המילים האחרונות האלה הראו שהחברים צדקו. היה לו עבר עצוב, והוא הרגיש רע מאוד על דברים לא יפים שעשה פעם. הוא הצטער על כך, והחברים החדשים שלו רצו ללחוץ את ידו באהבה; אבל הוא הרגיש שהוא עדיין לא ראוי ללחוץ יד לאנשים טובים. בכל אופן, אחרי הסיפור עם היגואר, הוא לא חזר יותר ליער, ומאותו יום נשאר קרוב לבית האבן הגדול.
מה היה הסוד של החיים שלו? האם האיש הזר יספר להם יום אחד? רק הזמן יגיד. החברים החליטו שהם לעולם לא ישאלו אותו על הסוד שלו, ויתנהגו אליו כאילו הכל רגיל.
במשך כמה ימים החיים שלהם נמשכו כרגיל. סיירוס וגדעון עבדו יחד כמו מדענים. גדעון לא עזב את סיירוס אלא רק כדי לצאת לצוד עם הרברט הצעיר, כי זה לא היה בטוח לתת לילד לטייל לבד ביער; הם היו צריכים להיזהר מאוד. נב ופנקרוף עבדו באורווה, בלול התרנגולות ובחצר, ותמיד הייתה להם עבודה רבה לעשות בבית.
האיש הזר עבד לבד וחזר לחיים הרגילים שלו. הוא לא בא לארוחות, ישן מתחת לעצים ולא התערבב עם האחרים. זה היה נראה כאילו קשה לו להיות ליד האנשים שהצילו אותו!
"אבל אז," אמר פנקרוף, "למה הוא ביקש עזרה מהרפתקנים אחרים? למה הוא זרק את הבקבוק עם הנייר לים?"
"הוא עוד יספר לנו למה," ענה תמיד סיירוס.
"מתי?"
"אולי מוקדם יותר משאתה חושב, פנקרוף."
ואכן, היום שבו הוא סיפר את האמת הגיע מהר.
ב-10 בדצמבר, שבוע אחרי שהם חזרו לבית האבן, סיירוס ראה את האיש הזר מתקרב. בקול שקט וצנוע הוא אמר לו: "אדוני, יש לי בקשה אליך."
"דבר," ענה סיירוס, "אבל קודם תרשה לי לשאול אותך שאלה."
לשמע המילים האלה האיש הזר הסמיק וכמעט הלך משם. סיירוס הבין מה עובר לו בראש—האיש פחד שסיירוס ישאל אותו על העבר הרע שלו.
סיירוס עצר אותו.
"חבר," הוא אמר, "אנחנו לא רק שותפים שלך, אנחנו חברים שלך. אני רוצה שתאמין בזה, ועכשיו אני מקשיב לך."
האיש הזר שם את היד על העיניים שלו. הוא התחיל לרעוד קצת, ולא הצליח לדבר במשך כמה רגעים.
"אדוני," הוא אמר לבסוף, "באתי לבקש ממך טובה."
"מה היא הבקשה?"
"יש לכם, מרחק קצר מכאן, חצר קטנה עבור החיות שלכם. החיות האלה צריכות טיפול. האם תרשה לי לגור שם איתן?"
סיירוס הבין באיש המסכן ברחמים גדולים, ואז אמר:
"חברי," אמר לו, "בחצר הזו יש רק אורוות פשוטות של חיות."
"זה יהיה מספיק טוב בשבילי, אדוני."
"חברי," ענה סיירוס, "אנחנו לא נכריח אותך לעשות שום דבר. אתה רוצה לגור שם? שיהיה כך. אבל תדע שאתה תמיד מוזמן לבית האבן שלנו. ומכיוון שאתה רוצה לגור שם, אנחנו נסדר את המקום שיהיה לך נעים ונוח."
"אין צורך, יהיה לי טוב גם כך."
"חברי," ענה סיירוס, שקרא לו ככה בכוונה כדי להיות נחמד, "תן לנו להחליט מה הכי טוב לעשות."
