עברו כבר שנתיים וחצי מאז שהאנשים מן הכדור הפורח הגיעו לאי לינקולן, ובכל הזמן הזה הם לא דיברו עם אף אדם אחר. פעם אחת הכתב ניסה לשלוח מכתב לעולם בחוץ בעזרת ציפור, כדי לספר איפה הם, אבל זה היה רק מכתב קטן ולא באמת אפשר היה לסמוך על זה. רק איירטון הצטרף אליהם מאוחר יותר, כמו שסופר כבר. והנה פתאום, ביום הזה, ה-17 באוקטובר, אנשים אחרים הופיעו פתאום ליד האי, בתוך הים הריק!
לא היה ספק! הייתה שם ספינה! אבל האם היא רק תעבור ליד, או שתעצור אצלם? עוד כמה שעות הם כבר ידעו לבטח.
סיירוס הרדינג והרברט קראו מיד לגדעון ספילט, פנקרופט ונב לבוא לחדר האוכל של "בית הגרניט", וסיפרו להם מה קרה. פנקרופט לקח מהר את המשקפת, התסכל רחוק בים, ועצר בדיוק בנקודה הקטנה שראו קודם בתמונה—
"אני לא מאמין, זאת באמת ספינה!" הוא צעק, בקול שלא היה נשמע מרוצה במיוחד.
"היא באה לכאן?" שאל גדעון ספילט.
"אי אפשר לדעת עדיין," ענה פנקרופט, "כי רואים רק את המפרשים שלה מעל המים, ולא את החלק התחתון של הספינה."
"מה נעשה?" שאל הילד.
"נחכה," ענה הרדינג.
וזמן רב האנשים באי שתקו. הם חשבו מחשבות, התרגשו, פחדו וגם קיוו—זה היה הדבר הכי חשוב שקרה להם מאז שהגיעו לאי. האנשים האלה לא היו סתם מסכנים שנתקעו על אי ריק ונלחמו כל יום על מעט אוכל, תוך שגעגועים הביתה מחלישים אותם. פנקרופט ונב, שתרמו רבות לאי, שילבו ידיים והרגישו שמחים ועשירים, והיה להם חבל לעזוב. הם כבר התרגלו לחיים החדשים במקום היפה שהם עצמם סידרו ובנו. אבל הספינה הזו הביאה איתה חדשות מהעולם, ואולי אפילו מהבית שלהם. היא הביאה אנשים חדשים, והלב שלהם דפק מהר כשראו אותה!
מדי פעם פנקרופט לקח את המשקפת והביט מהחלון. הוא הסתכל בזהירות רבה על הספינה, שהייתה במרחק של עשרים מיל ממזרח. לאנשים באי לא הייתה שום דרך לסמן לספינה שהם שם. דגל היה קטן מדי מכדי שיראו אותו; ירייה ברובה לא הייתה נשמעת; ואש לא היו רואים ממרחק כזה. אבל היה בטוח שהאי, עם ההר הגבוה שבו, לא ייעלם מעיני הצופה שעל הספינה.
אבל למה הספינה הגיעה לכאן? האם זה היה במקרה? במפות לא היה כתוב שיש פה אי, חוץ מאי אחר קטן בשם תאבור, וגם הוא היה רחוק מהדרך הרגילה של ספינות.
לשאלה הזו, שכולם שאלו את עצמם, הרברט ענה פתאום:
"אולי זאת הספינה 'דאנקן'?" הוא צעק.
ה"דאנקן", כמו שסופר, הייתה הספינה של לורד גלנרבאן, והיא זאת שהאדירה והשאירה את איירטון באי הקטן, כדי לחזור ולקחת אותו יום אחד. והאי הזה לא היה כל כך רחוק מאי לינקולן, כך שספינה שמפליגה לאחד מהם יכולה לראות גם את השני.
"אנחנו חייבים לקרוא לאיירטון," אמר גדעון ספילט, "ונקרא לו מיד. רק הוא יכול לדעת אם זאת ה'דאנקן'."
כולם הסכימו, והכתב הלך למכשיר הטלגרף (ששימש כטלפון של פעם) ושלח הודעה לחווה שבה היה איירטון: "בוא הכי מהר שאתה יכול."
