם תשמור את הקללות שלך לעצמך, אדוני," אמרה גברת הול.
הזר עמד ונראה יותר מתמיד כמו קסדת צלילה כועסת. במזנון הורגש בכלל שגברת הול גוברת עליו. מילותיו הבאות הראו זאת.
"תשמעי, אישה טובה..." התחיל.
"אל תקרא לי 'אישה טובה'," אמרה גברת הול.
"אמרתי לך שהעברת הכספים שלי לא הגיעה."
"העברת כספים, באמת!" אמרה גברת הול.
"בכל זאת, אני מעז לומר שבכיס שלי..."
"אמרת לי לפני שלושה ימים שאין לך עליך שום דבר מלבד כסף קטן בשווי מטבע זהב אחד."
"ובכן, מצאתי עוד..."
"הו־הו!" מן המזנון.
"מעניין איפה מצאת אותו," אמרה גברת הול.
זה נראה כמרגיז את הזר מאוד. הוא רקע ברגלו. "מה את מתכוונת?" אמר.
"שמעניין איפה מצאת אותו," אמרה גברת הול. "ולפני שאקבל חשבונות או אכין ארוחות בוקר, או אעשה דברים כאלה בכלל, אתה צריך לספר לי דבר או שניים שאני לא מבינה, ושאף אחד לא מבין, ושכולם משתוקקים מאוד להבין. אני רוצה לדעת מה עשית לכיסא שלי למעלה, ואני רוצה לדעת איך זה שהחדר שלך היה ריק, ואיך נכנסת שוב. מי שמתאכסן בבית הזה נכנס בדלתות: זה כלל הבית, ואת זה לא עשית, ומה שאני רוצה לדעת זה איך כן נכנסת. ואני רוצה לדעת..."
פתאום הרים הזר את ידיו העטויות כפפות קמוצות, רקע ברגלו, ואמר, "די!" באלימות יוצאת דופן כזאת שהשתיק אותה מיד.
"את לא מבינה," אמר, "מי אני או מה אני. אני אראה לך. בשמיים! אני אראה לך." אז שם את כף ידו הפתוחה על פניו והסיר אותה. מרכז פניו נעשה חלל שחור. "הנה," אמר. הוא צעד קדימה ומסר לגברת הול משהו שהיא, בוהה בפניו המשתנות, קיבלה באופן אוטומטי. אז, כשראתה מה זה, צרחה בקול, הפילה אותו, ונסוגה מתנודדת. האף, זה היה אפו של הזר! ורוד ומבריק, התגלגל על הרצפה.
אז הסיר את משקפיו, וכל מי שבמזנון התנשף. הוא הסיר את כובעו, ובתנועה אלימה קרע את פאותיו ואת תחבושותיו. לרגע הן התנגדו לו. הבזק של ציפייה נוראה עבר במזנון. "אוי, אלוהים!" אמר מישהו. אז הן ירדו.
זה היה גרוע מכל דבר. גברת הול, עומדת פעורת פה ומוכת אימה, צווחה על מה שראתה, ומיהרה אל דלת הבית. כולם התחילו לזוז. הם היו מוכנים לצלקות, להשחתות, לזוועות מוחשיות, אבל כלום! התחבושות והשער המלאכותי עפו על פני המעבר לתוך המזנון, וגרמו לנער מגושם לקפוץ כדי להתחמק מהם. כולם נפלו זה על זה במורד המדרגות. כי האיש שעמד שם וצעק איזה הסבר לא ברור, היה דמות מוצקה ומניפת ידיים עד צווארון מעילו, ואז: אין, שום דבר נראה כלל!
אנשים במורד הכפר שמעו צעקות וצווחות, וכשהביטו במעלה הרחוב ראו את "הכרכרה והסוסים" יורה החוצה באלימות את אנושיותה. הם ראו את גברת הול נופלת ואת מר טדי הנפרי קופץ כדי לא ליפול עליה, ואז שמעו את הצרחות המחרידות של מילי, שהגיחה פתאום מן המטבח לקול המהומה ונתקלה בזר חסר הראש מאחור. אלה גברו פתאום.