"תודה לך, אדוני," ענה האיש הזר והלך.
סיירוס סיפר לחברים שלו על הבקשה, וכולם הסכימו לבנות לאיש בית עץ קטן וחמוד ליד החיות, שיהיה לו כמה שיותר נוח.
כבר באותו יום החברים הלכו לשם עם כלי עבודה, ותוך פחות משבוע הבית הקטן היה מוכן. הוא נבנה קרוב לחיות, כדי שיהיה קל לשמור על הכבשים, שהיו כבר יותר משמונים! הם הכינו לו גם רהיטים: מיטה, שולחן, ספסל וארון, והביאו לו גם כלי עבודה ואוכל.
האיש הזר לא ראה את הבית החדש שלו עדיין; הוא נתן להם לעבוד לבד, בזמן שהוא עבד בשדות למעלה ורצה לסיים את העבודה שלו. בזכותו, כל האדמה הייתה חפורה ומוכנה לשתילת זרעים כשיגיע הזמן.
ב-20 בדצמבר הכל היה מוכן. סיירוס סיפר לאיש הזר שהבית שלו מחכה לו, והאיש ענה שהוא ילך לישון שם כבר באותו ערב.
בערב ההוא, החברים ישבו יחד בחדר האוכל של בית האבן. השעה הייתה שמונה, השעה שבה החבר שלהם היה אמור לעזוב. הם לא רצו להפריע לו או לגרום לו להרגיש רע כשהוא נפרד, ולכן עלו למעלה והשאירו אותו לבד.
הם דיברו בחדר כמה דקות, ואז נשמעה דפיקה קלה בדלת. מיד אחר כך נכנס האיש הזר ואמר מיד:
"חברים," הוא אמר, "לפני שאני הולך, זה נכון שתדעו את הסיפור שלי. אני אספר לכם אותו."
המילים הפשוטות האלה ריגשו מאוד את סיירוס ואת החברים שלו. סיירוס קם.
"אנחנו לא מבקשים ממך כלום, חבר," הוא אמר, "זכותך לשתוק."
"זו החובה שלי לדבר."
"אז שב בבקשה."
"לא, אני אעמוד."
"אנחנו מוכנים להקשיב לך," ענה סיירוס.
האיש הזר עמד בפינת החדר, קצת בתוך הצל. הוא היה בלי כובע, שילב את ידיו, ובקול קצת צרוד, כמו מישהו שמכריח את עצמו לדבר, הוא סיפר את הסיפור הבא, והחברים לא הפריעו לו אפילו פעם אחת:
"ב-20 בדצמבר 1854, ספינה יפה של איש עשיר מסקוטלנד בשם לורד גלנארבן עצרה ליד חוף אוסטרליה. על הספינה היו הלורד ואשתו, קצין בצבא, מדען שמכיר מפות, ילדה צעירה וילד צעיר. שני הילדים האלה היו הילדים של קפטן גרנט, שהספינה שלו טבעה שנה קודם לכן. על הספינה הזו פיקד קפטן ג'ון מנגלס עם עוד חמישה עשר אנשי צוות.
"זו הסיבה שהספינה הגיעה לאוסטרליה: שישה חודשים לפני כן, נמצא בים בקבוק ובתוכו מכתב בשלוש שפות. במכתב היה כתוב שקפטן גרנט ועוד שני אנשים נצלו מהספינה שטבעה, והם נמצאים על אי מסוים. המים מחקו חלק מהמספרים של המקום, אבל השאירו מספר אחד של קו רוחב.
"המספר היה 37. מכיוון שלא ידעו את המיקום המדויק, הם החליטו לשוט לאורך הקו הזה מסביב לעולם כדי למצוא את קפטן גרנט. הממשלה לא רצתה לעזור, אז לורד גלנארבן החליט לעשות זאת בעצמו. הוא לקח איתו את מרי ורוברט, הילדים של הקפטן, ויחד הם יצאו למסע ארוך בים. הם חיפשו קודם כל במקום שנקרא פטגוניה, כי חשבו שהקפטן נפל שם בשבי.
