כבר שנתיים עברו! שנתיים שלמות שהאנשים על האי לא פגשו אף אדם אחר! הם לא ידעו שום דבר על מה שקורה בעולם הגדול, והיו אבודים על האי הקטן שלהם, כאילו הם גרים על כוכב קטן ורחוק בשמיים!
מה קורה עכשיו בבית שלהם? הם תמיד חשבו על המולדת שלהם, המדינה שהייתה במלחמה גדולה כשהם עזבו אותה. הם היו עצובים בגלל זה ודיברו על כך הרבה, אבל הם תמיד האמינו שהטובים ינצחו ושיהיה שוב שלום באמריקה.
במשך השנתיים האלה אף ספינה לא עברה ליד האי. היה ברור שהאי שלהם נמצא במקום רחוק מאוד שאף אחד לא מכיר. הים מסביב היה ריק לגמרי, והם הבינו שהם צריכים לעזור לעצמם כדי לחזור הביתה.
אבל בכל זאת היה להם סיכוי קטן להינצל. יום אחד, בתחילת חודש אפריל, כולם ישבו יחד בחדר האוכל הגדול שלהם ודיברו על זה.
הם דיברו על אמריקה, הבית שלהם, שהם כל כך התגעגעו אליו.
"יש לנו רק דרך אחת לעזוב את האי," אמר ספילט, "אנחנו חייבים לבנות ספינה גדולה שתדע להפליג רחוק. מי שיודע לבנות סירה קטנה, בטח יכול לבנות גם ספינה גדולה!"
"ובספינה הזאת נוכל להפליג לאיים רחוקים," הוסיף הרברט הצעיר.
"אולי," אמר פנקרופט המלח, שהוא זה שהבין הכי טוב בים, "אבל להפליג רחוק זה לא כמו להפליג קרוב. הים הגדול יכול להיות מסוכן מאוד, והיבשה הקרובה ביותר נמצאת רחוק-רחוק מכאן!"
"אז אתה לא רוצה לנסות?" שאל ספילט.
"אני אנסה כל מה שתבקשו," ענה המלח האמיץ, "אתם יודעים שאני לא מפחד מכלום!"
"אל תשכחו שיש איתנו עכשיו עוד מלח," אמר נב.
"מי זה?" שאל פנקרופט.
"איירטון."
"אם הוא יסכים לבוא איתנו," אמר פנקרופט.
"בטח שהוא יסכים!" אמר ספילט, "אם ספינה הייתה באה להציל אותו, הוא לא היה רוצה לעזוב?"
"חברים," אמר סירוס, המנהיג שלהם, "איירטון היה קצת חולה בראשו כשהיה לבד, אבל זה לא העניין. העניין הוא שאולי הספינה של החברים שלו תבוא לחפש אותו באי הקודם שבו הוא גר. הבטיחו לו שיבואו לקחת אותו, ואני מאמין שהם יבואו."
"נכון," אמר ספילט, "והם בטח יבואו בקרוב, כי עבר כבר הרבה זמן."
"טוב," אמר פנקרופט, "הם יבואו, אבל הם יגיעו לאי הקודם שלו, ולא לאי שלנו!"
"זה נכון," אמר הרברט, "כי האי שלנו בכלל לא מופיע במפות."
"לכן," אמר סירוס, "אנחנו חייבים להפליג לאי הקודם שלו ולהשאיר שם מכתב, כדי שמי שיבוא לחפש אותו ידע שהוא נמצא כאן איתנו."
"חבל שלא עשינו את זה בפעם הקודמת שהיינו שם," אמר המלח.
"איך יכולנו לדעת?" שאל הרברט, "אז עוד לא ידענו את הסיפור שלו, ואחר כך כבר הגיע החורף והיה קר מדי להפליג."
"נכון," אמר סירוס, "עכשיו נצטרך לחכות שהחורף יעבור ויהיה שוב חם."
"ואם הספינה תבוא לפני כן?" שאל פנקרופט.
"זה לא יקרה," ענה סירוס, "אף אחד לא מפליג בים ברוחות של החורף. נחכה לקיץ, נפליג לשם ונשאיר את המכתב."