מיד כולם לאורך הרחוב, מוכר הממתקים, בעל דוכן הקוקוס ועוזרו, איש הנדנדות, ילדים וילדות קטנים, גנדרנים כפריים, נערות מטופחות, זקנים בחלוקי עבודה וצוענים בסינרים: התחילו לרוץ לעבר הפונדק, ובזמן קצר באופן פלאי המון של אולי ארבעים איש, שהלך וגדל במהירות, התנודד וצעק ושאל וקרא והציע, לפני המוסד של גברת הול. נראה שכולם להוטים לדבר בבת אחת, והתוצאה הייתה מגדל בבל. קבוצה קטנה תמכה בגברת הול, שהורמה במצב של קריסה. הייתה התייעצות, ועדות בלתי יאומנת של עד ראייה צעקני. "הו, שד!" "מה הוא עשה, אז?" "לא פגע בבחורה, נכון?" "רץ עליה עם סכין, אני מאמין." "בלי ראש, אני אומר לך. אני לא מתכוון בשום צורת דיבור. אני מתכוון לאיש בלי ראש!" "שטויות! זה איזה תעלול קוסמות." "הוריד את העטיפות שלו, הוא הוריד..."
במאבקיו לראות פנימה דרך הדלת הפתוחה, ההמון יצר טריז מפוזר, עם הקודקוד ההרפתקני יותר קרוב לפונדק. "הוא עמד לרגע, שמעתי את הבחורה צורחת, והוא הסתובב. ראיתי את החצאיות שלה מתנופפות, והוא הלך אחריה. לא לקח עשר שניות. הוא חוזר עם סכין ביד שלו וכיכר לחם; עמד ממש כאילו בוהה. לא לפני רגע. נכנס בדלת ההיא שם. אני אומר לך, אין לו ראש בכלל. רק עכשיו פספסת אותו..."
הייתה מהומה מאחור, והדובר עצר לזוז הצידה בשביל תהלוכה קטנה שצעדה בנחישות רבה לעבר הבית; תחילה מר הול, אדום ונחוש מאוד, אחר כך מר בובי ג'אפרס, שוטר הכפר, ואחר כך מר וודג'רס הזהיר. הם באו עכשיו חמושים בצו.
אנשים צעקו מידע סותר על הנסיבות האחרונות. "ראש או בלי ראש," אמר ג'אפרס, "אני צריך לעצור אותו, ולעצור אותו אעצור."
מר הול צעד במעלה המדרגות, צעד ישר אל דלת הטרקלין ופתח אותה בתנופה. "שוטר," אמר, "עשה את חובתך."
ג'אפרס צעד פנימה. הול אחריו, וודג'רס אחרון. הם ראו באור העמום את הדמות חסרת הראש פונה אליהם, עם קרום לחם מכורסם ביד אחת עטויה בכפפה וגוש גבינה בשנייה.
"זה הוא!" אמר הול.
"מה לעזאזל זה?" בא טון של מחאה כועסת מעל לצווארון הדמות.
"אתה לקוח משונה ארור, אדוני," אמר מר ג'אפרס. "אבל ראש או בלי ראש, הצו אומר 'גוף', וחובה היא חובה..."
"התרחקו!" אמרה הדמות, נרתעת לאחור.
בבת אחת הטיח את הלחם ואת הגבינה, ומר הול בקושי תפס את הסכין שעל השולחן בזמן כדי להציל אותה. הכפפה השמאלית של הזר ירדה והוטחה בפניו של ג'אפרס. ברגע נוסף ג'אפרס, קוטע איזו הצהרה בעניין צו, אחז בו בפרק היד חסר היד ותפס את גרונו הבלתי נראה. הוא קיבל בעיטה מצלצלת בשוק שגרמה לו לצעוק, אבל שמר על אחיזתו. הול שלח את הסכין מחליקה לאורך השולחן אל וודג'רס, ששימש כשוער של ההתקפה, כביכול, ואז צעד קדימה כשג'אפרס והזר התנודדו ומעדו לעברו, נאחזים ומכים. כיסא עמד בדרך, ועף הצידה בהתרסקות כשנפלו יחד.
