סלע בודד, באורך של שלושים רגל וברוחב של עשרים, שבלט רק קצת מעל המים: זה היה המקום היחיד שהגלים של האוקיינוס השקט לא בלעו.
זה כל מה שנשאר מבית הגרניט! הקיר התמוטט והתנפץ לחתיכות, וכמה סלעים מהחדר הגדול נערמו זה על זה ויצרו את הסלע הזה. כל השאר נעלם בתהום: הר פרנקלין, מפרץ הכריש, רמת פרוספקט, נמל הבלון, מערת דאקאר, ואפילו חצי האי הארוך, שהיה כל כך רחוק מההר. מכל אי לינקולן נשאר רק הסלע הצר הזה, שעליו מצאו מקלט ששת החברים והכלב שלהם, טופ.
גם החיות מתו באסון. הציפורים וכל שאר החיות של האי נמחצו או טבעו. וגם ג'ופ המסכן, אוי, מת באחד הסדקים של האדמה.
סיירוס הרדינג, גדעון ספילט, הרברט, פנקרופט, נב ואיירטון נשארו בחיים, כי הם היו ביחד באוהל שלהם, והפיצוץ זרק אותם לים בדיוק כשחתיכות של האי נפלו מכל הצדדים.
כשהם עלו לפני המים, הם ראו רק את ערימת הסלעים הזאת, לא רחוק מהם. הם שחו אליה וטיפסו עליה.
על הסלע השומם הזה הם חיו כבר תשעה ימים. כמה מצרכים שלקחו מהמחסן של בית הגרניט לפני האסון, וקצת מי גשם שהצטברו בגומה בסלע, זה כל מה שהיה להם. התקווה האחרונה שלהם, הספינה, התנפצה לחתיכות. לא הייתה להם שום דרך לעזוב את הסלע, לא הייתה להם אש, ולא הייתה להם דרך להדליק אש. נראה היה שהם בטוח ימותו.
ביום ה-18 במרץ נשאר להם אוכל רק ליומיים, למרות שאכלו רק את המינימום כדי לחיות. כל המדע והחוכמה שלהם לא היו יכולים לעזור להם עכשיו. הם היו בידיים של אלוהים.
סיירוס הרדינג היה רגוע. גדעון ספילט היה עצבני יותר. פנקרופט, מלא בכעס שקט, הלך הלוך ושוב על הסלע. הרברט לא זז לרגע מהצד של המהנדס, כאילו ביקש ממנו עזרה שהוא לא יכול לתת. נב ואיירטון השלימו עם הגורל שלהם.
"אוי, איזה אסון! איזה אסון!" חזר ואמר פנקרופט. "אילו רק הייתה לנו קליפת אגוז שתיקח אותנו לאי תבור! אבל אין לנו כלום, כלום!"
"טוב שקפטן נמו מת ולא ראה את זה," אמר נב.
בחמשת הימים הבאים, החברים שמרו על האוכל בזהירות רבה, ואכלו רק כדי לא למות מרעב. הם היו חלשים מאוד. הרברט ונב התחילו לדבר בלי לדעת מה הם אומרים.
האם היה להם עוד צל של תקווה? לא! מה היה הסיכוי היחיד שלהם? שספינה תופיע ליד הסלע. אבל הם ידעו טוב מדי שספינות לא מגיעות לחלק הזה של האוקיינוס. ואם היאכטה הסקוטית תגיע לאי תבור לחפש את איירטון? גם זה לא סביר. וגם אם היא תגיע, הרי הם לא הספיקו להשאיר שם פתק, והקפטן של היאכטה יחפש באי תבור, לא ימצא כלום, ויפליג משם.
לא! לא הייתה שום תקווה להינצל. מוות נורא, מרעב ומצמא, חיכה להם על הסלע הזה.
הם כבר שכבו על הסלע בלי כוח, ולא הרגישו מה קורה סביבם. רק איירטון, במאמץ אחרון, הרים מדי פעם את הראש והסתכל בייאוש על הים הריק.
אבל בבוקר של ה-24 במרץ, איירטון הושיט את הידיים לכיוון נקודה באופק. הוא קם, קודם על הברכיים ואחר כך על הרגליים, והיד שלו נראתה כאילו היא מסמנת משהו.
ספינה! ספינה נראתה ליד הסלע! והיא לא הגיעה במקרה. היא הפליגה ישר אל הסלע, במהירות מלאה, והחברים המסכנים היו יכולים לראות אותה כבר כמה שעות לפני כן, אילו היה להם כוח להסתכל על האופק.
"ה'דאנקן'!" לחש איירטון, ונפל בלי הכרה.
כשסיירוס הרדינג והחברים התעוררו, בזכות הטיפול המסור שקיבלו, הם מצאו את עצמם בתא של ספינת קיטור. הם לא הבינו איך ניצלו מהמוות.
מילה אחת של איירטון הסבירה הכול.
"ה'דאנקן'!" הוא לחש.
"ה'דאנקן'!" קרא סיירוס הרדינג. הוא הרים את היד לשמיים ואמר: "אלוהים! ברחמים שלך הצלת אותנו!"
זו באמת הייתה ה'דאנקן', היאכטה של לורד גלנארבן. עכשיו הקפטן שלה היה רוברט, הבן של קפטן גרנט. הוא נשלח לאי תבור כדי למצוא את איירטון ולהחזיר אותו למולדת, אחרי שתים עשרה שנים של עונש.
