הכל קרה בדיוק כמו שפנקרופט המלח אמר, כי הוא כמעט אף פעם לא טעה בניחוש מזג האוויר. הרוח התחזקה מאוד והפכה לסערה אמיתית, כזו שמנשבת במהירות עצומה ומסוכנת בים הפתוח. כשהסירה "בונוונטור" הגיעה למפרץ לקראת השעה שש בערב, הגלים החלו לדחוף החוצה ואי אפשר היה להיכנס פנימה. הם נאלצו להישאר בים הפתוח, ופנקרופט כיוון את חרטום הסירה לכיוון היבשה כדי לשמור עליה יציבה מול הרוח.
למזלם, למרות שהרוח הייתה חזקה, האי הגן עליהם והים לא היה סוער מדי. לכן הם לא פחדו כל כך שהסירה הקטנה תתהפך, כי היא הייתה חזקה וכבדה מספיק, אבל הם דאגו שגלי מים ענקיים שיעלו על הסיפון עלולים להרוס משהו. פנקרופט, שהיה מלח מעולה, היה מוכן לכל דבר. הוא האמין בסירה שלו, אבל בכל זאת חיכה שהבוקר יגיע עם קצת דאגה בלב.
במשך הלילה, סירוס וספילט לא יכלו לדבר ביניהם בגלל הרעש, אבל המילים שלחש סירוס באוזנו של ספילט לא הפסיקו להעסיק אותו. היה משהו סודי ומסתורי על האי הזה! ספילט המשיך לחשוב על האש המוזרה שהם ראו על החוף. האש הזו באמת הייתה שם! כולם ראו אותה במו עיניהם! האש עזרה להם למצוא את הדרך בחושך הגדול, והם היו בטוחים שסירוס הדליק אותה – והנה סירוס אומר שהוא בכלל לא עשה את זה! ספילט החליט שברגע שהסירה תחזור הביתה, הוא יבקש מסירוס לספר לכולם את האמת, כדי שכולם יחפשו יחד ויגלו מה באמת קורה באי.
בכל מקרה, באותו לילה אף אש לא דלקה על החופים הלא מוכרים האלה, והסירה הקטנה נשארה להמתין בים הפתוח לאורך כל הלילה.
כשהאור הראשון של הבוקר עלה בשמיים, הרוח נחלשה קצת ושינתה כיוון, וזה עזר לפנקרופט להכניס את הסירה למפרץ הצר בקלות רבה יותר. בסביבות השעה שבע בבוקר, ה"בונוונטור" עברה את קצה הסלע הגדול ונכנסה לתוך המים השקטים, שהיו מוקפים כולם בסלעי הר געש ענקיים.
"וואו," אמר פנקרופט, "המפרץ הזה כל כך טוב ובטוח, שכל הספינות שבעולם יכולות לחנות כאן בנוח!"
"מה שמעניין במיוחד," אמר סירוס, "זה שהמפרץ הזה נוצר מסלעים של הר געש שהתפרץ מזמן. בגלל זה הוא סגור ומוגן מכל כיוון, ואני בטוח שגם בסערה הכי גדולה, המים כאן נשארים שקטים כמו באגם."
"בטוח," ענה המלח, "הרוח בקושי יכולה להיכנס לכאן בגלל המעבר הצר בין הסלעים. הסירה שלנו יכולה להישאר כאן שנה שלמה בלי לזוז אפילו קצת!"
"המקום קצת גדול מדי בשביל הסירה הקטנה שלנו!" אמר ספילט בחיוך.
"נו טוב, מר ספילט," ענה המלח, "הוא אולי גדול בשבילנו, אבל אם ספינות גדולות מהמדינה שלנו יצטרכו נמל בטוח, הן לא ימצאו מקום טוב יותר מזה!"
"אנחנו ממש בתוך הפה של הכריש," אמר נב, בגלל שהצורה של המפרץ הזכירה פה של כריש ענקי.
"ממש בתוך הפה שלו, נב היקר!" אמר הרברט, "אבל אתה לא מפחד שהוא יסגר עלינו, נכון?"