"תפוס את הרגליים," אמר ג'אפרס בין שיניו.
מר הול, שניסה לפעול לפי ההוראות, קיבל בעיטה מצלצלת בצלעות שסילקה אותו לרגע, ומר וודג'רס, כשראה שהזר הערוף התגלגל וגבר על ג'אפרס, נסוג לעבר הדלת, סכין ביד, וכך התנגש במר הקסטר ובעגלון מסידרברידג' שבאו להצלת החוק והסדר. באותו רגע נפלו שלושה או ארבעה בקבוקים מן השידה וירו רשת של חריפות לאוויר החדר.
"אני נכנע," קרא הזר, אף שהפיל את ג'אפרס, וברגע נוסף עמד מתנשף, דמות מוזרה, בלי ראש ובלי ידיים: כי הוא הסיר עכשיו את כפפתו הימנית וגם את השמאלית. "אין טעם," אמר, כאילו מתייפח מחוסר נשימה.
זה היה הדבר המוזר ביותר בעולם לשמוע את הקול הזה בא כאילו מתוך חלל ריק, אבל האיכרים של סאסקס הם אולי האנשים הענייניים ביותר תחת השמש. גם ג'אפרס קם והוציא זוג אזיקים. אז בהה.
"תגיד!" אמר ג'אפרס, נעצר בבת אחת בהבנה עמומה של חוסר ההתאמה של כל העסק, "לעזאזל! אי אפשר להשתמש בהם, ככל שאני רואה."
הזר העביר את זרועו במורד הווסט שלו, וכמו בנס נפתחו הכפתורים שאליהם הצביע שרוולו הריק. אז אמר משהו על השוק שלו, והתכופף. נראה שהוא מגשש בנעליו ובגרביו.
"הרי!" אמר הקסטר, פתאום, "זה בכלל לא אדם. אלה רק בגדים ריקים. תראו! אפשר לראות לאורך הצווארון שלו ואת הבטנות של הבגדים שלו. יכולתי לשים את הזרוע שלי..."
הוא הושיט את ידו; נראה שהיא פגשה משהו באמצע האוויר, והוא משך אותה לאחור בקריאה חדה. "הייתי רוצה שתוציא את האצבעות שלך מן העין שלי," אמר הקול האוורירי, בטון של מחאה פראית. "העובדה היא שאני כולי כאן: ראש, ידיים, רגליים, וכל השאר, אבל במקרה אני בלתי נראה. זה מטרד ארור, אבל אני כזה. זו לא סיבה שכל בור טיפש באייפינג ינקב אותי לחתיכות, נכון?"
החליפה, שכולה פתוחה עכשיו ותלויה ברפיון על תומכיה הבלתי נראים, עמדה, ידיה על מותניה.
כמה מן הגברים האחרים נכנסו עכשיו לחדר, כך שהיה צפוף מאוד. "בלתי נראה, אה?" אמר הקסטר, מתעלם מן הגידופים של הזר. "מי שמע אי פעם דבר כזה?"
"זה מוזר, אולי, אבל זה לא פשע. למה שוטר תוקף אותי בדרך כזאת?"
"אה! זה עניין אחר," אמר ג'אפרס. "בלי ספק קצת קשה לראות אותך באור הזה, אבל יש לי צו והכול כשורה. מה שאני רודף אחריו זה לא שום אי נראות: זו פריצה. נפרצו לבית ונלקח כסף."
"נו?"
"והנסיבות בהחלט מצביעות..."
"הבל ושטויות!" אמר האיש הבלתי נראה.
"אני מקווה, אדוני; אבל קיבלתי את ההוראות שלי."
"ובכן," אמר הזר, "אבוא. אבוא. אבל בלי אזיקים."
"זה הדבר הרגיל," אמר ג'אפרס.