"זה יהיה חבל מאוד אם הם כבר היו שם ופספסנו אותם," אמר נב.
"אני מקווה שלא," ענה סירוס, "ושהשמיים ישמרו על הסיכוי שלנו."
"כשתגיע לשם נדע," אמר ספילט, "אם מישהו ביקר שם, הוא בטח השאיר סימן."
"בדיוק," אמר סירוס, "בינתיים נחכה בסבלנות, ואם זה לא יצליח, נחשוב על תוכנית אחרת."
"בכל מקרה," אמר פנקרופט, "אם נעזוב את האי הזה, זה לא בגלל שרע לנו כאן!"
"נכון פנקרופט," ענה סירוס, "זה רק בגלל שאנחנו מתגעגעים למשפחות שלנו, לחברים ולבית שלנו."
אחרי שהם החליטו את זה, הם הפסיקו לדבר על בניית ספינה גדולה וחזרו לעבודות הרגילות שלהם, כדי להתכונן לחורף השלישי שלהם על האי.
אבל לפני שהתחילו הרוחות החזקות של החורף, הם החליטו לצאת לטיול קצר עם הסירה הקטנה שלהם מסביב לאי, כדי להכיר את כל החופים שלו.
פנקרופט הציע את הטיול וסירוס הסכים מיד, כי גם הוא רצה לראות את החלקים של האי שהוא עוד לא הכיר.
מזג האוויר היה קצת הפכפך, אבל המכשיר שמודד את האוויר הראה שהסערה הגדולה חלפה והשמיים נראו מתאימים לטיול.
הם החליטו לצאת לדרך בבוקר, והכינו את הסירה שלהם, שקראו לה "בונוונטור", עם הרבה אוכל ומים לטיול.
סירוס סיפר לאירוטון על הטיול והציע לו לבוא, אבל איירטון העדיף להישאר לשמור על הבית. הקוף הגדול שלהם, ג'ופ, נשאר לשמור עליו והוא שמח לעזור.
בבוקר כולם עלו על הסירה, וגם הכלב שלהם, טופ, בא איתם. רוח נעימה נשבה והסירה התחילה להפליג לאורך חוף האי.
ההפלגה לקחה את כל היום בגלל שהיו גלים חזקים שדחפו את הסירה לאחור, ורק כשהגיע הלילה הם הגיעו לקצה האי.
המלח הציע להמשיך להפליג לאט בלילה, אבל סירוס העדיף לעצור ולישון ליד החוף, כדי שיוכלו לראות הכל באור יום. הם החליטו שבלילה תמיד עוצרים לישון.
הלילה עבר בשקט ובלי רוח. החברים ישנו על הסירה, פחות בנוח מאשר במיטות שלהם בבית, אבל הם הצליחו לישון קצת. בבוקר פנקרופט שוב פתח את המפרשים והם המשיכו בדרך.
הם כבר הכירו את החלק הזה של האי, שיש בו הרבה עצים יפים, אבל הם עדיין נהנו להסתכל עליו מהים. ספילט אפילו צילם כמה תמונות יפות של הנוף.
בצהריים הם הגיעו לנהר הגדול. משם והלאה הנוף השתנה והעצים התחילו להיעלם, ובמקומם ראו הרים יבשים וסלעים.
זה היה הבדל גדול! חלק אחד של האי היה ירוק ויפה, והחלק השני היה יבש ומלא סלעים שחורים ומפחידים. הסלעים האלה נראו כאילו הר געש ישן יצר אותם מזמן.
הסירה הפליגה קרוב לסלעים האלה. הם היו ענקיים ובכל מיני צורות מוזרות: חלק נראו כמו מגדלים, חלק כמו קשתות, וחלק כמו ארמונות עתיקים. הטבע יצר שם דברים מדהימים.
סירוס והחברים הסתכלו על הסלעים בפליאה גדולה. הכלב טופ התחיל לנבוח חזק מאוד, והנביחות שלו חזרו כהד מהסלעים. סירוס שם לב שהנביחות של טופ נשמעות קצת מוזרות ומודאגות, כמו שקרה פעם בבית.
"בואו נתקרב עוד קצת," אמר סירוס.