"לא, מר הרברט," ענה נב, "אבל המקום הזה בכל זאת לא מוצא חן בעיניי! הוא נראה קצת מפחיד ורע!"
"היי!" צעק פנקרופט, "נב לא אוהב את המפרץ היפה שלי, ואני בכלל חשבתי להעניק אותו במתנה למדינה שלנו!"
"אבל האם המים כאן מספיק עמוקים?" שאל סירוס, "כי מה שטוב לסירה הקטנה שלנו, אולי לא יספיק לספינות גדולות וכבדות."
"קל מאוד לבדוק את זה," ענה פנקרופט.
והמלח לקח חבל ארוך מאוד עם משקולת של ברזל בקצה וזרק אותו למים כדי למדוד את העומק. החבל היה ארוך מאוד, אבל הוא נפתח כולו והמשקולת אפילו לא הגיעה לקרקעית!
"אתם רואים!" צעק פנקרופט בשמחה, "גם הספינות הכי גדולות יכולות לבוא לכאן! הן לעולם לא יתקעו בחול!"
"באמת," אמר ספילט, "המפרץ הזה עמוק כמו תהום, אבל מכיוון שיש פה הר געש, זה לא מפתיע שהים כל כך עמוק."
"ונראה גם שהקירות של הסלעים יורדים ישר למטה בצורה חלקה," אמר הרברט, "אני בטוח שגם אם היה לנו חבל ארוך פי חמישה, לא היינו נוגעים ברצפה."
"זה הכל יפה מאוד," אמר אז ספילט, "אבל אני חייב להגיד לפנקרופט שמשהו אחד חשוב מאוד חסר בנמל שלו!"
"ומה חסר, מר ספילט?" שאל המלח.
"דרך לעבור לתוך האי! אני לא רואה שום מקום שבו אנחנו יכולים לרדת מהסירה אל האדמה." ובאמת, הסלעים היו גבוהים וזקופים כל כך שלא היה שום מקום נוח לעצור בו. הם היו כמו חומה ענקית וסגורה. הסירה שטה הכי קרוב שאפשר לסלעים, אבל החברים לא מצאו שום מקום לעבור בו.
פנקרופט אמר לעצמו שאם הם ממש ירצו, הם יוכלו לחפור פתח בסלע בעתיד, ומכיוון שלא היה להם מה לעשות שם יותר, הוא סובב את הסירה ויצא מהמפרץ בסביבות השעה שתיים בצהריים.
"אחח!" אמר נב ונשם לרווחה בשמחה.
היה נראה שנב הטוב באמת לא הרגיש בנוח בתוך ה"פה" הענקי של המפרץ.
המרחק חזרה הביתה לא היה גדול. פנקרופט כיוון את הסירה לעבר הבית הגדול שלהם בסלע ("בית האבן"), והרוח הטובה מילאה את המפרשים והטיסה אותם קדימה לאורך החוף.
אחרי הסלעים השחורים הגדולים הגיעו שוב גבעות החול היפות, המקום שבו הם מצאו את סירוס פעם, ושם עפו אלפי ציפורי ים בשמיים.
בסביבות השעה ארבע, פנקרופט עבר ליด האי הקטן, ובשעה חמש בערב הסירה נעצרה בעדינות על החול ליד הנהר שליד הבית שלהם.
החברים נעדרו מהבית במשך שלושה ימים. איירטון חיכה להם על החוף, והקוף ג'ופ רץ לקראתם בשמחה גדולה ועשה קולות מצחיקים ומאושרים.
הם סיימו לבדוק את כל החופים של האי, ולא ראו שום דבר חשוד. אם יש מישהו סודי שמסתתר על האי, הוא יכול להיות רק בתוך היער העמוק והסבוך שהם עדיין לא בדקו.
ספילט דיבר על הדברים האלה עם סירוס, והם הסכימו שהם חייבים לספר לחברים האחרים על כל הדברים המוזרים שקרו באי, ובמיוחד על הדבר האחרון והכי פחות מובן.