תושב האי קיבל את ההודעה. תוך כמה דקות הפעמון צלצל.
"אני בא," ענה איירטון.
אחר כך המשיכו האנשים להסתכל על הספינה.
"אם זאת ה'דאנקן'," אמר הרברט, "איירטון יזהה אותה בקלות, כי הוא היה עליה בעבר."
"ואם הוא יזהה אותה," הוסיף פנקרופט, "הוא מאוד מאוד יתרגש!"
"כן," ענה סיירוס הרדינג, "אבל עכשיו איירטון הוא אדם טוב ומגיע לו לחזור לספינה. הלוואי שזאת באמת הספינה של לורד גלנרבאן, כי אני מודאג מכל ספינה אחרת. האזור הזה של הים מסוכן, ותמיד פחדתי שיבואו לכאן שודדי ים."
"אנחנו נוכל להילחם בהם ולהגן על האי!" צעק הרברט.
"בטח, ילד שלי," ענה המהנדס בחיוך, "אבל עדיף שלא נצטרך להילחם."
"אין מה לדאוג מראש," אמר ספילט. "אי לינקולן לא מופיע במפות של המלחים. סיירוס, אתה חושב שספינה שפתאום רואה אי חדש תרצה לבקר בו ולא לברוח ממנו?"
"בטח," ענה פנקרופט.
"גם אני חושב ככה," הוסיף המהנדס. "אפשר לומר שזה אפילו התפקיד של הקברניט לבדוק איים חדשים שלא מכירים, ואי לינקולן הוא בדיוק אי כזה."
"טוב," אמר פנקרופט, "ואם הספינה הזאת תבוא ותעצור ליד האי שלנו, מה נעשה?"
השאלה הזאת הבהילה אותם לרגע וכולם שתקו. אבל סיירוס הרדינג, אחרי שחשב קצת, ענה בקול הרגוע שלו:
"מה נעשה, חברים שלי? מה שאנחנו צריכים לעשות: נדבר עם הספינה, נעלה עליה, ונעזוב את האי – אחרי שנגיד שהוא שייך למדינה שלנו, ארצות הברית. ואז נחזור לכאן עם עוד אנשים שירצו לגור פה, ונהפוך את האי למקום מסודר ויפה!"
"הידד!" צעק פנקרופט, "וזאת תהיה מתנה נהדרת למדינה שלנו! האי כבר כמעט מוכן; לכל מקום יש שם; יש נמל טבעי, מים מתוקים, שבילים, טלגרף ומפעלים קטנים; רק צריך לרשום את אי לינקולן במפה!"
"אבל אם מישהו יקח לנו את האי כשאנחנו לא פה?" שאל גדעון ספילט.
"מה פתאום!" צעק המלח. "אני אשאר פה לבד לשמור עליו! ותסמכו על פנקרופט, אף אחד לא יגנוב לו את האי!"
במשך שעה שלמה אי אפשר היה לדעת בוודאות אם הספינה באמת מתקרבת לאי לינקולן. היא הייתה קרובה יותר, אבל לאן היא שטה? פנקרופט לא ידע להגיד. אבל מכיוון שהרוח נשבה לכיוון האי, והים היה שקט, הספינה יכלה להתקרב בלי לפחד.
לקראת השעה ארבע—שעה אחרי שקראו לו—איירטון הגיע ל"בית הגרניט". הוא נכנס לחדר האוכל ואמר:
"שמח לעזור, גברים."
סיירוס הרדינג לחץ את ידו, כמו שהיה רגיל, והוביל אותו לחלון.
"איירטון," הוא אמר, "ביקשנו ממך לבוא מסיבה חשובה. רואים ספינה ליד האי."
איירטון נהיה קצת חיוור, ולרגע העיניים שלו היו מטושטשות. הוא נשען אל החלון והסתכל על הים, אבל לא ראה כלום.
"קח את המשקפת הזאת," אמר ספילט, "ותסתכל בזהירות, איירטון, כי יכול להיות שהספינה הזאת היא ה'דאנקן' שבאה לקחת אותך חזרה הביתה."
