עליכם לדמיין את מר תומאס מארוול כאדם בעל פרצוף שופע וגמיש, אף בעל בליטה גלילית, פה תאוותני, רחב ומשתנה, וזקן בעל תמהוניות סוררת. גופו נטה לשמנמנות; גפיו הקצרים הדגישו את הנטייה הזאת. הוא חבש כובע משי פרוותי, וההחלפה התכופה של כפתורים בחוטי שזירה ובשרוכי נעליים, הנראית בנקודות קריטיות של תלבושתו, סימנה אדם רווק במהותו.
מר תומאס מארוול ישב ורגליו בתעלה בצד הדרך מעל הרמה לעבר אדרדין, כשניים וחצי קילומטרים מחוץ לאייפינג. רגליו, מלבד גרביים בעלות תחרה לא סדירה, היו יחפות, בהונותיו הגדולות היו רחבות, וזקורות כמו אוזני כלב ערני. בנחת, הוא עשה כל דבר בנחת, שקל למדוד זוג מגפיים. אלה היו המגפיים השלמים ביותר שנתקל בהם מזה זמן רב, אבל גדולים מדי בשבילו; ואילו אלה שהיו לו, במזג אוויר יבש, התאימו בנוחות רבה, אבל סוליותיהם היו דקות מדי ללחות. מר תומאס מארוול שנא נעליים מרווחות, אבל מצד שני שנא לחות. הוא מעולם לא חשב עד הסוף איזה מהם שנא יותר, וזה היה יום נעים, ולא היה דבר טוב יותר לעשות. אז העמיד את ארבע הנעליים בקבוצה חיננית על הדשא והביט בהן. וכשראה אותן שם בין העשב והעיקרית הצומחת, עלה בדעתו פתאום ששני הזוגות מכוערים ביותר למראה. הוא לא נבהל כלל מקול מאחוריו.
"הם מגפיים, בכל אופן," אמר הקול.
"הם... מגפי צדקה," אמר מר תומאס מארוול, וראשו מוטה הצידה כשהוא מביט בהם בסלידה; "ואיזה מהם הזוג המכוער ביותר בכל היקום המבורך, שייקחני השד אם אני יודע!"
"הממ," אמר הקול.
"נעלתי גרועים יותר: למעשה, לא נעלתי בכלל. אבל אף אחד מכוער בצורה חצופה כזאת: אם תרשה לי את הביטוי. אני מקבץ מגפיים: במיוחד: כבר ימים. כי נמאס לי מהם. הם שלמים מספיק, כמובן. אבל ג'נטלמן בנדודים רואה כל כך הרבה מן המגפיים שלו. ואם תאמין לי, לא השגתי כלום בכל הארץ המבורכת, ככל שניסיתי, חוץ מהם. תסתכל עליהם! וזו ארץ טובה למגפיים, בדרך כלל. אבל זה פשוט המזל המופקר שלי. אני משיג את המגפיים שלי בארץ הזאת עשר שנים או יותר. ואז מתנהגים אליך ככה."
"זו ארץ בהמית," אמר הקול. "וחזירים במקום אנשים."
"נכון?" אמר מר תומאס מארוול. "אלוהים! אבל המגפיים האלה! זה עולה על הכול."
הוא סובב את ראשו מעבר לכתפו ימינה, כדי להביט במגפיו של בן שיחו לשם השוואה, והנה! במקום שבו היו צריכים להיות מגפיו של בן שיחו לא היו לא רגליים ולא מגפיים. הוא הוקרן בשחר של תדהמה גדולה. "איפה אתה?" אמר מר תומאס מארוול מעבר לכתפו, וקם על ארבע. הוא ראה מרחב של רמות ריקות כשהרוח מנדנדת את שיחי הרותם הרחוקים ירוקי הקצוות.
"אני שיכור?" אמר מר מארוול. "היו לי חזיונות? דיברתי עם עצמי? מה ל..."
"אל תיבהל," אמר קול.
"בלי שום דיבור מן הבטן עליי," אמר מר תומאס מארוול, קם בחדות על רגליו. "איפה אתה? ניבהל, באמת!"
"אל תיבהל," חזר הקול.
"אתה תיבהל עוד דקה, טיפש מטופש," אמר מר תומאס מארוול. "איפה אתה? תן לי לסמן אותך...
"אתה קבור?" אמר מר תומאס מארוול, אחרי הפסקה.
לא הייתה תשובה. מר תומאס מארוול עמד בלי מגפיים ונדהם, מעילו כמעט מושלך.
"פיוויט," אמרה קיווית, רחוק מאוד.
