למחרת, ב-8 בינואר, אחרי יום ולילה בחווה, סיירוס הרדינג ואיירטון חזרו לבית הגרניט.
המהנדס קרא מיד לכל החברים, וסיפר להם על הסכנה הנוראה שמאיימת על אי לינקולן, סכנה ששום כוח אנושי לא יכול להציל אותם ממנה.
"חברים שלי," הוא אמר, והקול שלו רעד מהתרגשות, "האי שלנו לא יישאר כאן לנצח. הוא עומד להיהרס, אולי בקרוב, והסיבה נמצאת בתוכו. שום דבר לא יכול להציל אותו."
החברים הסתכלו זה על זה, ואחר כך על המהנדס. הם לא הבינו.
"תסביר, סיירוס!" אמר גדעון ספילט.
"אני אסביר," ענה סיירוס הרדינג, "או יותר נכון, אני אספר לכם את מה שקפטן נמו הסביר לי, בכמה הדקות שבהן דיברנו לבד."
"קפטן נמו!" קראו החברים.
"כן. זו הייתה העזרה האחרונה שהוא רצה לתת לנו לפני מותו!"
"העזרה האחרונה!" קרא פנקרופט. "אתם עוד תראו שגם אחרי מותו הוא יעזור לנו!"
"אבל מה הקפטן אמר?" שאל העיתונאי.
"אי לינקולן לא דומה לאיים האחרים באוקיינוס השקט," אמר המהנדס, "וקפטן נמו סיפר לי על משהו שבמוקדם או במאוחר יהרוס אותו לגמרי."
"שטויות! אי לינקולן? זה לא יכול להיות!" קרא פנקרופט. למרות הכבוד שלו לסיירוס הרדינג, הוא לא הצליח להסתיר שהוא לא מאמין.
"תקשיב, פנקרופט," המשיך המהנדס. "אני אספר לך מה קפטן נמו אמר לי, ומה שבדקתי בעצמי אתמול במערת דאקאר. המערה הזאת נמשכת מתחת לאי עד הר הגעש, ורק קיר אחד מפריד בינה לבין הארובה המרכזית של ההר. והקיר הזה מלא בסדקים, שכבר עכשיו יוצאים מהם גזים של גופרית מתוך הר הגעש."
"נו?" אמר פנקרופט, והמצח שלו התקמט פתאום.
"ראיתי שהסדקים האלה הולכים ומתרחבים בגלל הלחץ מבפנים. קיר הבזלת נחלש לאט לאט, ובעוד זמן מה הוא ייפתח, והמים של הים, שממלאים את המערה, יזרמו פנימה."
"יופי!" ענה פנקרופט, וניסה להתבדח. "הים יכבה את הר הגעש, וזה ייגמר!"
"לא!" אמר סיירוס הרדינג. "ביום שבו הים יפרוץ דרך הקיר ויגיע אל הלבה הרותחת בתוך האי, אי לינקולן יתפוצץ לגמרי. כמו סיר רותח שסוגרים אותו חזק מדי."
החברים לא ענו. עכשיו הם הבינו את הסכנה.
וסיירוס הרדינג לא הגזים. מים שנכנסים למקום חם כל כך, באלפי מעלות, הופכים בבת אחת לאדים, בכוח כל כך גדול, ששום דבר לא יכול לעצור אותו.
לכן לא היה ספק: האי יחזיק מעמד רק כל עוד הקיר של מערת דאקאר יחזיק מעמד. זו לא הייתה שאלה של חודשים, וגם לא של שבועות, אלא של ימים. אולי אפילו של שעות.
הדבר הראשון שהחברים הרגישו היה עצב עמוק. הם לא חשבו כל כך על הסכנה לעצמם, אלא על כך שהאי שנתן להם בית, שעבדו בו, שאהבו כל כך, ושקיוו להפוך לפורח, עומד להיהרס. כל כך הרבה מאמץ, כל כך הרבה עבודה, הכול לשווא.
דמעה גדולה זלגה על הלחי של פנקרופט, והוא לא ניסה להסתיר אותה.
הם דיברו עוד, ובסוף הסכימו שאין להם שעה לבזבז. הם חייבים לסיים את הספינה בכל הכוח, כי זה הסיכוי היחיד שלהם להינצל.
כולם עבדו עכשיו רק על הספינה. מה הטעם לזרוע, לקצור, לצוד? במחסנים היה מספיק אוכל למסע ארוך ככל שיהיה. העיקר שהספינה תהיה מוכנה לפני שהאסון יגיע.
הם עבדו בקדחתנות. עד ה-23 בינואר כבר כיסו חצי מהסיפון. עד אז לא היה שום שינוי בראש הר הגעש. אבל בלילה של ה-23, הלבה עלתה, והחלק העליון של ההר, בצורת כובע, נעלם. נשמע רעש נורא. החברים חשבו שהאי נקרע לשניים, ויצאו בריצה מבית הגרניט.