"ה'דאנקן'!" לחש איירטון. "כבר?"
המילה הזאת יצאה לו מהפה בלי ששם לב, והוא היטה את הראש והניח אותו על הידיים.
האם שתים-עשרה שנים שבהן היה לבד על אי בודד לא הספיקו כדי לסלוח לו על מה שעשה בעבר? האם הוא עדיין הרגיש שאיש לא סלח לו?
"לא," הוא אמר, "לא! זאת לא יכולה להיות ה'דאנקן'!"
"תסתכל, איירטון," אמר המהנדס, "כי אנחנו חייבים לדעת למה לצפות."
איירטון לקח את המשקפת והביט לים. במשך כמה דקות הוא הסתכל בלי לזוז ובלי להגיד מילה. ואז—
"זאת באמת ספינה," הוא אמר, "אבל אני לא חושב שזאת ה'דאנקן'."
"למה אתה חושב ככה?" שאל גדעון ספילט.
"כי ה'דאנקן' היא ספינת קיטור שיש לה עשן, ואני לא רואה שום עשן מעל הספינה הזאת."
"אולי היא פשוט שטה עם מפרשים ברוח," אמר פנקרופט. "הרוח טובה לכיוון שלה, ואולי הקברניט רוצה לחסוך בפחם."
"יכול להיות שאתה צודק, מר פנקרופט," ענה איירטון. "אנחנו חייבים לחכות שהיא תתקרב, ואז נדע."
אחרי שאמר את זה, איירטון ישב בפינת החדר ולא דיבר יותר. האנשים המשיכו לדבר על הספינה המוזרה, אבל איירטון לא השתתף בשיחה. כולם היו כל כך במתח שהם לא יכלו להמשיך לעבוד. גדעון ספילט ופנקרופט היו עצבניים במיוחד, הלכו ובאו ולא יכלו לשבת במקום אחד. הרברט היה סקרן מאוד. רק נב נשאר רגוע כרגיל—הרי הבית שלו הוא איפה שנמצא האדון שלו.
והמהנדס? הוא חשב מחשבות עמוקות, ובתוך תוכו פחד יותר מאשר שמח שהספינה באה.
בינתיים, הספינה התקרבה עוד קצת. בעזרת המשקפת, הם ראו שזאת ספינה מסוג "בריג" (ספינה עם שני תורנים), ולא ספינה של שודדי ים מזרחיים. לכן, אפשר היה להאמין שהמהנדס סתם פחד, והספינה הזאת לא מסוכנת.
פנקרופט הסתכל היטב והיה בטוח עכשיו באיזה סוג ספינה מדובר. אבל אם היא תמשיך לכיוון הזה, היא תעלם עוד מעט מאחורי הסלעים הגבוהים, והיו צריכים לעלות על הגבעה כדי להמשיך לראות אותה—וזה היה מעצבן, כי כבר הייתה השעה חמש בערב, ועוד מעט יחשיך ויהיה קשה לראות.
"מה נעשה כשיבוא הלילה?" שאל גדעון ספילט. "נלביש אש גדולה כדי שידעו שאנחנו פה?"
זאת הייתה שאלה רצינית. למרות שהמהנדס עדיין פחד קצת, כולם הסכימו שעדיף להדליק אש. כי בלילה הספינה יכולה להפליג משם וללכת לתמיד, ואז—מי יודע אם ספינה אחרת תגיע אי פעם לאי הזה?
"כן," אמר הכתב, "אנחנו חייבים להראות לספינה הזאת, לא משנה מי עליה, שגרים פה אנשים. אם נפסיד את ההזדמנות הזאת, נתחרט על זה לתמיד."
לכן הם החליטו שנב ופנקרופט ילכו לחוף, וכשיהיה חושך, הם ידליקו אש ענקית, והאור החזק ימשוך את תשומת הלב של הספינה.
אבל בדיוק כ שנב והמלח עמדו לצאת, הספינה פתאום שינתה כיוון ושטה ישר אל המפרץ שלהם! הספינה שטה מהר מאוד. נב ופנקרופט חיכו קצת, ונתנו שוב את המשקפת לאיירטון, כדי שיבדוק בטוח אם זאת ה"דאנקן" או לא. הספינה הייתה עכשיו במרחק של חמישה מיל בלבד.