"פיוויט, באמת!" אמר מר תומאס מארוול. "זה לא זמן לשטויות." הרמה הייתה שוממה, מזרח ומערב, צפון ודרום; הדרך עם תעלותיה הרדודות ויתדות הגבול הלבנות שלה רצה חלקה וריקה צפונה ודרומה, ומלבד הקיווית ההיא, גם השמיים הכחולים היו ריקים. "שאלוהים יעזור לי," אמר מר תומאס מארוול, מעמיס שוב את מעילו על כתפיו. "זה השתייה! יכולתי לדעת."
"זו לא השתייה," אמר הקול. "תשמור על עצבים יציבים."
"או!" אמר מר מארוול, ופניו הלבינו בין כתמיהן. "זו השתייה!" חזרו שפתיו בלי קול. הוא נשאר בוהה סביבו, מסתובב לאט לאחור. "יכולתי להישבע ששמעתי קול," לחש.
"כמובן ששמעת."
"הנה הוא שוב," אמר מר מארוול, עוצם את עיניו ומצמיד את ידו למצחו בתנועה טרגית. פתאום נתפס בצווארונו ונוער באלימות, ונשאר מבולבל מתמיד. "אל תהיה טיפש," אמר הקול.
"יצאתי... מן... הדעת... הפורחת... שלי," אמר מר מארוול. "אין טעם. זה מהדאגה על המגפיים הארורים האלה. יצאתי מן הדעת המבורכת והפורחת שלי. או שאלה רוחות."
"לא זה ולא זה," אמר הקול. "תקשיב!"
"מן הדעת," אמר מר מארוול.
"דקה אחת," אמר הקול, בחדות, רועד משליטה עצמית.
"נו?" אמר מר תומאס מארוול, בתחושה מוזרה שתקעו לו אצבע בחזה.
"אתה חושב שאני רק דמיון? רק דמיון?"
"מה עוד אתה יכול להיות?" אמר מר תומאס מארוול, משפשף את עורפו.
"טוב מאוד," אמר הקול, בטון של הקלה. "אז אני הולך לזרוק עליך אבני צור עד שתחשוב אחרת."
"אבל איפה אתה?"
הקול לא ענה. זזז באה אבן צור, כנראה מתוך האוויר, והחמיצה את כתפו של מר מארוול בכחוט השערה. מר מארוול, כשהסתובב, ראה אבן צור קופצת לאוויר, משרטטת מסלול מסובך, נתלית לרגע, ואז מוטלת אל רגליו במהירות כמעט בלתי נראית. הוא היה נדהם מכדי להתחמק. זזז היא באה, וניתזה מבוהן יחפה לתוך התעלה. מר תומאס מארוול קפץ שלושים סנטימטרים ויילל בקול. אז התחיל לרוץ, מעד על מכשול בלתי נראה, ונפל ראש מעל רגליים לתנוחת ישיבה.
"עכשיו," אמר הקול, כשאבן שלישית התעקלה למעלה ונתלתה באוויר מעל הנווד. "אני דמיון?"
מר מארוול, כתשובה, נאבק לקום על רגליו, ומיד הופל שוב. הוא שכב בשקט לרגע. "אם תיאבק עוד," אמר הקול, "אזרוק את האבן על הראש שלך."
"זה הוגן," אמר מר תומאס מארוול, מתיישב, לוקח את בוהנו הפצועה בידו ונועץ את עינו בקליע השלישי. "אני לא מבין את זה. אבנים זורקות את עצמן. אבנים מדברות. תניח את עצמך. תירקב. גמרתי."
האבן השלישית נפלה.
"זה פשוט מאוד," אמר הקול. "אני אדם בלתי נראה."
"תגיד לנו משהו שאני לא יודע," אמר מר מארוול, מתנשף מכאב. "איפה התחבאת: איך אתה עושה את זה: אני לא יודע. אני מובס."
"זה הכול," אמר הקול. "אני בלתי נראה. זה מה שאני רוצה שתבין."
"כל אחד יכול לראות את זה. אין צורך שתהיה חסר סבלנות לעזאזל, אדוני. נו, אז. תן לנו מושג. איך אתה מוסתר?"
"אני בלתי נראה. זו הנקודה הגדולה. ומה שאני רוצה שתבין זה..."
"אבל איפה בערך?" קטע מר מארוול.
"כאן! חמישה מטרים לפניך."
"אה, די! אני לא עיוור. עוד מעט תגיד לי שאתה סתם אוויר דק. אני לא אחד מן הנוודים הבורים שלך..."
"כן, אני: אוויר דק. אתה מביט דרכי."