"הספינה הורידה את הנוסעים בצד אחד של פטגוניה, והייתה אמורה לפגוש אותם בצד השני. לורד גלנארבן וחבריו חצו את היבשה, אבל לא מצאו שום סימן לקפטן. לכן הם חזרו לספינה ב-13 בנובמבר והמשיכו לחפש באוקיינוס.
"אחרי שחיפשו בכמה איים בדרך ולא מצאו דבר, הספינה הגיעה לחופי אוסטרליה ב-20 בדצמבר 1854.
"לורד גלנארבן רצה לחצות את אוסטרליה כפי שחצה את אמריקה, והם ירדו מהספינה. קרוב לחוף הייתה חווה של איש נחמד שקרא להם להיכנס. הלורד סיפר לו למה הם באו, ושאל אותו אם הוא שמע על ספינה אנגלית בשם 'בריטניה' שטבעה באזור לפני שנתיים.
"האיש בעל החווה מעולם לא שמע על כך, אבל לפתע אחד העובדים שלו ניגש ואמר:
"'אדוני, תודה לאל! אם קפטן גרנט עדיין חי, הוא נמצא כאן באוסטרליה!'
"'מי אתה?' שאל לורד גלנארבן.
"'אני סקוטי כמוך, אדוני,' ענה האיש. 'הייתי חלק מהצוות של קפטן גרנט על הספינה שטבעה!'
"לאיש הזה קראו איירטון. הוא באמת עבד על הספינה ההיא, לפי הניירות שלו. אבל מכיוון שהוא הופרד מהקפטן ברגע שהספינה נתקעה בסלעים, הוא חשב עד אז שכולם טבעו ושרק הוא ניצל.
"'רק ש,' הוא הוסיף, 'הספינה לא טבעה בצד הזה של אוסטרליה, אלא בצד השני, המזרחי. ואם קפטן גרנט חי, הוא כנראה נשבה בידי האנשים המקומיים שם, ושם צריך לחפש אותו.'
"האיש דיבר בקול בטוח, וכולם האמינו לו. בעל החווה אמר שהוא איש טוב שאפשר לסמוך עליו. לכן הלורד האמין לו והחליט לחצות את אוסטרליה יחד איתו. הלורד, אשתו, שני הילדים, הקצין, המדען וכמה מלחים יצאו לדרך בהדרכת איירטון, בזמן שהספינה שלהם הפליגה לעיר מלבורן כדי לחכות להם שם.
"הם יצאו לדרך ב-23 בדצמבר 1854.
"עכשיו הזמן לגלות שאיירטון היה איש רע ובוגד. הוא אמנם עבד על הספינה של קפטן גרנט, אבל אחרי שרב עם הקפטן, הוא ניסה למרוד ולגנוב את הספינה. בגלל זה, קפטן גרנט השאיר אותו על החוף באוסטרליה עוד בשנת 1852 והפליג בלעדיו.
"לכן, האיש הרע הזה בכלל לא ידע שהספינה של קפטן גרנט טבעה; הוא שמע על זה רק עכשיו מהלורד. בזמן שגר לבד, הוא הפך למנהיג של חבורת שודדים רעים. כשהוא אמר שהספינה טבעה בצד השני, הוא שיקר! הוא רצה להרחיק את הלורד מהספינה שלו, לגנוב את הספינה 'דאנקן' ולהפוך לשודד ים באוקיינוס."
כאן האיש הזר עצר לרגע. הקול שלו רעד, אבל הוא המשיך:
"החבורה יצאה לדרך וחצתה את אוסטרליה. המסע היה קשה ומלא צרות, כי איירטון הוביל אותם למקומות מסוכנים, וחבורת השודדים שלו עקבה אחריהם ועשתה צרות.
