עם שחר, החברים חזרו בשקט אל הפתח של המערה. לזכר קפטן נמו, הם קראו לה "מערת דאקאר". המים היו נמוכים עכשיו, והם עברו בקלות מתחת לקשת של הסלע.
את הסירה הם השאירו שם. פנקרופט, נב ואיירטון משכו אותה אל חוף קטן בצד המערה, במקום שבו הגלים לא יוכלו להזיק לה.
הסערה נגמרה בלילה. הרעמים האחרונים נשמעו רחוק במערב. הגשם הפסיק, אבל השמיים עוד היו מכוסים בעננים. חודש אוקטובר, החודש הראשון של האביב בחצי הדרומי של העולם, לא התחיל טוב, והרוח שינתה כל הזמן כיוון.
בדרך לחווה, נב והרברט דאגו לשמור על החוט שהקפטן מתח בין החווה למערה, כי אולי הוא יועיל להם בעתיד.
החברים כמעט לא דיברו בדרך. מה שקרה בלילה של ה-15 באוקטובר השאיר עליהם רושם עמוק. האיש המסתורי ששמר עליהם, שהדמיון שלהם נתן לו כוחות על-טבעיים, קפטן נמו, כבר לא חי. הוא וה"נאוטילוס" שלו נקברו בתהום. כל אחד מהם הרגיש בודד יותר מקודם. הם התרגלו לסמוך על העזרה של הכוח הזה, ועכשיו הוא כבר לא היה קיים. אפילו גדעון ספילט וסיירוס הרדינג הרגישו את זה.
בסביבות תשע בבוקר הם הגיעו לבית הגרניט.
הם החליטו לעבוד על הספינה במרץ, וסיירוס הרדינג הקדיש לה יותר זמן מאי פעם. אף אחד לא ידע מה העתיד מחכה להם. אבל ספינה חזקה, שיכולה להפליג גם במזג אוויר רע ולעשות מסע ארוך, הייתה חשובה מאוד. וגם אם עוד לא יחליטו לעזוב את אי לינקולן, הם יוכלו לפחות להפליג לאי תבור ולהשאיר שם את הפתק על איירטון, למקרה שהיאכטה הסקוטית תחזור.
העבודה התחילה מחדש. כולם עבדו בלי הפסקה, חוץ מכשהיו צריכים לעשות עבודות אחרות. הספינה הייתה צריכה להיות מוכנה תוך חמישה חודשים, כלומר בתחילת מרץ, כדי שיוכלו להפליג לאי תבור לפני הסערות של הסתיו. למזלם, לא היה צריך להכין חבלים ומפרשים, כי כל הציוד של ה"ספידי" ניצל. היה צריך לבנות רק את גוף הספינה.
סוף שנת 1868 מצא אותם עסוקים בעבודה הזאת, כמעט בלי שום דבר אחר. אחרי חודשיים וחצי הצלעות של הספינה כבר עמדו, והקרשים הראשונים חוברו. כבר היה ברור שהתוכניות של סיירוס הרדינג מצוינות, ושהספינה תפליג טוב בים.
פנקרופט עבד באנרגיה עצומה, והיה מתלונן כשמישהו עזב את הגרזן של הנגר כדי לקחת את הרובה ולצאת לצוד. נכון שהיה צריך למלא את המחסנים של בית הגרניט לקראת החורף, אבל פנקרופט לא אהב את זה. כשהפועלים לא היו במספנה, הוא רטן, וכדי להוציא את הכעס, עבד בשביל שישה אנשים.
מזג האוויר היה רע כל הקיץ. היו ימים חמים מאוד, והאוויר היה מלא בחשמל, שרק סערות חזקות ניקו אותו. כמעט כל הזמן נשמעו רעמים רחוקים, כמו רחש שקט שלא נגמר.
ב-1 בינואר 1869 הייתה סערה חזקה במיוחד, וברקים פגעו כמה פעמים באי. עצים גדולים נשברו, ובהם גם אחד העצים הענקיים שהצלו על הלול, ליד האגם. האם הסערות האלה קשורות למה שקורה בבטן האדמה? סיירוס הרדינג חשב שכן, כי עם הסערות חזרו גם הסימנים של הר הגעש.
ב-3 בינואר, הרברט עלה עם שחר לרמת פרוספקט כדי לרתום את אחד מחמורי הבר, וראה ענן ענק בצורת כובע מתגלגל מראש הר הגעש.
הרברט קרא מיד לחברים, והם באו להסתכל על ראש הר פרנקלין.
"אה!" קרא פנקרופט. "הפעם זה לא סתם אדים! נראה לי שהענק כבר לא מסתפק בלנשום. הוא מעשן!"
פנקרופט צדק. כבר שלושה חודשים יצאו מפי ההר אדים, אבל עכשיו במקומם עלה עשן אפור ועבה, בעמוד רחב מאוד, שהתפשט למעלה כמו פטרייה ענקית.
"יש אש בארובה," אמר גדעון ספילט.
"ואנחנו לא יכולים לכבות אותה!" ענה הרברט.
"צריך לנקות את הר הגעש," אמר נב, כאילו הוא מדבר ברצינות גמורה.
"יפה אמרת, נב!" צחק פנקרופט. "ואתה בטח תתנדב לעבודה?"