השמיים היו עדיין ברורים. היה קל לראות. איירטון הסתכל, והוריד מהר את המשקפת ואמר:
"זאת לא ה'דאנקן'! אין סיכוי!"
פנקרופט לקח שוב את המשקפת. הוא ראה שהספינה גדולה, צרה, בנויה מעולה ושטה מהר מאוד. אבל של איזה מדינה היא? היה קשה לדעת.
"אבל," הוסיף המלח, "יש דגל שמתנופף בראש התורן, רק שאני לא מצליח לראות את הצבעים שלו."
"עוד חצי שעה נדע בטוח," ענה הכתב. "חוץ מזה, רואים בבירור שהקברניט רוצה לרדת לחוף, אז אם לא היום, מחר בבוקר ניפגש איתו."
"לא אכפת לי!" אמר פנקרופט. "עדיף לדעת מראש עם מי יש לנו עסק, ואני רוצה לראות את הצבעים של הדגל הזה!"
תוך כדי שהביט במשקפת, היום החל להסתיים והרוח נהייתה חלשה. הדגל של הספינה היה רפוי והיה קשה לראות אותו.
"זה לא דגל אמריקאי," אמר פנקרופט מדי פעם, "גם לא אנגלי, לא צרפתי, לא גרמני, לא רוסי ולא ספרדי. זה נראה כמו צבע אחד בלבד. בואו נחשוב: איזה דגלים יש באזור הזה? דגל של צ'ילה?—לא, יש לו שלושה צבעים. ברזיל?—זה ירוק. יפן?—זה צהוב ושחור, ואילו זה..."
בדיוק ברגע הזה עברה רוח והרימה את הדגל הלא מוכר. איירטון לקח מהר את המשקפת מידיו של המלח, שם אותה על העין, ובקול צרוד צעק:
"הדגל השחור!"
ואכן, דגל שחור ואפל התנופף בראש הספינה, ועכשיו הייתה להם סיבה טובה מאוד לפחד!
האם המהנדס צדק כשדאג מראש? האם זאת ספינה של שודדי ים? האם היא שטה בים כדי לגנוב ולשדוד? למה היא באה לחוף של אי לינקולן? האם הם חשבו שזה אי ריק שבו יוכלו להחביא את כל הדברים שגנבו? האם הם באו למצוא מקום מסתור לחורף? האם האי היפה והשקט שלהם עמד להפוך למקום של שודדי ים רשעים?
כל המחשבות האלה עברו מיד בראשם של תושבי האי. לא היה שום ספק מה אומר הדגל השחור. זה הדגל של שודדי הים! זה הדגל שהיו שמים על ה"דאנקן" אם האנשים הרעים היו מצליחים לתפוס אותה! הם לא בזבזו זמן והתחילו לדבר מה עושים.
"חברים שלי," אמר סיירוס הרדינג, "אולי הספינה הזאת רק רוצה לראות את החוף. אולי האנשים שלה לא ירדו לחוף. יש סיכוי כזה. אבל בכל מקרה, אנחנו חייבים לעשות הכל כדי להחביא את עצמנו. תחנת הרוח שעל הגבעה בולטת מדי. שאיירטון ונב ילכו להוריד את המפרשים שלה. אנחנו חייבים גם להסתיר את החלונות של 'בית הגרניט' בענפים עבים. נכבה את כל הארובות והאש, כדי שאף אחד לא ידע שיש פה אנשים."
"ומה עם הספינה הקטנה שלנו?" שאל הרברט.
"אוי," ענה פנקרופט, "היא מוחבאת היטב בתוך הנמל, ואני בטוח שאף אחד מהרשעים האלה לא ימצא אותה!"
ההוראות של המהנדס בוצעו מיד. נב ואיירטון עלו למעלה ועשו הכל כדי להחביא את המבנים. בזמן הזה, החברים שלהם הלכו ליער והביאו המון ענפים וצמחים מטפסים, כדי להסתיר את החלונות בתוך סלע הגרניט הגדול. בו בזמן, הם הכינו את הרובים והכדורים כדי שיהיו מוכנים למקרה שיתקיפו אותם פתאום.