"בינתיים, הספינה חיכתה במלבורן. איירטון היה צריך לגרום ללורד לכתוב מכתב שיורה לספינה להגיע לצד השני של אוסטרליה, שם השודדים יוכלו לגנוב אותה בקלות. אחרי שהוביל את החבורה ללב יער גדול ללא אוכל או מים, איירטון קיבל מהלורד מכתב מיוחד כדי להביא אותו לספינה—מכתב שאומר לספינה להגיע מיד למפרץ מסוים במזרח. איירטון לקח את המכתב והגיע למלבורן.
"עד כאן התוכנית הרעה שלו הצליחה. הוא היה יכול לקחת את הספינה למפרץ, שם השודדים יתפסו אותה ויהפכו למלכי הים. אבל אלוהים שמר על האנשים הטובים ומנע מהדבר הנורא הזה לקרות.
"איירטון הגיע למלבורן ומסר את המכתב לסגן של הקפטן. הספינה יצאה לדרך מיד. אבל תתארו לעצמכם כמה איירטון כעס והופתע למחרת, כשהבין שהספינה בכלל לא נוסעת לאוסטרליה, אלא לאי אחר בשם ניו זילנד! הוא ניסה לעצור אותם, אבל הסגן הראה לו את המכתב... ובאמת, בגלל טעות בכתיבה של המדען שכתב את המכתב, היה כתוב שם 'ניו זילנד' במקום 'אוסטרליה'.
"כל התוכניות של איירטון נהרסו! הוא התעצבן מאוד, ולכן קשרו אותו בשרשראות ושמו אותו בתוך חדר סגור בספינה. הם לקחו אותו לניו זילנד, והוא לא ידע מה קרה לחברים השודדים שלו או ללורד.
"הספינה שטה ליד החוף עד ה-3 במרץ. באותו יום איירטון שמע קולות של תותחים. הספינה ירתה, ופתאום לורד גלנארבן וחבריו עלו על הסיפון!
"הנה מה שקרה:
"אחרי המון קשיים וסכנות, הלורד סימר את המסע שלו והגיע לחוף אוסטרליה, אבל הספינה לא הייתה שם! הוא שלח הודעה למלבורן, ושם ענו לו: 'הספינה הפליגה, אנחנו לא יודעים לאן'.
"הלורד חשב שהספינה הטובה שלו נגנבה על ידי השודדים והפכה לספינת שודדי ים!
"אבל לורד גלנארבן לא ויתר. הוא היה איש אמיץ וטוב. הוא עלה על ספינה אחרת, הגיע לניו זילנד וחיפש שם את קפטן גרנט. ושם, להפתעתו הגדולה, הוא מצא פתאום את הספינה שלו 'דאנקן' מחכה לו כבר חמישה שבועות!
"זה היה ב-3 במרץ 1855. הלורד חזר לספינה שלו, אבל גם איירטון היה שם, קשור. הלורד רצה שאיירטון יגלה לו איפה קפטן גרנט, אבל איירטון שתק ולא רצה לדבר. הלורד אמר לו שבנמל הראשון הם ימסרו אותו למשטרה. איירטון המשיך לשתוק.
"הספינה המשיכה לנסוע. בינתיים, אשתו של הלורד ניסתה לדבר אל ליבו של האיש הרע ברכות.
"בסוף היא הצליחה, ואיירטון ביקש טובה: בתמורה למידע, הלורד לא ימסור אותו למשטרה, אלא ישאיר אותו לבד על אי בודד באוקיינוס. הלורד, שרצה מאוד להציל את קפטן גרנט, הסכים.
"אז איירטון סיפר את כל הסיפור שלו, והתברר שהוא באמת לא יודע כלום מאז שהקפטן השאיר אותו באוסטרליה.
"למרות זאת, הלורד קיים את ההבטחה שלו. הספינה המשיכה והגיעה לאי קטן בשם תבור. שם הם התכוונו להשאיר את איירטון, ובאופן פלאי ומדהים, דווקא שם הם מצאו את קפטן גרנט ושני האנשים שלו!