החברים לא רק ניצלו, הם כבר היו בדרך הביתה!
"קפטן גרנט," שאל סיירוס הרדינג, "מה נתן לך את הרעיון, אחרי שלא מצאת את איירטון באי תבור, להפליג עוד מאה מיל לצפון-מזרח?"
"קפטן הרדינג," ענה רוברט גרנט, "באתי כדי למצוא לא רק את איירטון, אלא גם אותך ואת החברים שלך."
"אותי ואת החברים שלי?"
"כמובן. באי לינקולן."
"באי לינקולן!" קראו ביחד גדעון ספילט, הרברט, נב ופנקרופט, בהפתעה גמורה.
"איך ידעת שאי לינקולן קיים?" שאל סיירוס הרדינג. "הוא אפילו לא מופיע במפות."
"ידעתי עליו מהפתק שהשארתם באי תבור," ענה רוברט גרנט.
"פתק!" קרא גדעון ספילט.
"כמובן, הנה הוא," ענה רוברט גרנט, והראה דף שבו היה כתוב בדיוק איפה נמצא אי לינקולן, "המקום שבו גרים עכשיו איירטון וחמישה אמריקאים."
"זה קפטן נמו!" קרא סיירוס הרדינג אחרי שקרא את הפתק, וזיהה שכתב היד דומה לכתב היד של הפתק שמצאו בחווה.
"אה!" אמר פנקרופט, "אז הוא זה שלקח את ה'בונאדוונצ'ר' שלנו, והפליג לבד עד אי תבור!"
"כדי להשאיר את הפתק הזה," הוסיף הרברט.
"אז צדקתי כשאמרתי," קרא פנקרופט, "שגם אחרי מותו, הקפטן יעזור לנו עוד פעם אחת!"
"חברים שלי," אמר סיירוס הרדינג, בקול נרגש מאוד, "שאלוהים ירחם על הנשמה של קפטן נמו, שעזר לנו כל כך."
החברים הורידו את הכובעים כששמעו את המילים האלה, ולחשו את השם של קפטן נמו.
ואז איירטון ניגש למהנדס ואמר בפשטות: "איפה לשים את התיבה הזאת?"
זו הייתה התיבה של קפטן נמו. איירטון הציל אותה, בסכנת חיים, בדיוק ברגע שבו האי שקע, ועכשיו הוא נתן אותה בנאמנות למהנדס.
"איירטון! איירטון!" אמר סיירוס הרדינג, נרגש מאוד. ואז פנה לרוברט גרנט: "אדוני, השארת מאחוריך פושע. במקומו אתה מוצא אדם שנעשה ישר בזכות החרטה שלו, ואני גאה ללחוץ את היד שלו."
אחר כך סיפרו לרוברט גרנט את כל הסיפור המוזר של קפטן נמו ושל החברים מאי לינקולן. הם רשמו את המקום של הסלע שנשאר מהאי, כדי שיופיע מעכשיו במפות של האוקיינוס השקט, ואז ניתנה הפקודה להפליג.
כמה שבועות אחר כך, החברים הגיעו לאמריקה. הם מצאו את המולדת שלהם שוב בשלום, אחרי המלחמה הנוראה, שבה ניצחו הצדק והיושר.
ברוב האוצר שהיה בתיבה של קפטן נמו, הם קנו שטח אדמה גדול במדינת איווה. רק פנינה אחת, הכי יפה, הם שמרו בצד, ושלחו אותה ללידי גלנארבן, בשם האנשים שה'דאנקן' החזירה הביתה.
שם, על האדמה הזאת, הם הזמינו לעבוד, כלומר לחיות בעושר ובאושר, את כל מי שקיוו פעם לארח באי לינקולן. שם הם הקימו מושבה גדולה, וקראו לה בשם של האי ששקע מתחת למים של האוקיינוס השקט. נהר אחד שם נקרא המרסי, הר אחד נקרא הר פרנקלין, אגם קטן נקרא אגם גרנט, והיערות נקראו יערות המערב הרחוק. זה היה כמו אי, אבל על היבשה.
שם, בידיים החכמות של המהנדס והחברים שלו, הכול פרח. אף אחד מהחברים של אי לינקולן לא חסר, כי הם נשבעו לחיות תמיד ביחד. נב היה עם האדון שלו. איירטון היה תמיד מוכן לתת הכול בשביל כולם. פנקרופט נעשה חקלאי, אפילו יותר משהיה פעם מלח. הרברט סיים את הלימודים שלו בהדרכה של סיירוס הרדינג. וגדעון ספילט ייסד את העיתון "המבשר של לינקולן החדשה", העיתון הכי טוב בעולם.
לשם באו מדי פעם לבקר את סיירוס הרדינג והחברים: לורד ולידי גלנארבן, רוברט גרנט ואחותו, וכל מי שהשתתף בסיפורים של קפטן גרנט ושל קפטן נמו.
ושם, לסיכום, כולם היו מאושרים, ביחד בהווה כמו שהיו ביחד בעבר. אבל הם אף פעם לא שכחו את האי שאליו הגיעו עניים ובלי חברים, את האי שבמשך ארבע שנים נתן להם כל מה שהיו צריכים, ושממנו נשאר רק סלע של גרניט, שהגלים של האוקיינוס השקט שוטפים אותו: הקבר של האיש שנקרא קפטן נמו.
סוף