"מסכן!" אמר הרברט הצעיר. הוא רץ אל הדלת, אבל חזר מיד אחרי שראה את איירטון גולש למטה בחבל ונעלם בתוך החושך של הלילה.
"הוא עוד יחזור," אמר סיירוס.
"תגיד לי, קפטן," קרא פנקרוף בהפתעה, "מה זה אומר? אם איירטון לא זרק את הבקבוק לים, אז מי כן עשה את זה?"
זו באמת הייתה השאלה הכי חשובה באותו רגע!
"זה היה הוא," ענה נב, "פשוט האיש המסכן הזה היה קצתבולבל ולא זכר כלום מרוב צער."
"נכון!" הסכים הרברט, "הוא בטח לא היה מודע למה שהוא עושה."
"זו הדרך היחידה להסביר את זה, חברים," ענה סיירוס במהירות. "עכשיו אני מבין איך איירטון ידע להסביר בדיוק איפה נמצא האי תבור—כי הוא הרי גר שם לפני שהשתגע."
"אבל," אמר פנקרוף, "אם הוא כתב את המכתב לפני המון שנים, איך יכול להיות שהנייר לא נרטב ולא נהרס בתוך הים?"
"זה מראה," ענה סיירוס, "שאיירטון איבד את הזיכרון שלו רק לא מזמן, ולא לפני הרבה שנים כמו שהוא חושב."
"נכון, זה בטח ככה," אמר פנקרוף, "אחרת אי אפשר להבין את זה."
סיירוס המהנדס לא רצה להמשיך לדבר על זה ושתק.
"אבל האם איירטון סיפר את האמת?" שאל פנקרוף המלח.
"כן," ענה גדעון העיתונאי. "כל הסיפור שלו נכון מדויק. אני זוכר היטב שקראתי בעיתונים על המסע של לורד גלנארבן."
"הוא אמר את האמת," הוסיף סיירוס. "אל תדאג, פנקרוף. קשה לאדם להאשים את עצמו בדברים כאלה, ואם הוא עשה זאת—הוא אומר אמת."
למחרת בבוקר, ב-21 בדצמבר, החברים ירדו אל חוף הים ועלו למעלה, אבל הם לא ראו את איירטון. הוא הגיע לבקתה שלו ליד החיות במהלך הלילה, והם חשבו שעדיף לא להפריע לו עכשיו. הם האמינו שהזמן יעזור לו להרגיש טוב יותר.
הרברט, פנקרוף ונב חזרו לעבודות הרגילות שלהם. באותו יום, סיירוס וגדעון הלכו יחד למסגרייה הישנה שלהם.
"אתה יודע, סיירוס," אמר גדעון, "ההסבר שלך מאתמול על הבקבוק לא ממש שכנע אותי. איך איש יכול לכתוב מכתב, לשים בבקבוק, לזרוק לים ולא לזכור מזה כלום?"
"זה כי לא הוא זרק את הבקבוק, גדעון ידידי."
"אז אתה חושב ש—"
"אני לא חושב כלום, ואני לא יודע כלום!" עצר אותו סיירוס. "זה פשוט עוד סוד אחד מהסודות של האי הזה שאני עדיין לא מצליח להבין!"
"באמת, סיירוס," אמר גדעון, "זה פשוט מדהים. ההצלה שלך מהים, תיבת הכלים שהגיעה לחוף, הסיפור של הכלב טופ, ועכשיו הבקבוק הזה... האם אי פעם נגלה את התשובות לכל החידות האלו?"
"כן!" ענה המהנדס במהירות, "כן, גם אם אצטרך לחפור עד לב האדמה של האי הזה!"
"אולי המזל יעזור לנו לפתור את הסוד!"
"מזל? גדעון, אני לא מאמין במזל, ואני לא מאמין שיש בעולם סודות שאין להם הסבר. לכל דבר מוזר שקרה כאן יש סיבה הגיונית, ואני אמצא אותה. אבל בינתיים, אנחנו חייבים להמשיך לעבוד ולשים לב לכל דבר."
חודש ינואר הגיע, ואיתו שנת 1867 החדשה. עבודות הקיץ נמשכו במרץ. כעבור כמה ימים, הרברט וגדעון הלכו לבקר בחצר החיות וראו שאיירטון באמת נכנס לגור בבית הקטן שבנו לו. הוא טיפל יפה מאוד בכבשים, וחסך לחברים את הצורך לבוא לשם בכל יומיים. למרות זאת, כדי שהוא לא יהיה בודד מדי, הם באו לבקר אותו לעיתים קרובות.