בכל זאת, סירוס המשיך לחשוב על האש שהודלקה על החוף על ידי מישהו לא מוכר, ושאל את ספילט בפעם העשרים:
"אבל אתה בטוח לגמרי שראית את זה? אולי זה היה רק הר געש קטן שהתפרץ, או כוכב נופל?"
"לא, סירוס," ענה ספילט, "זו הייתה לגמרי אש של בני אדם. תשאל גם את פנקרופט והרברט, הם ראו את זה בדיוק כמוני ויגידו לך את אותו הדבר."
כמה ימים לאחר מכן, בערב אחד כשכל החברים ישבו יחד בחוץ, סירוס פתח ואמר:
"חברים שלי, אני חושב שאני חייב לספר לכם על כמה דברים מוזרים שקרו באי שלנו, ואשמח לשמוע מה אתם חושבים. הדברים האלה נראים כמעט כמו קסם..."
"קסם?!" צעק המלח פנקרופט והוציא ענן של עשן, "יכול להיות שהאי שלנו הוא אי של קסמים?"
"לא קסם, פנקרופט, אבל הוא בהחלט מלא בסודות," ענה סירוס, "אלא אם כן אתם יכולים להסביר לי דברים שאני וספילט לא מצליחים להבין."
"דבר, קפטן," אמר המלח.
"ובכן, האם הבנתם," אמר סירוס, "איך קרה שכשנפלתי מהכדור הפורח לתוך הים, מצאתם אותי שוכב רחוק מאוד בתוך האי, בלי שאני זוכר בכלל איך הגעתי לשם?"
"אולי הלכת מתוך שינה..." אמר פנקרופט.
"זה לא הגיוני," ענה סירוס. "ונמשיך: האם הבנתם איך הכלב טופ הצליח למצוא את המקום שבו התחבאתם, במרחק של המון קילומטרים מהמערה שבה שכבתי?"
"החוש של הכלב..." אמר הרברט.
"חוש מוזר מאוד!" אמר ספילט, "כי למרות שהייתה סערה גדולה עם גשם ורוח חזקה באותו לילה, טופ הגיע אלינו יבש לגמרי ובלי טיפת בוץ אחת!"
"נמשיך," אמר סירוס. "האם הבנתם איך הכלב שלנו נזרק פתאום החוצה מתוך המים של האגם, אחרי שהוא נלחם עם חיית מים גדולה?"
"לא, אני מודה שאני לא מבין את זה בכלל," אמר פנקרופט, "וגם הפצע שהיה לחיה הזו בצד, פצע שנראה כאילו נעשה עם סכין חדה; גם את זה אי אפשר להבין."
"בואו נמשיך עוד," אמר סירוס. "האם הבנתם, חברים, איך הגיע כדור של רובה לתוך הגוף של חזיר הבר הצעיר שצדנו; איך התיבה הגדולה עם כל הכלים הגיעה בדיוק אל החוף שלנו בלי שנשברה שום ספינה; איך הבקבוק עם המכתב הסודי הגיע אלינו בדיוק כשהפלגנו; איך הסירה הקטנה שלנו השתחררה מהחבל, צפה בנהר והגיעה אלינו בדיוק ברגע שהיינו חייבים אותה; איך אחרי שהקופים נכנסו לנו לבית, הסולם נזרק פתאום למטה כדי שנוכל לעלות; ולבסוף, איך המכתב שאיירטון אומר שהוא בכלל לא כתב, הגיע לידיים שלנו?"
כשסירוס מנה את כל הדברים האלה בזה אחר זה בלי לשכוח אף אחד, הרברט, נב ופנקרופט הסתכלו זה על זה ולא ידעו מה לענות. כששומעים את כל הסיפורים האלה יחד, זה באמת נשמע מפתיע מאוד.
"וואו," אמר פנקרופט בסוף, "אתה צודק קפטן, באמת קשה מאוד להסביר את כל הדברים האלה!"
"ובכן חברים," אמר סירוס, "עכשיו קרה עוד דבר אחד, והוא לא פחות מוזר מהשאר!"
"מה זה, קפטן?" שאל הרברט במהירות.
"כשחזרתם מהאי הקטן, פנקרופט," המשיך סירוס, "אמרת שראית אש על האי שלנו?"
