כבר לא היה שום ספק לגבי מה ששודדי הים רוצים לעשות. הם עצרו את הספינה קרוב לאי, והיה ברור שבבוקר הם ירדו בסירות קטנות אל החוף!
סיירוס הרדינג וחבריו היו מוכנים לפעול, אבל למרות שהיו אמיצים, הם ידעו שהם חייבים להיזהר. אולי שודדי הים רק ירדו לחוף לקחת מים מתוקים מהנחל ויעזבו בלי להיכנס לעומק האי? אולי הם בכלל לא ישימו לב לגשר ולמבנים שהאנשים בנו?
אבל למה הם הרימו את הדגל השחור? ולמה הם ירו בתותח? סתם כדי להפחיד, או כדי להגיד "המקום הזה שלנו"? סיירוס ידע עכשיו שלספינה הזאת יש הרבה רובים ותותחים. ומה יש לאנשים באי? רק כמה רובים קטנים.
"אבל," אמר סיירוס הרדינג, "אנחנו נמצאים במקום בטוח מאוד. האויבים לא יכולים למצוא את המעבר לבית שלנו כי הוא מוחבא בין צמחים, ולכן הם לא יוכלו להיכנס ל'בית הגרניט'."
"אבל מה עם הגינות שלנו? והתרנגולות? והחווה?" צעק פנקרופט ורקע ברגלו. "הם יכולים להרוס הכל תוך כמה שעות!"
"זה נכון, פנקרופט," ענה הרדינג, "ואין לנו איך לעצור אותם מלעשות את זה."
"השאלה היא כמה אנשים יש שם," אמר הכתב. "אם יש שם רק עשרה אנשים, נוכל לעצור אותם, אבל אם יש שם ארבעים או חמישים—זה כבר המון!"
אז ניגש איירטון אל המהנדס ואמר: "המפקד הרדינג, אתה מרשה לי לעשות משהו?"
"מה, חבר שלי?"
"לשחות לספינה ולבדוק כמה אנשים יש עליה."
"אבל איירטון—" היסס המהנדס, "אתה מסכן את החיים שלך—"
"אז מה?"
"זה הרבה יותר ממה שאתה חייב לעשות."
"אני רוצה לעשות יותר ממה שאני חייב," ענה איירטון.
"תלך לספינה בסירה?" שאל גדעון ספילט.
"לא," ענה איירטון, "אני אשחה. סירה אפשר לראות בחושך, אבל אדם ששוחה במים ירגישו בו פחות."
"אתה יודע שהספינה רחוקה?" שאל הרברט הילד.
"אני שחיין מצוין," ענה איירטון.
"אני אומר לך שזה מסוכן מאוד," אמר המהנדס.
"זה לא משנה," ענה איירטון. "אני מבקש את זה כמו טובה. אולי זה יעזור לי להרגיש שוב אדם טוב."
"לך, איירטון," אמר המהנדס. הוא ידע שאם יגיד לו "לא", זה יפגע מאוד באיירטון.
"אני אבוא איתך," אמר פנקרופט המלח.
"אתה לא סומך עליי?" שאל איירטון במהירות, ואז אמר בצער: "אוי..."
"לא, לא!" קרא הרדינג, "פנקרופט סומך עליך מאוד!"
"נכון," אמר המלח, "אני רק רוצה לבוא איתך עד האי הקטן שליד החוף. נחכה שם, ואז אתה תמשיך לשחות לבד לספינה, כמו שרצית."
אחרי שהסכימו, איירטון התכונן לצאת. התוכנית שלו הייתה אמיצה מאוד, והחושך של הלילה עזר לו.
איירטון ופנקרופט ירדו לחוף עם שאר החברים. איירטון הורד את הבגדים ומרח על עצמו שומן כדי שלא יהיה לו קר מדי במים. פנקרופט ונב הביאו את הסירה הקטנה, וכשהיו מוכנים, כולם לחצו את ידו של איירטון ואיחלו לו בהצלחה.
איירטון ופנקרופט יצאו בסירה לדרך.
בשעה עשר וחצי בלילה הם נעלמו בתוך החושך. שאר החברים חיכו להם בחוף.
הסירה הגיעה לאי הקטן. פנקרופט ואיירטון ירדו בזהירות. איירטון לא היסס, קפץ למים הקרים ושחה בשקט מוחלט לכיוון הספינה, שהיו עליה כמה אורות קטנים. פנקרופט נשאר להתחבא בין הסלעים וחיכה לו.
איירטון שחה חזק בשקט ובמהירות. הוא חשב רק על המשימה שלו ולא על הסכנות—כמו כרישים שעלולים להיות בים.
כעבור חצי שעה, בלי שאף אחד ראה או שמע אותו, איירטון הגיע לחלק האחורי של הספינה ונתלה על השרשראות שלה. הוא יצא מהמים, טיפס למעלה, מצא מכנסיים של מלחים שהיו תלויים לייבוש ולבש אותם. ואז הוא נעמד בשקט והקשיב.
האנשים בספינה לא ישנו! הם דיברו, שרו, צחקו ושתו.
ואלה הדברים שאיירטון שמע אותם אומרים:
"הספינה הזאת נהדרת!"
"היא שטה מהר מאוד!"
"הידד לקברניט שלנו, בוב הארווי!"