הם התקרבו, וחשבו שאולי יש שם מערה סודית, אבל סירוס לא ראה שום דבר חוץ מסלעים ומים. מהר מאוד טופ הפסיק לנבוח והם המשיכו הלאה.
בחלק אחר של האי החוף חזר להיות שטוח ומלא בחול. היו שם המון ציפורי מים יפות. בערב הם עצרו לישון במפרץ קטן ורוח הלילה הייתה נעימה.
בבוקר, הרברט וספילט יצאו לצוד קצת והביאו ברווזי בר לארוחה. הכלב טופ עזר להם מאוד והביא להם את הציפורים.
בשעה שמונה בבוקר הם שוב יצאו לדרך, והסירה שטה מהר מאוד בזכות הרוח שדחפה אותה מאחור.
"אבל נראה לי שעומדת להגיע סערה," אמר פנקרופט כשהסתכל על העננים בשמיים. העננים האלה נראו כמו נוצות לבנות בשמיים, וזה סימן שמזג האוויר הולך להשתנות.
"טוב," אמר סירוס, "בוא נשוט מהר למקום בטוח שבו נוכל להתחבא מהרוח."
"רעיון מצוין," ענה פנקרופט.
"אני אשמח להישאר שם גם מחר כדי לחקור את המקום," אמר סירוס.
"נראה לי שלא תהיה לנו ברירה," אמר פנקרופט, "כי השמיים נראים ממש רעים ועומד להיות מזג אוויר מלוכלך."
"לפחות יש לנו רוח טובה שעוזרת לנו להגיע מהר," אמר ספילט.
"רוח טובה, אבל נצטרך להיזהר מהסלעים בדרך," אמר המלח.
"פנקרופט, תעשה מה שאתה מבין, אנחנו סומכים עליך," אמר סירוס.
"אל תדאג, קפטן," ענה המלח, "אני שומר על הסירה שלנו יותר מאשר על העור שלי!"
הוא כל כך אהב את הסירה שלו ולא רצה שהיא תיפגע.
"מה השעה?" שאל פנקרופט.
"עשר בבוקר," ענה ספילט.
"ועוד כמה זמן נגיע?"
"בערך שעתיים וחצי," ענה סירוס, "נגיע בצהריים."
"חבל, כי בדיוק אז המים יתחילו לזרום החוצה ויהיה קשה להיכנס בגלל הגלים והרוח החזקה," אמר פנקרופט.
"נכון," אמר הרברט, "היום יש ירח מלא והגלים חזקים במיוחד."
"אז מה תעשה, פנקרופט?" שאל סירוס.
"נחכה בים הפתוח עד שהגלים ירגעו בערב, ואז ניכנס. ואם יהיה חושך, נחכה לבוקר."
"בסדר גמור, נעשה מה שאתה אומר," ענה סירוס.
"אוף," אמר פנקרופט, "חבל שאין כאן מגדלור עם אור שיעזור למלחים בחושך."
"נכון," אמר הרברט, "והפעם אין לנו את סירוס שידליק לנו אש גדולה שתראה לנו את הדרך הביתה!"
"באמת, סירוס היקר," אמר ספילט, "אף פעם לא אמרנו לך תודה, אבל בלי האש שהדלקת לנו באותו לילה חשוך, לעולם לא היינו מוצאים את הדרך חזרה לאי!"
"אש?" שאל סירוס, והיה נראה מופתע מאוד.
"כן, קפטן," אמר פנקרופט, "כשהפלגנו אז בלילה והיה חושך גדול, ראינו אש גדולה שהדלקת על הגבעה, ובזכותה ידענו לאן לשוט."
"אה, כן! זה היה רעיון טוב שלי!" אמר סירוס בשקט.
"והפעם," אמר המלח, "אף אחד לא ידליק לנו אש כזאת."
"נכון, אף אחד," ענה סירוס.
כמה דקות לאחר מכן, כשסירוס נשאר לבד עם ספילט בקצה הסירה, הוא התכופף אליו ולחש לו באוזן:
"ספילט, אני חייב להגיד לך משהו. אני מעולם לא הדלקתי שום אש בלילה ההוא! לא על הגבעה ולא בשום מקום אחר על האי!"