השעה הייתה בערך שתיים בלילה.
השמיים נראו כאילו הם בוערים. ראש ההר, גוש סלע בגובה של אלף רגל, נפל על האי, והאי כולו רעד. למזלם, הוא נפל לכיוון צפון, על המישור של חול וסלע שבין ההר לים. פי ההר נעשה רחב יותר, ואור כל כך חזק עלה ממנו, שכל האוויר נראה אדום. ונהר של לבה פרץ מהפסגה החדשה, וזרם למטה כמו מים שגולשים מכד מלא מדי.
"החווה! החווה!" קרא איירטון.
ובאמת, הלבה זרמה בדיוק לכיוון החווה, כי פי ההר החדש היה פתוח למזרח, לכיוון החלקים הפוריים של האי.
החברים רצו לאורווה, רתמו את חמורי הבר לעגלה, וכולם חשבו על אותו דבר: למהר לחווה ולשחרר את החיות.
לפני שלוש לפנות בוקר הם הגיעו. העיזים והכבשים צעקו מפחד. כבר זרם של לבה בוערת ירד מהר עד הגדר. איירטון פתח את השער, והחיות, מבוהלות, ברחו לכל הכיוונים.
שעה אחר כך הלבה הרותחת מילאה את החווה. היא הפכה את הנחל הקטן לאדים, שרפה את הבית כמו עשב יבש, ולא השאירה אפילו עמוד אחד מהגדר כדי להראות איפה החווה הייתה פעם.
לא היה טעם להילחם בזה. מול כוחות הטבע הגדולים, האדם חסר אונים.
כבר היה יום, ה-24 בינואר. לפני שחזרו לבית הגרניט, החברים רצו לראות לאן הלבה תזרום. האדמה ירדה בשיפוע מהר פרנקלין אל החוף המזרחי, והם פחדו שהלבה תגיע עד רמת פרוספקט.
"האגם יגן עלינו," אמר גדעון ספילט.
"אני מקווה!" זה כל מה שענה סיירוס הרדינג.
הלבה זרמה בשני נהרות, לאורך העמק של הנחל האדום ולאורך העמק של נהר המפלים, והפכה את המים שלהם לאדים. אי אפשר היה לעבור אותה, והחברים נאלצו לסגת. הר הגעש, בלי הראש שלו, נראה עכשיו כמו שולחן שטוח. מעליו ענן של עשן ואפר כיסה את האי. רעמים חזקים התערבבו ברעש של ההר, וההר ירק סלעים בוערים, שהתפוצצו באוויר כמו פגזים.
בסביבות שבע בבוקר כבר לא היה אפשר להישאר שם, והחברים מצאו מחסה בשולי היער. האבנים הבוערות התחילו ליפול סביבם, והלבה גלשה מהנחל האדום. השורות הראשונות של העצים נדלקו, והמיץ שבתוכם הפך פתאום לאדים, כך שהם התפוצצו ברעש גדול.
החברים נעצרו ליד האגם. עכשיו עמדה להיות מוכרעת שאלה של חיים ומוות.
סיירוס הרדינג, שידע שהוא מדבר עם אנשים שיכולים לשמוע את האמת, אמר:
"או שהאגם יעצור את הלבה, וחלק מהאי יינצל, או שהלבה תזרום על היערות של המערב הרחוק, ולא יישאר על האדמה אף עץ ואף צמח. ואז נמות מרעב על הסלעים השוממים, אם האי לא יתפוצץ לפני כן."
"אם ככה," אמר פנקרופט, שילב את הידיים ורקע ברגל, "בשביל מה להמשיך לעבוד על הספינה?"
"פנקרופט," ענה סיירוס הרדינג, "אנחנו חייבים לעשות את מה שצריך, עד הרגע האחרון!"
ברגע הזה נהר הלבה, שפרץ דרך העצים היפים ובלע אותם, הגיע לשפת האגם. היה שם גבעה קטנה באדמה. אם היא הייתה קצת יותר גבוהה, אולי היא הייתה עוצרת את הלבה.
"לעבודה!" קרא סיירוס הרדינג.
כולם הבינו מיד מה הוא חושב: אפשר לבנות סוללה שתעצור את הלבה ותכריח אותה לזרום לתוך האגם.
החברים מיהרו למספנה, וחזרו עם אתים, מכושים וגרזנים. הם ערמו אדמה ועצים שנפלו, ותוך כמה שעות בנו סוללה בגובה של שלוש רגל ובאורך של מאות צעדים. כשסיימו, הם הרגישו כאילו עבדו רק כמה דקות.