סיירוס וגדעון חשבו שזה חשוב מאוד לשמור על קשר עם האזור הזה של האי, כדי שאם יקרה משהו פתאומי—כמו ספינה שתגיע, או חלילה שודדי ים—איירטון יוכל להודיע להם מיד.
לכן, סיירוס החליט להמציא משהו מדהים: לחבר את חצר החיות לבית האבן הגדול בעזרת מכשיר טלגרף (מכשיר ששולח הודעות דרך חוטים)!
ב-10 בינואר הוא סיפר על התוכנית לחברים.
"אבל איך תעשה את זה, קפטן?" שאל פנקרוף. "אתה רוצה לבנות טלגרף אמיתי?"
"בדיוק כך," ענה המהנדס.
"עם חשמל?!" קרא הרברט בהתרגשות.
"עם חשמל," ענה סיירוס. "יש לנו את כל החומרים כדי להכין סוללה חשמלית. הדבר הכי קשה יהיה להכין חוטים ארוכים ממתכת, אבל נסתדר."
"ובכן," צחק פנקרוף המלח, "אחרי זה, אני כבר לא אתפלא אם יום אחד נבנה כאן רכבת אמיתית!"
הם ניגשו מיד לעבודה הקשה ביותר: הכנת חוטי המתכת. הברזל שמצאו באי היה מעולה. סיירוס הכין לוח פלדה מיוחד עם חורים קטנים, ובעזרת כוח המים של המפל, הם משכו פסי ברזל דרך החורים שוב ושוב, עד שהם הפכו לחוטים דקים וארוכים מאוד! תוך כמה ימים היו להם מספיק חוטים כדי למתוח אותם לאורך כל הדרך—מרחק של כמה קילומטרים!
בזמן שהחברים מתחו את החוטים, סיירוס עבד על הסוללה החשמלית. הוא השתמש בבקבוקי זכוכית, בנוזלים מיוחדים שהכין מצמחים, ובחתיכות מתכת מסוג אבץ שהיו שמורות לו. הוא חיבר הכל בצורה חכמה מאוד, וברגע שחיברו את החוטים, החשמל התחיל לזרום בהם במהירות עצומה!
ב-6 בפברואר הם התחילו להציב עמודי עץ לאורך הדרך, ועליהם שמו את חוטי החשמל.
המכשיר עצמו היה פשוט וגאוני: בכל תחנה היה חוט מגנטי ומחט קטנה. כשהעבירו חשמל בצד אחד, המחט בצד השני זזה והצביעה על אותיות. ככה היה אפשר לכתוב מילים!
ב-12 בפברואר הכל היה מוכן. סיירוס שלח הודעה ראשונה דרך החוט ושאל: "האם הכל טוב שם?" ותוך כמה רגעים הגיעה תשובה מאיירטון: "כן, הכל מצוין". פנקרוף קפץ מרוב שמחה! בכל בוקר ובכל ערב הם שלחו הודעות לאיירטון וקיבלו ממנו תשובות.
זה היה מעולה משתי סיבות: קודם כל, הם ידעו שאיירטון בריא ושלם, ושנית—הוא לא הרגיש לבד לגמרי. בנוסף, סיירוס המשיך לבקר אותו בכל שבוע, ואיירטון היה בא לפעמים לבית האבן והם תמיד קיבלו אותו בשמחה גדולה.
העונה היפה עברה בעבודה נעימה. האוכל באי הלך וגדל, והצמחים שהביאו מהאי תבור צמחו בצורה מושלמת. השדות היו מלאים בכל טוב, והקציר היה ענק! פנקרוף רצה לספור את כל גרגרי החיטה, אבל סיירוס צחק ואמר לו שגם אם יספור מהר מאוד, זה ייקח לו חמשת אלפים שנה! אז פנקרוף ויתר על הרעיון.
מזג האוויר היה נהדר. ביום היה חם, ובערב הגיעה רוח נעימה מהים. לפעמים היו סופות רעמים חזקות ומפחידות, אבל הן עברו מהר.
