פנקרופט, הרברט וספילט עמדו בשקט בתוך הבקתה החשוכה.
פנקרופט קרא בקול:
"הלו! יש כאן מישהו?"
איש לא ענה.
המלח הדליק גפרור והצית ענף יבש. האור הקטן האיר לרגע את החדר. הוא היה ריק לגמרי.
בפינה עמד אח ישן ובו אפר קר. לידו היו כמה בולי עץ יבשים. פנקרופט זרק אליהם את הענף הבוער, ותוך רגע עלתה אש נעימה שהאירה את הבקתה.
עכשיו יכלו לראות הכול.
מיטה מבולגנת עם שמיכות צהובות ורטובות מלחות.
שני קומקומים חלודים.
סיר הפוך.
ארון עם בגדי מלח ישנים ועובשים.
צלחת פח.
תנ"ך שנפגע מהרטיבות.
את חפירה, מכוש ושני רובים, שאחד מהם שבור.
על מדף עמדו חבית אבק שריפה, חבית כדורים וקופסאות של פיקות, כולן מכוסות בשכבת אבק עבה.
"אין כאן אף אחד," אמר ספילט.
"אף אחד," הסכים פנקרופט.
"נראה שלא גרו כאן הרבה זמן," אמר הרברט.
"כן," השיב ספילט. "הרבה מאוד זמן."
פנקרופט חשב רגע.
"במקום לחזור לסירה," אמר, "אני מציע שנישן כאן הלילה."
"רעיון טוב," אמר ספילט. "ואם בעל הבקתה יחזור, אולי הוא אפילו ישמח לראות אותנו."
"הוא לא יחזור," אמר פנקרופט ונענע בראשו.
"אתה חושב שהוא עזב את האי?" שאל ספילט.
"לא," השיב המלח. "אם היה עוזב, היה לוקח איתו את הרובים והכלים. אדם שנתקע על אי לא משאיר דברים כאלה מאחור. לא, הוא עדיין כאן."
"חי?" שאל הרברט.
"או חי או מת," אמר פנקרופט. "אבל אם הוא מת, לפחות נמצא את מה שנשאר ממנו."
הם החליטו להעביר את הלילה בבקתה.
הדלת נסגרה, האש בערה באח, ושלושת החברים ישבו על ספסל עץ.
הם כמעט לא דיברו.
כל הזמן הקשיבו.
אולי הדלת תיפתח פתאום.
אולי האיש המסתורי יחזור.
אבל שום קול לא נשמע.
הדלת לא נפתחה.
הלילה עבר לאט מאוד.
הרברט הצליח לישון שעתיים, אך המבוגרים נשארו ערים.
עם אור הבוקר יצאו שוב לחקור את האי.
הבקתה עמדה במקום מצוין, מוגנת על ידי עצי אקליפטוס גדולים. לפניה הייתה רחבה פתוחה שממנה אפשר היה לראות את הים.
הם בדקו את הקירות וגילו שהבקתה נבנתה מלוחות עץ שנלקחו מספינה טרופה.
מאחורי הבקתה מצא ספילט לוח עץ ישן ועליו אותיות כמעט מחוקות:
BR—TAN—A
"בריטניה!" קרא פנקרופט. "זה בטח היה שמה של הספינה."
"אולי," אמר ספילט. "אבל זה לא באמת משנה."
"נכון," הסכים פנקרופט. "מה שחשוב הוא למצוא את הניצול, אם הוא עדיין חי."
הם חזרו לסירה לארוחת בוקר.
פנקרופט נשם לרווחה כשראה שה"בונאדוונצ'ר" עדיין עוגנת בבטחה.
"אפשר לחשוב שהיא הילדה שלו," צחק ספילט.
אחרי האוכל חזרו לחיפושים.
הם סרקו כל שיח וכל פינה באי.
אבל לא מצאו דבר.
עד הצהריים כבר כמעט היו בטוחים שאם האיש מת, לא נשאר ממנו שום סימן.
"אולי נפל טרף לחיה כלשהי," אמר ספילט.
למחרת התכוונו לחזור לאי לינקולן.
"ניקח איתנו את הכלים והרובים," אמר הרברט.
"וגם את הזרעים," הוסיף ספילט.
"ואל תשכחו את החזירים," צחק פנקרופט.
הם התחלקו למשימות.
הרברט הלך לאסוף זרעים.
פנקרופט וספילט יצאו לצוד חזירים.
כעבור שעה שמעו פתאום צעקה איומה.
"זה הרברט!" קרא ספילט.