"בטח," ענה המלח.
"ואתה בטוח לגמרי שראית אש?"
"בטוח כמו שאני רואה אותך עכשיו."
"גם אתה, הרברט?"
"בטח קפטן!" צעק הרברט, "האש הזו הרגישה חזקה ומנצנצת כמו כוכב גדול!"
"אבל אולי זה באמת היה סתם כוכב?" שאל סירוס.
"לא," ענה פנקרופט, "כי השמיים היו מלאים בעננים עבים, וכוכב לא נמצא כל כך נמוך קרוב לאדמה. וגם מר ספילט ראה את זה."
"אני יכול להוסיף," אמר ספילט, "שהאש הייתה בהירה מאוד ועלתה כמו ברק בשמיים."
"כן, כן, בדיוק!" הוסיף הרברט, "והיא הייתה בדיוק מעל בית האבן שלנו."
"ובכן, חברים שלי," אמר סירוס, "במהלך אותו לילה, לא נב ולא אני הדלקנו שום אש על החוף."
"מה?! לא הדלקתם?!" צעק פנקרופט מרוב תדהמה ולא הצליח אפילו לסיים את המשפט.
"לא עזבנו את הבית בכלל," ענה סירוס, "ואם הייתה שם אש, מישהו אחר הדליק אותה!"
פנקרופט, הרברט ונב היו המומים. הם ידעו שהם לא מדמיינים ושהם באמת ראו אש בלילה ההוא. עכשיו כולם הבינו שיש כאן סוד גדול! מישהו מסתורי, שרוצה בטובתם ועוזר להם תמיד בזמן, נמצא איתם על האי. האם יש מישהו שמתחבא במערות הסודיות של האי? הם היו חייבים לגלות את זה בכל מחיר.
סירוס הזכיר להם גם שהכלב והקוף תמיד כועסים ומודאגים כשהם מתקרבים לבאר העמוקה שבתוך הבית, למרות שהוא בדק אותה ולא מצא כלום. בסוף השיחה, כולם החליטו שברגע שיגיע הקיץ ויהיה חם, הם יחפשו בכל פינה באי כדי לפתור את התעלומה.
אבל מאותו יום פנקרופט התחיל קצת לדאוג. הוא הרגיש כאילו האי שכבר הפך לבית שלו, כבר לא שייך רק להם, אלא שיש פה עוד מישהו חזק וסודי. הוא ונב דיברו על זה הרבה, ומכיוון שהם אהבו סיפורי נפלאות, הם התחילו להאמין שהאי נמצא תחת השגחה של כוח קסום.
בינתיים הגיע מזג האוויר הקר של החורף. נראה היה שהחורף הולך להיות קר וקשה במיוחד, ולכן הם התחילו מיד להכין את הבגדים והאוכל.
הם היו מוכנים היטב. היה להם הרבה צמר חם מהחיות שהם גידלו, והם הכינו בגדים חמים לכולם.
כמובן שהם הכינו בגדים חמים גם לאיירטון. סירוס הציע לו לבוא לגור איתם בבית החם במשך החורף, ואיירטון הבטיח לבוא ברגע שיסיים את העבודות שלו בשדה. הוא הגיע באמצע החודש, ומאז גר איתם ועזר להם המון, אבל הוא עדיין היה קצת עצוב ושקט ולא נהג לצחוק איתם.
רוב ימי החורף עברו עליהם בתוך בית האבן החם. בחוץ היו סערות קשות ורוחות חזקות שנדמה היה שהן מרעידות את הסלעים. גלים ענקיים איימו לשטוף את האי, וכל סירה שהייתה נשארת בים הייתה נשברת מיד. הנהר עלה על גדותיו פעמיים והם היו צריכים לחזק את הגשרים כדי שלא ייהרסו במים.
הסערות האלה, שהביאו איתן גשם ושלג, עשו קצת בלאגן בחצר שלהם בחוץ. הלול של הציפורים והטחנה נפגעו, והחברים היו צריכים לצאת מהר ולתקן אותם כדי שהחיות שלהם לא ייפגעו.