החיים באי היו טובים מאוד. הלול היה מלא באפרוחים ותרנגולות, והחזירים הקטנים גדלו. גדעון והרברט, שהפך לרוכב מצוין, רכבו על חמורי הבר של האי והשתמשו בהם כדי לסחוב עצים ופחם בעגלה.
הם גם יצאו לטיולים ביערות העמוקים והמוצלים. בטיולים האלה הם תמיד לקחו איתם רובים כדי להישמר מחיות בר כמו חזירי בר פראיים ויגוארים. גדעון והרברט הפכו לציידים מעולים, והם כבר אספו עשרים פרוות יפות שקישטו את חדר האוכל שלהם.
סיירוס המהנדס הצטרף לפעמים לטיולים האלה, אבל הוא חיפש סימנים אחרים—הוא ניסה להבין אם יש עוד אנשים על האי. אבל הכלב טופ והקוף ג'ופ, שטיילו איתם, לא הראו שום סימן שמשהו מוזר. רק לפעמים, הכלב טופ עדיין נבח ליד הבאר העמוקה, אבל סיירוס כבר בדק אותה פעם ולא מצא שם כלום.
באותם ימים, גדעון והרברט התחילו להשתמש במצלמה שמצאו פעם בתיבות. היו להם את כל החומרים הכימיים הדרושים כדי לפתח תמונות על לוחות זכוכית ונייר.
תוך זמן קצר הם הפכו לצלמים מומחים! הם צילמו תמונות מדהימות של האי, של ההר הגבוה מרחוק, של נהר המים ושל חוף הים. הם גם צילמו תמונות של כל האנשים שגרים באי.
"עכשיו יש הרבה מאיתנו!" צחק פנקרוף, שהיה מאושר לראות את הפנים שלו בתמונות על הקיר, והיה נעמד להסתכל עליהן בגאווה כאילו הוא מביט בחלון ראווה של חנות גדולה ומפוארת בעיר.
אבל התמונה הכי מצחיקה והכי מוצלחת הייתה של ג'ופ הקוף! ג'ופ ישב מול המצלמה ברצינות כזו גדולה, שהתמונה יצאה ממש אמיתית.
"הוא נראה כאילו הוא עוד רגע הולך לצחוק עלינו!" קרא פנקרוף. וג'ופ הקוף היה נראה מרוצה מאוד מעצמו, והביט בתמונה שלו בגאווה משעשעת.
בסוף חודש מרץ הקיץ נגמר. התחיל לרדת גשם והיה נראה שהחורף הולך להיות קר מאוד.
בוקר אחד, ב-21 במרץ, הרברט הסתכל מהחלון וקרא בהפתעה:
"היי, תראו! האי הקטן מלא בשלג!"
"שלג בעונה הזו?" התפלא גדעון ורץ לחלון.
כל החברים באו להסתכל וראו שכל החוף לבן לגמרי, כמו שמיכה לבנה גדולה.
"זה בטח שלג!" אמר פנקרוף.
"זה באמת נראה ככה!" אמר נב.
"אבל המדחום מראה שחם בחוץ!" אמר גדעון.
סיירוס הביט במחזה הלבן ולא אמר מילה, כי הוא לא הבין איך יכול לרדת שלג כשלא קר.
"אוי לא!" קרא פנקרוף, "כל הצמחים שלנו יקפאו!"
הוא רצה לרוץ למטה, אבל ג'ופ הקוף הזריז הקדים אותו וקפץ אל החול.
אבל ברגע שג'ופ נגע באדמה, כל ה"שלג" הלבן התרומם פתאום באוויר! השמיכה הלבנה התפזרה לאלפי חתיכות קטנות שעפו אל השמיים והסתירו את השמש לכמה דקות.
"ציפורים!" קרא הרברט בשמחה.
אלו היו אלפי ציפורי ים לבנות ויפות שנחו יחד על החוף, ופתאום עפו כולן יחד אל המרחק. החברים נשארו לעמוד נדהמים, כאילו קוסם הפך את החורף חזרה לקיץ בשנייה אחת! הציפורים עפו כל כך מהר, שאף אחד לא הספיק לבדוק איזה סוג של ציפורים אלו היו.
כעבור כמה ימים הגיע ה-26 במרץ—היום שבו, לפני שנתיים בדיוק, הם הגיעו לראשונה אל האי בעזרת הכדור הפורח שלהם.