"שוברים ריצה!" צעק פנקרופט.
השניים רצו במהירות דרך היער.
כעבור רגע מצאו את הרברט מוטל על הקרקע.
מעליו התכופף יצור ענקי ומפחיד, שנראה כמו קוף גדול.
פנקרופט וספילט הסתערו עליו מיד.
בתוך שניות הפילו אותו, קשרו אותו ושחררו את הרברט.
"אתה בסדר?" שאל ספילט.
"כן," אמר הרברט.
"אם היצור הזה היה פוגע בך..." אמר פנקרופט בכעס.
"אבל זה לא קוף," אמר הרברט.
השניים הביטו בו שוב.
והפעם הבינו.
זה היה אדם.
או לפחות... פעם היה אדם.
שערו היה ארוך וסבוך.
זקנו ירד עד החזה.
גופו כמעט עירום.
ידיו היו גדולות וציפורניו ארוכות כמו טפרים.
עיניו היו פראיות.
עורו כהה מהשמש.
הוא נראה יותר כמו חיית יער מאשר בן אדם.
"זה באמת אדם?" שאל פנקרופט.
"לצערי כן," אמר ספילט.
"זה הניצול?" שאל הרברט.
"אני חושב שכן," השיב העיתונאי. "אבל הבדידות הפכה אותו לפרא."
האיש השמיע קולות מוזרים מתוך גרונו.
נראה ששכח איך לדבר.
אולי אפילו שכח איך להדליק אש או להשתמש בכלים.
אבל ספילט חשב שעדיין נשאר בו משהו אנושי.
הוא הביט בעיניו וראה שם ניצוץ קטן.
"אנחנו חייבים לקחת אותו איתנו," אמר.
"כן!" אמר הרברט. "אולי נצליח לעזור לו."
"הנשמה לא מתה," אמר ספילט. "אולי נוכל להחזיר אותו לעצמו."
פנקרופט לא היה בטוח.
אבל גם הוא הסכים לנסות.
הם שחררו את רגליו.
האיש קם.
הוא לא ניסה לברוח.
הוא רק הסתכל עליהם במבט מוזר.
הם הובילו אותו לבקתה בתקווה שמשהו בה יעורר את זכרונו.
הוא לא זכר דבר.
הם הדליקו אש באח.
גם זה לא עזר.
בסופו של דבר לקחו אותו אל הסירה.
הרברט וספילט חזרו להביא את שאר הדברים: הכלים, הרובים, הזרעים והחזירים.
בערב הכול כבר היה מוכן להפלגה.
האיש הפראי ישב בשקט בתא הקדמי של הסירה.
כשפנקרופט נתן לו בשר מבושל, הוא דחף אותו הצידה.
אבל כשנתנו לו ברווז נא, הוא התנפל עליו כמו חיה וטרף אותו מיד.
"אתה חושב שהוא יחזור להיות רגיל?" שאל פנקרופט.
"אולי," אמר ספילט. "הבדידות הפכה אותו לכזה. עכשיו הוא כבר לא יהיה לבד."
למחרת, ב-15 באוקטובר, הפליגו בחזרה לאי לינקולן.
בהתחלה הכול עבר בשקט.
אבל ביום השני הים נעשה סוער.
הרוח התחזקה.
גלים גדולים התנפצו על הסירה.
פנקרופט התחיל לדאוג.
ב-18 באוקטובר גל עצום שטף את הסיפון כולו.
המצב היה מסוכן מאוד.
ואז קרה משהו מפתיע.
האיש הפראי יצא פתאום מהתא.
כאילו זכר לרגע שהוא היה מלח.
הוא שבר חלק ממעקה הסירה כדי שהמים יזרמו החוצה.
בתוך שניות הסיפון התרוקן.
ואז חזר בשקט לתאו.
בלי לומר מילה אחת.
שלושת החברים הביטו בו בתדהמה.
משהו מהאדם שהיה פעם עדיין חי בתוכו.
הלילה היה חשוך מאוד.
פנקרופט החזיק בהגה וניסה לראות משהו בתוך האפלה.
פתאום, בשתיים בלילה, הוא קפץ ממקומו.
"אור!" צעק. "אני רואה אור!"
רחוק באופק נצנץ אור בהיר.
זה היה אי לינקולן.
סיירוס הרדינג הדליק מדורה גדולה כדי להראות להם את הדרך הביתה.
פנקרופט סובב את ההגה לעבר האור.
המדורה זרחה באופק כמו כוכב ענק, והובילה אותם בבטחה אל ביתם.