"מה! אין בך שום חומר? קול ותו... מה זה?... פטפוט. זה זה?"
"אני רק בן אדם: מוצק, צריך אוכל ושתייה, צריך גם כיסוי: אבל אני בלתי נראה. אתה מבין? בלתי נראה. רעיון פשוט. בלתי נראה."
"מה, ממש אמיתי?"
"כן, אמיתי."
"תן לנו יד שלך," אמר מארוול, "אם אתה אמיתי. אז זה לא יהיה כל כך יוצא דופן לעזאזל... אלוהים!" אמר, "איך הקפצת אותי!... לתפוס אותי ככה!"
הוא מישש באצבעותיו הפנויות את היד שנסגרה סביב פרק ידו, ואצבעותיו עלו בהיסוס במעלה הזרוע, טפחו על חזה שרירי, ובחנו פנים מזוקנות. פניו של מארוול היו תדהמה.
"אני מבולבל!" אמר. "אם זה לא עולה על קרבות תרנגולים! יוצא דופן ביותר!... והנה אני יכול לראות ארנב דרכך לגמרי, במרחק של שמונה מאות מטרים! אף חלק ממך לא נראה: חוץ מ..."
הוא בחן בחדות את החלל שנראה ריק. "לא אכלת לחם וגבינה?" שאל, מחזיק את הזרוע הבלתי נראית.
"אתה צודק לגמרי, וזה עוד לא נטמע לגמרי במערכת."
"אה!" אמר מר מארוול. "די כמו רוח רפאים, בכל זאת."
"כמובן, כל זה לא מופלא אפילו בחצי ממה שאתה חושב."
"זה מופלא מספיק בשביל הצרכים הצנועים שלי," אמר מר תומאס מארוול. "איך אתה מצליח! איך לעזאזל זה נעשה?"
"זה סיפור ארוך מדי. וחוץ מזה..."
"אני אומר לך, כל העסק ממש מביס אותי," אמר מר מארוול.
"מה שאני רוצה לומר כרגע זה זה: אני צריך עזרה. הגעתי לזה: נתקלתי בך פתאום. נדדתי, משוגע מזעם, עירום, חסר אונים. יכולתי לרצוח. וראיתי אותך..."
"אלוהים!" אמר מר מארוול.
"באתי מאחוריך: היססתי: המשכתי..."
ההבעה של מר מארוול דיברה בעד עצמה.
"...ואז עצרתי. 'הנה,' אמרתי, 'מנודה כמוני. זה האיש בשבילי.' אז חזרתי ובאתי אליך: אליך. ו..."
"אלוהים!" אמר מר מארוול. "אבל אני כולי נסער. אפשר לשאול... איך זה? ומה אתה אולי צריך בדרך של עזרה?... בלתי נראה!"
"אני רוצה שתעזור לי להשיג בגדים: ומחסה: ואחר כך, עם דברים אחרים. השארתי אותם מספיק זמן. אם לא תעזור: ובכן! אבל אתה תעזור: חייב."
"תשמע," אמר מר מארוול. "אני המום מדי. אל תכה אותי עוד. ותעזוב אותי. אני צריך להתייצב קצת. וכמעט שברת לי את הבוהן. הכול כל כך לא הגיוני. רמות ריקות, שמיים ריקים. שום דבר לא נראה קילומטרים חוץ מחיקו של הטבע. ואז בא קול. קול מן השמיים! ואבנים! ואגרוף... אלוהים!"
"תאסוף את עצמך," אמר הקול, "כי אתה צריך לעשות את העבודה שבחרתי לך."
מר מארוול ניפח את לחייו, ועיניו היו עגולות.
"בחרתי בך," אמר הקול. "אתה האדם היחיד, מלבד כמה מן הטיפשים ההם שם למטה, שיודע שיש דבר כזה, אדם בלתי נראה. אתה צריך להיות העוזר שלי. תעזור לי: ואני אעשה בשבילך דברים גדולים. אדם בלתי נראה הוא אדם בעל כוח." הוא עצר לרגע להתעטש באלימות.
"אבל אם תבגוד בי," אמר, "אם לא תעשה כפי שאני מורה לך..." הוא עצר וטפח בחדות על כתפו של מר מארוול. מר מארוול השמיע צווחת אימה למגע. "אני לא רוצה לבגוד בך," אמר מר מארוול, מתרחק מכיוון האצבעות. "אל תחשוב את זה, מה שלא תעשה. כל מה שאני רוצה לעשות זה לעזור לך: רק תגיד לי מה אני צריך לעשות. (אלוהים!) מה שתרצה שייעשה, את זה אני מוכן מאוד לעשות."