כן.
האיש המסכן בכה.
ודמעותיו הראו שמשהו בתוכו התעורר מחדש.
כפי שאמר סיירוס הרדינג:
"אם הוא מסוגל לבכות, הוא שוב אדם."
המתיישבים השאירו אותו לבדו לזמן מה.
הם התרחקו כדי שירגיש חופשי.
אבל הוא לא ניסה לברוח.
כעבור זמן קצר חזר איתם אל בית הגרניט.
לאט לאט התחיל להשתלב בחייהם.
היה ברור שהוא שומע ומבין כל מה שאומרים לו.
אבל הוא סירב לדבר.
ערב אחד הקשיב פנקרופט ליד דלת חדרו.
הוא שמע את האיש לוחש:
"לא... כאן... אני... לעולם לא..."
פנקרופט סיפר זאת לכולם.
"יש סוד גדול שמכאיב לו," אמר הרדינג.
האיש התחיל לעבוד בגינה.
הוא השתמש באת ובכלים.
אבל לעיתים קרובות היה עוצר, שוקע במחשבות ומתרחק מכולם.
אם מישהו התקרב אליו, הוא היה נסוג לאחור.
לפעמים אפילו פרץ בבכי.
"אולי הוא מתחרט על משהו שעשה," אמר ספילט.
"נצטרך לחכות בסבלנות," השיב הרדינג.
כמה ימים אחר כך ראה הרדינג את האיש עומד בגינה ודמעות זולגות על פניו.
הוא ניגש אליו בעדינות.
"חברי," אמר.
האיש ניסה להסתובב.
"חברי," אמר הרדינג שוב, "תסתכל עליי."
האיש הרים את ראשו.
עיניו נפגשו בעיני המהנדס.
פתאום רעד.
שפתיו נעו.
ואז, אחרי מאמץ גדול, שאל:
"מי אתם?"
"אנחנו ניצולים," ענה הרדינג. "כמוך. הבאנו אותך אל חברים."
"חברים?" לחש האיש.
"אין לי חברים."
"יש לך."
האיש הסתיר את פניו בידיו.
"לא... לא... תעזבו אותי... בבקשה..."
הוא רץ אל קצה המצוק והביט בים זמן רב.
מאוחר יותר אמר ספילט:
"הוא חזר אל בני האדם... דרך החרטה."
פנקרופט לחש:
"אולי הוא עשה משהו נורא."
"אולי," אמר הרדינג. "אבל הוא כבר שילם מחיר כבד. לא נשפוט אותו."
אחרי שעתיים חזר האיש.
עיניו היו אדומות מבכי.
הוא ניגש אל הרדינג ושאל:
"אתם... אנגלים?"
"לא," ענה הרדינג. "אנחנו אמריקאים."
האיש נשם לרווחה.
"טוב יותר," לחש.
"ואתה?" שאל הרדינג.
"אנגלי," ענה האיש.
אחר כך התרחק שוב.
כעבור רגע עבר ליד הרברט.
"איזה חודש עכשיו?" שאל.
"דצמבר."
"איזו שנה?"
"1866."
האיש עצם את עיניו.
"שנים-עשר שנה..." לחש.
"שנים-עשר שנה..."
והלך משם.
הרברט סיפר זאת לחבריו.
"שנים-עשר שנה הוא היה לבד על האי," אמר.
פנקרופט חשב רגע.
"אולי בכלל לא נטרפה הספינה שלו," אמר. "אולי השאירו אותו שם כעונש."
"אולי," אמר ספילט.
"אבל עד שלא נשמע ממנו את האמת, לא ננחש," אמר הרדינג.
בימים הבאים האיש כמעט לא דיבר.
הוא עבד קשה מאוד.
אבל תמיד לבד.
הוא אפילו לא בא לאכול עם כולם.
בלילות ישן מתחת לעצים או בין הסלעים.
המתיישבים לא לחצו עליו.