"האיש הרע ירד אל האי כדי להישאר שם במקומם, וברגע שהספינה עזבה, הלורד אמר לו את המילים האלה:
"'כאן, איירטון, תהיה רחוק מכל מקום ולא תוכל לדבר עם אף אחד. לא תוכל לברוח מהאי הזה. תהיה לבד, תחת העין של אלוהים שרואה הכל, אבל אף אחד לא ישכח אותך. אני יודע איפה אתה נמצא, ואני יודע איך למצוא אותך. לעולם לא אשכח זאת!'
"והספינה הפליגה ונעלמה. זה היה ב-18 במרץ 1855.
(הסיפור הזה לקוח מספר שחלקכם אולי מכירים, וקוראים לו "הילדים של קפטן גרנט". לפעמים התאריכים קצת שונים, אבל בהמשך תבינו למה).
"איירטון נשאר לבד, אבל היו לו בגדים, כלי עבודה, אוכל וזרעים.
"היה לו את בית העץ הקטן שבנה קפטן גרנט. הוא היה צריך פשוט לחיות שם לבד ולחשוב על הדברים הרעים שעשה כדי להפוך לאיש טוב יותר.
"חברים, הוא באמת הצטער והתבייש במעשים שלו, והיה לו עצוב מאוד! הוא אמר לעצמו שאם אנשים יבואו יום אחד לקחת אותו מהאי, הוא חייב להיות ראוי לחזור ולהיות איתם. כמה הוא סבל, האיש המסכן הזה! כמה הוא עבד קשה כדי להשתפר, וכמה הוא התפלל! שנתיים, שלוש שנים זה נמשך. הוא תמיד חיפש ספינה באופק ושאל את עצמו מתי העונש שלו יסתיים. הבדידות הזו הייתה נוראית ומפחידה מאוד!
"באבל כנראה שהעונש שלו עדיין לא נגמר, כי לאט לאט הוא הרגיש שהוא מאבד את המחשבה שלו והופך לחיית פרא! הוא שכח איך לדבר ואיך להתנהג כמו בן אדם.
"הוא לא זוכר אם זה קרה אחרי שנתיים או שלוש, אבל בסוף הוא הפך ליצור המסכן שמצאתם!
"אני לא צריך להגיד לכם, חברים, שאיירטון, השודד בן ג'ויס, ואני—אנחנו אותו האיש."
סיירוס והחברים שלו קמו כשהסיפור נגמר. הם היו כל כך מרוגשים ועצובים לשמוע על כל הסבל והצער שעבר עליו!
"איירטון," אמר סיירוס וקם, "עשית דברים רעים מאוד בעבר, אבל אלוהים בטוח חושב שכבר קיבלת את העונש שלך, כי חזרת להיות בין בני אדם. איירטון, אנחנו סולחים לך! ועכשיו, האם תהיה חבר שלנו?"
איירטון לקח צעד אחורה.
"הנה היד שלי!" אמר סיירוס והושיט לו יד.
איירטון תפס את היד של סיירוס, ודמעות גדולות ירדו מהעיניים שלו.
"האם תרצה לגור איתנו?" שאל סיירוס.
"קפטן סיירוס, תן לי עוד קצת זמן," ענה איירטון, "תן לי לגור לבד בבקתה הקטנה ליד החיות."
"איך שתרצה, איירטון," ענה סיירוס. איירטון כבר רצה ללכת, אבל סיירוס שאל אותו עוד שאלה אחת:
"עוד מילה אחת, חברי. אם רצית לגור לבד, למה זרקת לים את הבקבוק עם המכתב שעזר לנו למצוא אותך?"
"מכתב?" שאל איירטון, ולא הבין על מה הוא מדבר.
"כן, המכתב שמצאנו בתוך בקבוק, שסיפר לנו בדיוק איפה האי תבור!"
איירטון שם יד על המצח, חשב קצת ואז ענה: "אני מעולם לא זרקתי שום מכתב לים!"
"אף פעם לא?" קרא פנקרוף בהפתעה.
"אף פעם לא!"
ואיירטון, בקריסת קידה קטנה, הגיע אל הדלת ויצא.