בגלל מזג האוויר הקשה והרעב, חיות בר כמו נמרים וקופים גדולים ניסו להתקרב לחצר שלהם, וכשהמים בנהר קפאו, היה להם קל יותר לנסות לעבור. החברים היו חייבים לשמור על החיות שלהם היטב, ולפעמים השתמשו ברובים כדי להפחיד את חיות הבר ולגרש אותן. תמיד הייתה להם עבודה, ובתוך הבית הם המשיכו לבנות ולסדר חדרים יפים.
לפעמים, כשהיה קפוא ויבש, הם יצאו לטיולים קצרים ליד הביצה הגדולה. הרברט וספילט, יחד עם הכלב והקוף, הצליחו לצוד ברווזים וציפורי מים טעימות לארוחה. המקומות האלה היו קרובים והם מעולם לא התרחקו יותר מדי מהבית החם שלהם.
כך עברו ארבעה חודשי חורף קרים מאוד. אבל בית האבן הגן עליהם היטב, וגם החווה השנייה שלהם, שהייתה מוגנת מאחורי ההר הגדול, לא נפגעה הרבה מהרוחות. איירטון יצא לשם מדי פעם כדי לתקן את מה שצריך בצורה מהירה וטובה.
במשך כל החורף הזה, שום דבר מוזר או מסתורי לא קרה. הכל היה שקט, למרות שפנקרופט ונב המשיכו לחפש סימנים לקסמים בכל דבר קטן. אפילו הכלב והקוף כבר לא כעסו ליד הבאר. נראה היה שהסודות נרגעו קצת, למרות שהחברים המשיכו לדבר עליהם בערבים והיו נחושים לחקור את האי בקרוב. אבל אז קרה משהו חדש וחשוב מאוד, שגרם להם לשכוח מהכל לרגע.
זה היה תחילת הקיץ, והטבע חזר לחיות. העצים ביער החלו להצמיח עלים ירוקים וחדשים והכל נראה יפה ורענן.
כזכור, ספילט והרברט אהבו לצלם תמונות של האי בעזרת מכשיר הצילום שלהם.
באחד הימים, בשעות אחר הצהריים כשהשמיים היו יפים ונקיים, הרברט החליט לצלם את הים הגדול שנשקף מהחלון שלהם.
האופק היה נקי לגמרי, והים היה שקט ורגוע כמו אגם, כשהשמש מנצנצת על המים בעדינות.
הוא הציב את מכשיר הצילום בחלון חדר האוכל, שפנה ישר אל הים. הרברט צילם את התמונה, ואז לקח את הלוח לחלל החשוך בבית כדי להכין את התמונה בעזרת החומרים שלו, כמו שעושים תמיד.
כשחזר אל האור והסתכל היטב בתמונה שיצאה, הרברט שם לב לנקודה קטנה-קטנה וכמעט בלתי נראת שנמצאת רחוק מאוד על קו המים בים. הוא ניסה לשטוף את התמונה שוב ושוב, אבל הנקודה לא נעלמה.
"אולי זה סתם לכלוך על הזכוכית," הוא חשב לעצמו.
ואז הגיע אליו הרעיון להסתכל על הנקודה הזו בעזרת זכוכית מגדלת חזקה מאוד שהוא לקח מהטלסקופ שלהם.
אבל ברגע שהוא הביט בה, הוא צעק בקול רם וזכוכית המגדלת כמעט נפלה לו מהידיים מרוב הפתעה!
הוא רץ מיד לחדר שבו ישב סירוס, הראה לו את התמונה ואת זכוכית המגדלת, והצביע על הנקודה הקטנה.
סירוס הסתכל, ואז לקח מיד את הטלסקופ הגדול שלו ורץ לחלון.
הוא כיוון את הטלסקופ אל הים, חיפש לאט לאט באופק, ופתע נעצר בדיוק על הנקודה הקטנה. הוא הוריד את הטלסקופ, ואמר רק מילה אחת:
"ספינה!"
ובאמת, ספינה אמיתית הגיעה והייתה קרובה מאוד לאי שלהם!