"בלי אזיקים," התנה הזר.
"סלח לי," אמר ג'אפרס.
בבת אחת התיישבה הדמות, ולפני שמישהו יכול היה להבין מה נעשה, נבעטו נעלי הבית, הגרביים והמכנסיים מתחת לשולחן. אז זינק שוב והשליך מעליו את מעילו.
"הי, תפסיק עם זה," אמר ג'אפרס, כשהבין פתאום מה קורה. הוא נאחז בווסט; הוא נאבק, והחולצה החליקה ממנו והשאירה אותו רפוי וריק בידו. "תחזיקו אותו!" אמר ג'אפרס, בקול רם. "ברגע שהוא מוריד את הדברים..."
"תחזיקו אותו!" קראו כולם, והייתה הסתערות על החולצה הלבנה המתנפנפת שהייתה עכשיו כל מה שנראה מן הזר.
שרוול החולצה הנחית מכה ממולחת בפניו של הול שעצרה את התקדמותו בזרועות פתוחות, ושלחה אותו לאחור לתוך טות'סאם הזקן, שמש הכנסייה, וברגע נוסף הורם הבגד והתעוות והתנופף בריקנות סביב הזרועות, ממש כמו חולצה שדוחפים מעל ראשו של אדם. ג'אפרס נאחז בה, ורק עזר למשוך אותה; הוא הוכה בפה מתוך האוויר, ומיד השליך את אלתו והכה את טדי הנפרי בפראות על קודקודו.
"זהירות!" אמרו כולם, מסייפים באקראי ומכים בכלום. "תחזיקו אותו! תסגרו את הדלת! אל תתנו לו להשתחרר! תפסתי משהו! הנה הוא!" מגדל בבל מושלם של רעשים עשו. כולם, כך נראה, הוכו בבת אחת, וסנדי וודג'רס, נבון כתמיד ושכלו מחודד ממכה נוראה באף, פתח שוב את הדלת והוביל את המנוסה. האחרים, שהלכו אחריו מיד, נדחקו לרגע בפינה ליד הפתח. ההכאה נמשכה. לפיפס, האוניטרי, נשברה שן קדמית, והנפרי נפצע בסחוס אוזנו. ג'אפרס הוכה מתחת ללסת, וכשהסתובב, תפס משהו שחצץ בינו לבין הקסטר בתגרה, ומנע מהם להיפגש. הוא הרגיש חזה שרירי, וברגע נוסף כל גוש האנשים הנאבקים והנרגשים נורה החוצה אל המבואה הצפופה.
"תפסתי אותו!" צעק ג'אפרס, נחנק ומתנודד דרך כולם, ונאבק בפנים סגולות ובעורקים נפוחים נגד אויבו הבלתי נראה.
אנשים מעדו ימינה ושמאלה כשהקרב יוצא הדופן התנודד במהירות לעבר דלת הבית, וסבב במורד חצי תריסר המדרגות של הפונדק. ג'אפרס צעק בקול חנוק, מחזיק בחוזקה בכל זאת, ומשתמש בברכו, הסתובב ונפל בכבדות למטה, וראשו על החצץ. רק אז נרפו אצבעותיו.
היו קריאות נרגשות של "תחזיקו אותו!" "בלתי נראה!" וכן הלאה, ובחור צעיר, זר במקום ששמו לא נודע, מיהר פנימה מיד, תפס משהו, איבד את אחיזתו, ונפל על גופו השרוע של השוטר. באמצע הדרך מעבר לכביש צרחה אישה כשמשהו דחק על פניה; כלב, שנבעט כנראה, ייבב ורץ מיילל לחצר של הקסטר, ובזה הושלם מעברו של האיש הבלתי נראה. זמן מה עמדו אנשים נדהמים ומניפי ידיים, ואז באה בהלה, ופיזרה אותם ברחבי הכפר כמו שמשב רוח מפזר עלים מתים.
אבל ג'אפרס שכב דומם לגמרי, פניו למעלה וברכיו כפופות, לרגלי מדרגות הפונדק.