הם חיכו.
ב-10 בנובמבר, עם רדת הערב, הופיע האיש לפתע.
עיניו בערו.
הוא רעד כולו.
כאילו נאבק במשהו נורא.
פתאום צעק:
"למה הבאתם אותי לכאן?
מי נתן לכם את הזכות?
אתם יודעים מי אני?
אתם יודעים מה עשיתי?
אולי גנבתי!
אולי רצחתי!
אולי מגיע לי לחיות כמו חיה!"
איש לא עצר אותו.
כולם הקשיבו בשקט.
הרדינג ניסה להתקרב.
האיש נסוג.
"רק תגידו לי דבר אחד," קרא.
"אני חופשי?"
"כן," ענה הרדינג.
"אם כך... שלום!"
והוא רץ אל תוך היער.
נב, פנקרופט והרברט רצו אחריו.
אבל הוא נעלם.
"הוא לא יחזור," אמר פנקרופט.
"הוא יחזור," השיב הרדינג בביטחון.
עברו ימים.
המתיישבים המשיכו לעבוד.
הם זרעו את הזרעים שהביאו מאי טייבור.
שדות החיטה גדלו מאוד.
הפעם קצרו יבול ענקי.
כבר היה להם מספיק חיטה לשנים רבות.
עכשיו נשאר רק להכין קמח.
לכן בנו טחנת רוח.
פנקרופט היה נלהב במיוחד.
"עוד מעט נאכל לחם אמיתי!" צחק.
הטחנה נבנתה ליד האגם.
הכנפיים שלה הסתובבו ברוח.
ב-1 בדצמבר היא הייתה מוכנה.
הרוח נשבה.
הטחנה התחילה לעבוד.
גרגרי החיטה הפכו לקמח.
ולמחרת בבוקר אפה נב את כיכר הלחם הראשונה שנאפתה אי פעם באי לינקולן.
כולם אכלו ממנה בשמחה גדולה.
אבל האיש המסתורי עדיין לא חזר.
הרברט וספילט חיפשו אותו כמה פעמים.
לא מצאו שום סימן.
רק הרדינג המשיך לומר:
"הוא יחזור."
והוא צדק.
ב-3 בדצמבר הלך הרברט לדוג ליד האגם.
הוא לא נשא נשק.
פתאום קפץ מולו יגואר גדול.
הרברט נצמד לעץ.
היגואר התכונן לזנק.
באותו רגע פרץ מישהו מהיער.
זה היה האיש המסתורי.
בידו הייתה רק סכין.
הוא הסתער על היגואר.
תפס את צווארו ביד אחת.
למרות שהטפרים פצעו אותו, הוא לא הרפה.
ביד השנייה תקע את הסכין בלב החיה.
היגואר נפל ומת.
האיש בעט בגופה והסתובב כדי לברוח.
אבל הרברט תפס בו.
"לא!" קרא. "אל תלך!"
שאר המתיישבים הגיעו בריצה.
דם זרם מכתפו של האיש.
הרדינג אמר:
"חברי, הצלת את חייו של הרברט."
האיש לחש:
"החיים שלי... לא שווים כלום."
"אתה פצוע."
"זה לא חשוב."
הרדינג הושיט את ידו.
"האם תיתן לי את ידך?"
האיש היסס.
לבסוף שאל בקול צרוד:
"מי אתם בכלל?"
הרדינג סיפר לו הכול.
איך הגיעו לאי.
איך בנו את בית הגרניט.
איך חיו יחד כמו משפחה.
ואיך שמחו כל כך כשמצאו אותו.
האיש הקשיב בשקט.
ראשו ירד.
פניו האדימו מבושה.
הרדינג שוב הושיט את ידו.
"עכשיו, כשאתה מכיר אותנו... תיתן לי את ידך?"
האיש הביט בו רגע ארוך.
ואז לחש:
"לא...
אתם אנשים טובים...
ואני..."