כשסיימו את כל ההכנות—
"חברים שלי," אמר הרדינג, והקול שלו היה נרגש, "אם הרשעים האלה ינסו לקחת לנו את אי לינקולן, אנחנו נילחם עליו, נכון?"
"כן, סיירוס," ענה הכתב, "ואם צריך – אנחנו נילחם בכל הכוח כדי להגן עליו!"
המהנדס הושיט את ידו לחבריו, והם לחצו אותה בחום. רק איירטון נשאר בפינה שלו ולא הצטרף אליהם. אולי הוא, שהיה בעבר אדם רע (לפני שהשתנה), הרגיש עדיין לא ראוי להיות איתם.
סיירוס הרדינג הבין מה איירטון מרגיש, ניגש אליו ושאל:
"ואתה, איירטון, מה אתה תעשה?"
"אני אעשה את חובתי," ענה איירטון.
ואז הוא נעמד ליד החלון והביט החוצה דרך הענפים.
השעה הייתה כבר שבע וחצי בערב. השמש נעלמה עשרים דקות קודם לכן. לכן השמיים במזרח נהיו כהים. בינתיים הספינה המשיכה להתקרב למפרץ. היא הייתה עכשיו במרחק של שני מיל בלבד, בדיוק מול הגבעה שלהם, כי הגאות של הים דחפה אותה צפונה. אפשר היה לומר שבמרחק הזה היא כבר נכנסה לתוך המפרץ הגדול.
האם הספינה תמשיך להיכנס עמוק לתוך המפרץ? זאת הייתה השאלה הראשונה. וכשהיא תהיה בפנים, האם היא תעצור ותוריד עוגן? זאת הייתה השאלה השנייה. האם היא רק תסתכל על החוף ותמשיך לנסוע בלי להוריד אנשים לחוף? את זה הם ידעו עוד שעה. האנשים באי לא יכלו לעשות כלום חוץ מאשר לחכות.
סיירוס הרדינג דאג מאוד כשראה את הדגל השחור. האם זה לא אומר סכנה גדולה לכל מה שהם בנו שם בהצלחה? האם שודדי הים האלה כבר היו באי הזה בעבר? האם הם כבר תפסו אותו פעם, וזה מסביר כל מקום מוזר באי? האם יש מישהו רע שמסתתר באי ורוצה לעזור להם?
לכל השאלות האלה ששאל את עצמו, הרדינג לא ידע מה לענות; אבל הוא הרגיש שהביטחון של כולם בסכנה גדולה בגלל הספינה הזאת.
אבל הוא וחבריו היו נחושים נלחם עד הסוף. היה מאוד חשוב לדעת אם יש הרבה שודדי ים והאם יש להם הרבה רובים. אבל איך אפשר לדעת את זה?
הלילה ירד. הירח נעלם. חושך מוחלט כיסה את האי ואת הים. שום אור לא יכל לעבור דרך העננים הכהים. הרוח הפסיקה לגמרי. אף עלה לא זז על העצים, ואף גל לא הרעיש בחוף. אי אפשר היה לראות כלום מהספינה, כי כל האורות שלה היו כבויים, ואם היא עדיין הייתה שם – אי אפשר היה לדעת איפה בדיוק.
"נו, מי יודע?" אמר פנקרופט. "אולי הספינה המקוללת הזאת תפליג מפה בלילה, ובבוקר כבר לא נראה אותה."
כאילו כדי לענות למלח, אור חזק פתאום היבהב בחושך, וצליל של יריית תותח נשמע באוויר!
הספינה הייתה עדיין שם, ויוצאים ממנה תותחים!
שש שניות עברו בין האור החזק לבין הרעש של הירייה.
זה אומר שהספינה הייתה במרחק של מיל ורבע מהחוף.
באותו זמן, נשמע צליל של שרשראות ברזל כבדות שנזרקות למים.
הספינה בדיוק עצרה והורידה עוגן, ממש מול "בית הגרניט"!