התוכנית של המהנדס סיירוס הרדינג הצליחה! אבל כדרכו, הוא לא חגג בקול רם. הוא עמד בשקט, בשפתיים סגורות ובמבט מרוכז. הרברט הקטן היה מאושר, נב קפץ משמחה, ופנקרופט המלח הנהן בראשו הגדול ולחש:
"הנה, המהנדס שלנו מסתדר מצוין!"
חומר הנפץ החזק באמת עשה עבודה נהדרת. הוא פער חור כל כך גדול בקיר הסלע, שהמים מהאגם נשפכו החוצה בכמות אדירה. היה ברור שתוך זמן קצר, גובה המים באגם ירד מאוד.
החברים הלכו לרגע למערת המגורים שלהם כדי להביא כלי עבודה: פטישים, חניתות עם קצה ברזל, חבלים חזקים וגם אבני צור כדי להדליק אש. הם חזרו אל האגם, וטופ הכלב רץ אחריהם.
בדרך, פנקרופט המלח לא התאפק ושאל את המהנדס:
"תגיד, קפטן, עם הנוזל הקסום הזה שהכנת, אפשר לפוצץ את כל האי שלנו?"
"בהחלט," ענה המהנדס, "אפשר לפוצץ איים, יבשות ואפילו את כל העולם. זה רק שאלה של כמה חומר נפץ שמים."
מגלים את המעבר הסודי
כשהחברים הגיעו לאגם, הם ראו שהמים ירדו מספיק. פתאום, הם ראו פתח שקודם היה מוחבא מתחת למים! הפתח היה רחב אבל נמוך מאוד, כמו פה של מנהרה קטנה. נב ופנקרופט לקחו את הפטישים שלהם ומהר מאוד הגדילו את הפתח כדי שאפשר יהיה להיכנס פנימה בקלות.
"טוב, למה אנחנו מחכים?" שאל המלח בסקרנות. "תראו, טופ הכלב כבר נכנס לפנינו!"
"רגע," אמר המהנדס. "אנחנו צריכים לראות לאן אנחנו הולכים. נב, לך תביא כמה ענפי עץ אורן."
נב והרברט רצו לקצה האגם, הביאו ענפים והכינו מהם לפידים בוערים. באור הלפידים, סיירוס המהנדס צעד ראשון לתוך המנהרה החשוכה, והשאר הלכו אחריו.
ככל שהם התקדמו, המנהרה הפכה ליותר גבוהה והם יכלו לעמוד זקוף. הסלעים היו רטובים וחלקלקים, אז הם קשרו את עצמם אחד לשני בחבל, כדי שאף אחד לא יחליק. טיפות מים נצצו על הקירות כמו יהלומים קטנים באור הלפידים.
מה מפחיד את טופ?
הם ירדו עמוק יותר לתוך האדמה. כולם שתקו. חלק מהם חשבו לעצמם: "אולי יש כאן מפלצת ים גדולה שמסתתרת?" אבל טופ הכלב הלך בראש, והם סמכו עליו שאם יהיה משהו מסוכן, הוא ינבח מיד.
פתאום, סיירוס נעצר. הם הגיעו למערה קטנה.
"המקום הזה מוגן מאוד," אמר גדעון ספילט העיתונאי, "אבל הוא חשוך וקטן מדי בשביל לגור בו."
"אפשר להגדיל אותו!" אמר פנקרופט, שבשבילו שום דבר לא היה בלתי אפשרי.
"בואו נמשיך לבדוק," אמר סיירוס. "אולי הטבע כבר הכין לנו משהו טוב יותר למטה."
"איפה טופ?" שאל פנקרופט פתאום.
הם חיפשו את הכלב, אבל הוא לא היה איתם.
"הוא בטח המשיך קדימה," הם אמרו ומיהרו ללכת בעקבותיו.
פתאום הם שמעו קולות מרחוק. אלו היו נביחות!
"זה טופ נובח!" צעק הרברט.
"כן," אמר פנקרופט, "והוא נובח ממש בעצבים!"
"תכינו את החניתות," אמר סיירוס. "קדימה!"
הם רצו לעזור לכלב שלהם. טופ נבח בצורה מפחידה מאוד. האם הוא נלחם בחיה מסוכנת? הם הגיעו אליו תוך כמה דקות, ומה שהם ראו הדהים אותם.
הארמון שבתוך הסלע
המנהרה נגמרה, והם עמדו בתוך מערה ענקית ומרהיבה! טופ הכלב רץ מצד לצד ונבח לכיוון הקירות. פנקרופט ונב הניפו את הלפידים כדי להאיר את הפינות, אבל המערה הייתה ריקה. לא היו שם חיות ולא בני אדם. אז למה טופ עדיין נובח?
"חייב להיות כאן מקום שדרכו המים יוצאים לים," אמר המהנדס.
הם הלכו אחרי טופ לקצה המערה ושם ראו בור עמוק מאוד בתוך הסלע. סיירוס זרק ענף בוער לתוך הבור. הענף נפל למטה, למטה, עד שהם שמעו צליל של "צססס..." – האש נכבתה במים. הבור הזה הגיע עד לגובה הים.
"זה יהיה הבית שלנו," הכריז סיירוס הרדינג.
"אבל היה כאן משהו קודם," אמר גדעון ספילט, "טופ לא נובח סתם."
"אולי היצור שהיה כאן כבר ברח דרך הבור לים," ענה המהנדס, "והשאיר לנו את המקום."
עובדים יחד
המערה הייתה ענקית. החברים היו מאושרים. הם יכלו לבנות שם חדרים, מחסן ואפילו מטבח. אבל הייתה בעיה אחת: לא היה שם אור, כי הכל היה סגור בסלע.
סיירוס המהנדס חשב לרגע. "הקיר הזה קרוב מאוד לים. אם נחפור בו חור, נוכל להכניס אור שמש וגם לראות את הנוף."
"אני מתחיל!" צעק פנקרופט ולקח את הפטיש. הוא חפר וחפר, ואחריו נב, ואחריו ספילט. פתאום, אחרי שעתיים של עבודה – בום! הפטיש עבר לצד השני.
"הידד! הצלחנו!" הם צעקו.
דרך החור הקטן נכנס אור שמש חזק שהאיר את כל המערה המופלאה. התקרה הייתה גבוהה מאוד, כמו בתוך ארמון של מלכים, עם עמודי סלע יפים שהטבע יצר בעצמו.
"חברים שלי," אמר סיירוס בהתרגשות. "כשנסדר כאן הכל, זה יהיה הבית הכי יפה בעולם."
"ואיך נקרא לו?" שאל הרברט.
"בית הגרניט," ענה סיירוס.
הלפידים שלהם כמעט נגמרו, אז הם היו חייבים לחזור למעלה לפני שיהיה חושך מוחלט. הם התחילו לטפס חזרה במנהרות. טופ הכלב הלך אחרון, ומידי פעם הוא עוד נהם בשקט לעבר המערה, כאילו הוא עדיין מרגיש שמשהו מסתורי קורה שם...
קצת לפני השעה ארבע, בדיוק כשהלפיד האחרון כבה, החברים יצאו החוצה אל אור היום, עייפים אך מרוצים מאוד.