הם סיימו ממש בזמן. הלבה הגיעה לסוללה, ותפחה כמו נהר שעומד לעלות על גדותיו. אבל הסוללה החזיקה, ואחרי רגע מפחיד, הלבה נפלה לתוך אגם גרנט, מגובה של עשרים רגל.
החברים עמדו בלי לזוז ובלי להגיד מילה, והסתכלו על המלחמה בין המים לאש.
איזה מראה זה היה! המים רתחו ושרקו כשנגעו בלבה הבוערת. האדים עלו לשמיים, גבוה גבוה, כאילו פתחו פתאום את המכסה של סיר ענק. אבל המים באגם לא התחדשו, והלבה המשיכה לזרום בלי סוף.
הגלים הראשונים של הלבה שנפלו לאגם התקשו מיד, ונערמו עד שעלו מעל המים. עליהם נפלו גלים חדשים, שגם הם הפכו לאבן, קצת יותר קרוב למרכז האגם. כך נבנה מעין מזח, שהלך והתארך. במקום המים השקטים של האגם, הופיעה ערימה עצומה של סלעים מעשנים. תדמיינו את האגם בזמן סערה, וקפוא פתאום בקור נורא, וכך בערך הוא נראה שלוש שעות אחרי שהלבה התחילה לזרום לתוכו.
הפעם, האש ניצחה את המים.
ובכל זאת, למזל החברים, הלבה זרמה לאגם גרנט. כך הם קיבלו עוד כמה ימים. רמת פרוספקט, בית הגרניט והמספנה ניצלו בינתיים. ואת הימים האלה היה צריך לנצל כדי לסיים את הדפנות של הספינה, לאטום אותה ולהוריד אותה למים. אחר כך החברים יעברו לגור בספינה, ויסיימו להתקין את התרנים והמפרשים כשהיא כבר תשוט. ביבשה כבר לא היה בטוח. הקירות של בית הגרניט, שפעם היו מקלט כל כך בטוח, היו יכולים ליפול עליהם בכל רגע.
בששת הימים הבאים, מה-25 ועד ה-30 בינואר, החברים עשו עבודה של עשרים אנשים. הם כמעט לא נחו, ובזכות האור של הלהבות מההר, הם עבדו יום ולילה. הלבה המשיכה לזרום, אבל אולי פחות. וזה היה טוב, כי אגם גרנט כמעט התמלא כולו, ואם עוד לבה הייתה מגיעה, היא הייתה זורמת על רמת פרוספקט ועד החוף.
אבל אם מהצד הזה האי היה מוגן קצת, בצד המערבי המצב היה אחר.
נהר הלבה השני, שזרם בעמק של נהר המפלים, לא פגש שום מכשול. הוא הגיע ליער של המערב הרחוק. בעונה הזאת העצים היו יבשים מהחום, והיער נדלק בבת אחת. האש קפצה מעץ לעץ, דרך הענפים הגבוהים, ונראה שהיא רצה בצמרות מהר יותר מהלבה שזרמה למטה.
החיות הפראיות, יגוארים, חזירי בר וכל שאר החיות, ברחו מבוהלות אל גדות המרסי ואל הביצה שליד נמל הבלון. אבל החברים היו עסוקים מדי בעבודה כדי לשים לב אפילו לחיות המסוכנות ביותר. הם עזבו את בית הגרניט, ואפילו לא ישנו בארובות. הם הקימו אוהל ליד שפך המרסי.
כל יום סיירוס הרדינג וגדעון ספילט עלו לרמת פרוספקט. לפעמים הרברט הצטרף אליהם, אבל פנקרופט אף פעם לא בא. הוא לא היה מסוגל להסתכל על האי ההרוס.
וזה באמת היה מראה ששובר את הלב. כל החלק המיוער של האי נעשה חשוף לגמרי. רק קבוצה אחת של עצים ירוקים נשארה, בקצה של חצי האי. פה ושם עמדו גזעים שחורים בלי ענפים. במקום שבו פעם צמח הירק היפה, נשארה רק אדמה של אבן ואפר. בעמקים של נהר המפלים ושל המרסי כבר לא זרמה אף טיפת מים לים. ואם אגם גרנט היה מתייבש לגמרי, לא היו להם מים לשתות. אבל למזלם, הלבה לא הגיעה לפינה הדרומית של האגם, ושם נשארו כל מי השתייה של האי. כמה עצוב ומפחיד זה היה בשביל החברים! הם היו בעלים של ארץ פורייה, מלאה ביערות ובנחלים, ופתאום מצאו את עצמם על סלע שומם, שבלי האוכל שאגרו, הם לא היו מוצאים עליו אפילו מה לאכול!
"זה שובר את הלב!" אמר גדעון ספילט יום אחד.
"כן, ספילט," ענה המהנדס. "שאלוהים ייתן לנו מספיק זמן לסיים את הספינה, שהיא עכשיו המקלט היחיד שלנו!"
