למחרת, ב-20 באוקטובר, בשבע בבוקר, החליקה ה"בונאדוונצ'ר" בעדינות אל החוף שבפתח נהר המרסי.
סיירוס הרדינג ונב דאגו מאוד בגלל מזג האוויר הסוער והאיחור של חבריהם. עם שחר הם עלו לתצפית בגבעות הפרוספקט, ולבסוף הבחינו בסירה.
"ברוך השם! הנה הם!" קרא הרדינג.
נב היה מאושר כל כך, שהתחיל לרקוד, למחוא כפיים ולהסתובב במעגלים.
"אוי, אדוני!" צעק בשמחה.
כשהסירה התקרבה, הרדינג ספר את האנשים שעל הסיפון.
הוא ראה רק את פנקרופט, הרברט וספילט.
"אז הם לא מצאו את הניצול," חשב לעצמו.
ברגע שהסירה נגעה בחוף, הרדינג שאל:
"דאגנו מאוד. הכול בסדר?"
"כן," ענה ספילט. "הכול עבר מצוין."
"אבל לא מצאתם את הניצול?" שאל המהנדס.
"מצאנו," חייך פנקרופט.
"והבאתם אותו?"
"כן."
"הוא חי?"
"כן."
"איפה הוא?"
פנקרופט הביט בספילט.
"הוא... היה אדם," אמר העיתונאי בשקט. "וזה כל מה שאנחנו יכולים לומר כרגע."
הם סיפרו להרדינג על כל מה שקרה באי טייבור: על הבקתה הנטושה, על האיש הפראי ועל הדרך שבה מצאו אותו.
"אני לא בטוח שעשינו נכון כשהבאנו אותו," אמר פנקרופט.
"ודאי שעשיתם נכון," השיב הרדינג מיד.
"אבל אין לו שכל בכלל!"
"אולי עכשיו לא," אמר הרדינג. "אבל לפני כמה חודשים הוא היה אדם רגיל כמונו. תחשבו מה עלול לקרות לכל אחד מאיתנו אם יישאר לבד במשך שנים."
הרברט שאל:
"מה גורם לך לחשוב שזה קרה רק לפני כמה חודשים?"
"כי הפתק שנמצא בבקבוק נכתב לא מזמן," השיב הרדינג.
"אלא אם כן מישהו אחר כתב אותו," הציע ספילט.
"לא סביר," אמר המהנדס. "הפתק דיבר על ניצול אחד בלבד."
הרברט סיפר גם על הרגע שבו האיש הפראי עזר להם בזמן הסערה.
"הפרט הזה חשוב מאוד," אמר הרדינג. "זה מוכיח שלא הכול אבוד. עדיין נשאר בו משהו."
לאחר מכן הוציאו את האיש מהסירה.
כשרגליו נגעו באדמה, הוא ניסה לברוח.
אבל הרדינג ניגש אליו, הניח יד על כתפו והביט בו במבט רגוע ומלא חמלה.
האיש נעצר.
לאט לאט נרגע.
ראשו נשמט מטה.
הוא הפסיק להתנגד.
"מסכן," לחש הרדינג.
גם הוא הבחין, כמו ספילט לפניו, שבמעמקי העיניים הפראיות עדיין נותר ניצוץ קטן של תבונה.
הוחלט שהאיש יגור בחדר מיוחד בבית הגרניט.
הם כבר לא קראו לו "הפרא" אלא "הזר".
בינתיים פרקו מהסירה את כל הציוד שהביאו מאי טייבור.
החזירים החדשים הועברו לדיר.
אבק השריפה והתחמושת הוכנסו למחסן בטוח.
גם הזרעים והכלים התקבלו בשמחה.
אחרי שסיימו לפרוק, אמר פנקרופט:
"קפטן, צריך למצוא מקום טוב יותר לסירה."
"מה רע בפתח הנהר?" שאל הרדינג.
"החול שוחק אותה," הסביר המלח. "וחוץ מזה, הסערות עלולות להזיק לה."
"איפה אתה מציע?"
"בנמל בלון. שם היא תהיה מוגנת."
"רעיון טוב," הסכים הרדינג.
פנקרופט חייך.
"ועוד מעט תבנה לה גם נמל, רציף ומגדלור."
"אם תעזור לי," צחק המהנדס.
בימים הבאים כולם התרכזו בזר החדש.
בהתחלה היה חסר מנוחה.
הוא היה רגיל לחופש ולחיים בטבע.
אבל לאט לאט נרגע.
הוא התחיל לאכול אוכל מבושל.
הוא לבש בגדים.
הרדינג גזר את שערו הארוך ואת זקנו הסבוך.
וככל שעבר הזמן, פניו נראו פחות פראיים ויותר אנושיים.
אפילו העיניים שלו נעשו רכות יותר.
בכל יום ישב הרדינג לידו במשך שעות.
הוא דיבר אליו.
עבד לידו.
ניסה לעורר בו זיכרונות.
לפעמים גם האחרים הצטרפו.
הם דיברו על ספינות ועל הים, בתקווה שמשהו יזכיר לו את עברו.
לפעמים נראה שהזר מקשיב.
לפעמים הבעת עצב עמוקה עלתה על פניו.
כמה פעמים היה נדמה שהוא עומד לדבר.
אבל המילים לא יצאו.
ובכל זאת, הרדינג לא איבד תקווה.
הוא היה בטוח שהנשמה עדיין שם.
רק קבורה עמוק בפנים.
חלפו תשעה ימים.
ב-30 באוקטובר החליט הרדינג לנסות ניסוי.
הוא רצה לראות מה יקרה אם ייתן לזר לצאת החוצה.
"ואם הוא יברח?" שאל ספילט.
"אנחנו חייבים לנסות," אמר הרדינג.
"אני אומר שהוא ייעלם תוך שנייה," מלמל פנקרופט.
הם הורידו את הזר במעלית אל החוף.
נב, הרברט וספילט חיכו למטה.
הזר עמד על החול והביט בים.
עיניו נדלקו לפתע.
אבל הוא לא ברח.
"זה רק הים," אמר ספילט.
"ניקח אותו אל היער," השיב הרדינג.
הם הלכו אל גבעות הפרוספקט.
שם עמדו העצים הגבוהים של היער.
כשהזר הריח את ריח העלים והאדמה, הוא עצם את עיניו ונשם עמוק.
אנחה ארוכה יצאה מחזהו.
לרגע נראה כאילו הוא עומד לזנק אל היער.
ברכיו כבר התכופפו לקראת קפיצה.
המתיישבים נדרכו.
אבל אז הוא עצר.
נסוג לאחור.
כרע על ברכיו.
ודמעה גדולה זלגה מעינו.
סיירוס הרדינג חייך בהתרגשות.
"אה!" קרא. "חזרת להיות אדם... כי אתה מסוגל לבכות!"