כשאיירטון שמע את השם "בוב הארווי", הלב שלו דפק חזק. הוא הכיר את האיש הזה! בוב הארווי היה שודד ים רשע ומסוכן מהעבר שלו. בוב הארווי גנב את הספינה הזאת, שהיו עליה המון רובים, כדורים וכלים. ביחד עם החברים הרשעים שלו, הם שטפו בים, הרסו ספינות ועשו דברים נוראים.
איירטון הבין שעל הספינה יש חמישים שודדי ים רשעים!
הם הגיעו לאי לינקולן במקרה, וכשראו אי חדש שלא מופיע במפה, הם החליטו לבוא ולראות אם אפשר להפוך אותו לבית החדש שלהם. ואם יש אנשים באי—הם יגרשו או יפגעו בהם!
איירטון הבין שהחברים שלו באי נמצאים בסכנה גדולה מאוד. חמישים שודדי ים חזקים מול ששת האנשים שבאי!
ואז עברה לאיירטון מחשבה אמיצה בראש: "אני מוכן להקריב את עצמי כדי להציל את החברים שלי! האנשים הטובים האלה הצילו אותי ועזרו לי להיות אדם טוב. אני לא אתן לשודדי הים להרוס את מה שהם בנו!"
איירטון החליט לפוצץ את הספינה של שודדי הים! הוא ידע שהוא ימות בפיצוץ, אבל ככה הוא יציל את כל החברים שלו.
בלי להסס, איירטון התגנב לתוך החלק התחתון של הספינה. החושך עזר לו. עברו שם שודדי ים שמרנים וישנו. איירטון מצא רובה קטן והתגנב לכיוון החדר שבו החביאו את החומר המפוצץ (אבק השריפה).
היה קשה ללכת בלי להיתקל בשודדי ים שישנו על הרצפה. כמה פעמים איירטון כמעט נתפס, אבל בסוף הוא הגיע לדלת של חדר חומר הנפץ. היה שם מנעול. איירטון התאמץ, ושבר את המנעול בידיים החזקות שלו! הדלת נפתחה!
בדיוק ברגע הזה, יד חזקה נתפסה בכתף של איירטון!
"מה אתה עושה פה?!" שאל איש גבוה בקול כעוס, והאיר עם פנס ישר על הפרצוף של איירטון.
זה היה בוב הארווי, מנהיג שודדי הים! הוא לא זיהה את איירטון, כי חשב שאיירטון כבר לא בחיים.
איירטון ניסה לברוח מידו ונלחם כדי להיכנס לחדר הנפץ ולרעות ירייה שתפוצץ את הכל!
"עזרה! תפסו אותו!" צעק בוב הארווי.
שודדי ים התעוררו וקפצו על איירטון. איירטון נלחם בגבורה, ירה ברובה שלו ושניים מהם נפלו! אבל אחד מהם פגע בכתף של איירטון עם סכין.
איירטון הבין שהוא כבר לא יוכל לפוצץ את הספינה, כי בוב הארווי סגר את הדלת, וכל שודדי הים על הספינה התעוררו. עכשיו הוא חייב לברוח כדי לחזור לסיירוס הרדינג ולעזור לחברים שלו להילחם!
איירטון רץ למעלה אל סיפון הספינה. הוא שבר את הפנס, ונהיה חושך מוחלט! שודדי ים רצו מכל עבר, אבל איירטון ירה את הירייה האחרונה שלו, וקפץ מעבר לדופן הספינה—ישר לתוך הים!
איך שאיירטון קפץ למים, שודדי הים התחילו לירות לתוך המים המון יריות!
תארו לכם מה הרגיש פנקרופט שחיכה על האי הקטן! ומה הרגישו סיירוס הרדינג, הילד הרברט ושאר החברים בחוף כששמעו יריות חזקות מהספינה! הם רצו לחוף עם הרובים שלהם, מוכנים להילחם. הם היו בטוחים שאיירטון נתפס, וששודדי הים באים עכשיו להתקיף אותם!
חצי שעה עברה בדאגה נוראית. היריות נפסיקו, אבל איירטון ופנקרופט עוד לא חזרו. המים היו גבוהים ולא אפשר היה לשחות בחזרה.
לבסוף, בחצי שעה אחרי חצות, סירה קטנה הגיעה לחוף! אלה היו איירטון, פצוע קל בכתף, ופנקרופט הבריא והשלם! החברים חיבקו אותם באהבה גדולה.
כולם רצו מהר לתוך המערה המוגנת שלהם. שם איירטון סיפר להם את כל מה שקרה, ואפילו על התוכנית שלו לפוצץ את הספינה.
כולם לחצו את ידו של איירטון. איירטון אמר להם את האמת: "המצב שלנו קשה מאוד. שודדי הים יודעים שגרים פה אנשים. הם ירדו לחוף עם המון נשק, והם לא ירחמו על אף אחד."
"אם צריך—נילחם עד הסוף!" אמר הכתב.
"בואו נלך לשמור על הבית," אמר המהנדס.
"יש לנו סיכוי לנצח, המפקד?" שאל פנקרופט המלח.
"כן, פנקרופט."
"הממ... שבעה אנשים מול חמישים?"
"כן! שבעה! בלי לחשב את..."
"את מי?" שאל פנקרופט.
סיירוס הרדינג לא ענה במילים, רק הצביע למעלה, אל השמיים.