"אתה לא חושב, סיירוס, שההתפרצות נחלשה קצת? הר הגעש עוד יורק לבה, אבל קצת פחות, אם אני לא טועה."
"זה לא משנה," ענה סיירוס הרדינג. "האש עדיין בוערת בתוך ההר, והים יכול לפרוץ פנימה בכל רגע. אנחנו כמו נוסעים על ספינה שבוערת, שיודעים שבמוקדם או במאוחר האש תגיע למחסן של אבק השריפה. לעבודה, ספילט, לעבודה, ואל נבזבז אף שעה!"
עוד שמונה ימים, עד ה-7 בפברואר, הלבה המשיכה לזרום, אבל לא יותר רחוק מקודם. סיירוס הרדינג פחד יותר מכול שהלבה תגיע לחוף, כי אז המספנה לא הייתה ניצלת. ובזמן הזה החברים גם הרגישו שהאי רועד מתחתיהם, וזה הפחיד אותם מאוד.
ב-20 בפברואר, עוד היה צריך חודש שלם עד שהספינה תהיה מוכנה להפליג. האם האי יחזיק מעמד עד אז? פנקרופט וסיירוס הרדינג החליטו להוריד את הספינה למים ברגע שהגוף שלה יהיה מוכן. את הסיפון, את החדרים ואת המפרשים אפשר לסיים אחר כך. העיקר שיהיה להם מקלט בטוח מחוץ לאי. כל המאמצים התרכזו עכשיו בגוף הספינה.
כך הגיע ה-3 במרץ, והם חשבו שבעוד עשרה ימים יוכלו להוריד את הספינה למים.
התקווה חזרה ללב של החברים, שסבלו כל כך הרבה בשנה הרביעית שלהם באי לינקולן. אפילו פנקרופט כבר לא היה כל כך שקט ועצוב. כל התקוות שלו היו עכשיו בספינה.
"נסיים אותה," הוא אמר למהנדס, "נסיים אותה, קפטן, והגיע הזמן, כי הסתיו מתקרב. ואם יהיה צורך, נעביר את החורף באי תבור. אבל אי תבור אחרי אי לינקולן! אוי, איזה מזל רע! מי היה מאמין?"
"בוא נמשיך לעבוד," זה מה שהמהנדס ענה תמיד.
והם המשיכו לעבוד, בלי לבזבז רגע.
"אדוני," שאל נב כמה ימים אחר כך, "אתה חושב שכל זה היה קורה אם קפטן נמו היה עדיין בחיים?"
"בטח, נב," ענה סיירוס הרדינג.
"אני לא מאמין!" לחש פנקרופט לנב.
"גם אני לא!" ענה נב ברצינות.
בשבוע הראשון של מרץ המצב שוב נעשה מסוכן. אלפי חוטים דקים כמו זכוכית, שנוצרו מהלבה, ירדו על האי כמו גשם. פי ההר שוב התמלא בלבה רותחת, והיא גלשה על הצד של הר הגעש. הפעם הלבה זרמה לכיוון הצד הדרומי-מערבי של אגם גרנט, ועלתה על רמת פרוספקט. זו הייתה המכה האחרונה והנוראה לכל העבודה של החברים. הטחנה, הבניינים, האורווה, הכול נהרס. העופות ברחו מבוהלים לכל הכיוונים. טופ וג'ופ פחדו מאוד, כאילו האינסטינקט שלהם אמר להם שאסון גדול מתקרב. הלבה זרמה עד קצה הצוק של בית הגרניט, ונפלה על החוף כמו מפל של אש. בלילה זה נראה כמו מפל ענק של אש נוזלית, עם אדים לוהטים למעלה ורתיחה למטה.
החברים נדחקו לפינה האחרונה שלהם. למרות שעוד לא אטמו את כל החלק העליון של הספינה, הם החליטו להוריד אותה למים מיד.
פנקרופט ואיירטון התחילו להכין הכול, כדי להוריד את הספינה למים בבוקר של היום שאחרי, ה-9 במרץ.
אבל בלילה של ה-8, עמוד ענק של אדים פרץ מפי ההר, עם פיצוצים נוראים, לגובה של יותר משלושת אלפים רגל. הקיר של מערת דאקאר כנראה נשבר תחת הלחץ, והים פרץ דרך הארובה של ההר אל תוך האש, והפך מיד לאדים. אבל פי ההר היה צר מדי בשביל כל האדים האלה. פיצוץ, שאפשר היה לשמוע אותו במרחק של מאה מיל, הרעיד את האוויר. חלקים של הרים נפלו לתוך האוקיינוס השקט, ותוך כמה דקות, הים התגלגל מעל המקום שבו עמד פעם אי לינקולן.