סיירוס הרדינג הסתכל בתשומת לב על העשן העבה, ואפילו הקשיב, כאילו חיכה לשמוע רעש רחוק. ואז פנה לחברים:
"האמת היא, חברים שלי, שאסור לנו להסתיר מעצמנו ששינוי גדול קורה. החומרים בתוך ההר כבר לא רק רותחים, הם בוערים. בלי ספק, מאיימת עלינו התפרצות."
"נו, קפטן," אמר פנקרופט, "אז נראה את ההתפרצות. ואם היא תהיה יפה, נמחא לה כפיים. אני לא רואה למה צריך לדאוג."
"אולי," ענה סיירוס הרדינג, "כי הדרך הישנה של הלבה עדיין פתוחה, ובזכותה הלבה תמיד זרמה צפונה. ובכל זאת..."
"ובכל זאת, היה עדיף שלא תהיה התפרצות," אמר העיתונאי.
"מי יודע?" ענה פנקרופט. "אולי יש בהר הזה משהו יקר, שהוא יפלוט החוצה, ואנחנו נוכל להשתמש בו!"
סיירוס הרדינג הניע את הראש, כמו מישהו שלא מצפה לשום דבר טוב. הוא לא לקח את ההתפרצות בקלות, כמו פנקרופט. גם אם הלבה לא תאיים על החלקים הפוריים של האי, ההתפרצות יכולה להביא איתה רעידות אדמה. ואי כמו אי לינקולן, שבנוי מהרבה חומרים שונים, בזלת בצד אחד, גרניט בצד השני, לבה בצפון ואדמה פורייה בדרום, עלול להתפרק ברעידה חזקה.
"נראה לי," אמר איירטון, ששכב על הרצפה עם האוזן צמודה לאדמה, "שאני שומע רעש עמום, כמו עגלה מלאה במוטות ברזל."
החברים הקשיבו בתשומת לב, והבינו שאיירטון צודק. הרעש התחזק ואז נחלש לאט, כאילו סערה עוברת בבטן האדמה. אבל לא שמעו שום פיצוץ. כנראה העשן והאדים יצאו בחופשיות דרך פי ההר, ולכן לא הייתה סכנה של פיצוץ.
"טוב, אז!" אמר פנקרופט. "לא חוזרים לעבודה? שהר פרנקלין יעשן, יגנח, ישאג או יירק אש כמה שהוא רוצה! זו לא סיבה לשבת בטל! קדימה, איירטון, נב, הרברט, קפטן הרדינג, מר ספילט, כולם לעבודה! היום אנחנו מניחים את הקורה הגדולה בתחתית הספינה, ונצטרך כמה שיותר ידיים. תוך חודשיים אני רוצה שה'בונאדוונצ'ר' החדשה שלנו, כי נשאיר לה את השם הישן, נכון?, תשוט במים של נמל הבלון! אז אין לנו שעה לבזבז!"
כל החברים ירדו למספנה, והניחו את הקורה העבה שמחזקת את כל הגוף של הספינה. זו הייתה עבודה קשה, וכולם השתתפו בה.
הם עבדו כל היום בלי לחשוב על הר הגעש, שאי אפשר היה לראות מהחוף של בית הגרניט. אבל פעם או פעמיים צללים גדולים כיסו את השמש, והראו שענן עשן עבה עובר בינה לבין האי. סיירוס הרדינג וגדעון ספילט שמו לב לזה, ומדי פעם דיברו על כך, אבל לא הפסיקו לעבוד. היה חשוב מאוד לסיים את הספינה מהר ככל האפשר. מי יודע, אולי יום אחד היא תהיה המקלט היחיד שלהם?
בערב, אחרי ארוחת הערב, סיירוס הרדינג, גדעון ספילט והרברט עלו שוב לרמת פרוספקט. כבר היה חושך, והם רצו לראות אם יש להבות בתוך העשן שבראש ההר.
"פי ההר בוער!" קרא הרברט, שרץ מהר יותר והגיע ראשון.
הר פרנקלין, במרחק של כשישה מיל, נראה עכשיו כמו לפיד ענק, ולהבות כהות הסתובבו סביב הפסגה שלו. היה כל כך הרבה עשן ואפר, שהאור שלהן נראה חלש בחושך. אבל אור אדמדם התפשט על כל האי. ענני אדים ענקיים כיסו את השמיים, ורק כמה כוכבים נצצו ביניהם.
"השינוי מהיר!" אמר המהנדס.
"זה לא מפתיע," ענה העיתונאי. "הר הגעש התעורר כבר לפני הרבה זמן. אתה זוכר, סיירוס, שהאדים הראשונים הופיעו בערך כשחיפשנו את קפטן נמו בהר."
"האש מתחת לאדמה בוערת כבר עשרה שבועות," אמר גדעון ספילט, "אז לא פלא שהיא מתפרצת עכשיו בכוח כזה!"
"אתם לא מרגישים שהאדמה רועדת קצת?" שאל סיירוס הרדינג.
"כן," ענה גדעון ספילט, "אבל זה עוד רחוק מרעידת אדמה."
"אני לא אומר שמאיימת עלינו רעידת אדמה," ענה סיירוס הרדינג, "שאלוהים ישמור! לא, הרעידות האלה באות מהאש שרותחת בפנים. הקרום של האדמה הוא כמו דופן של סיר רותח, וכשיש בו לחץ של אדים, הוא רועד."
"איזה להבות נהדרות!" קרא הרברט.
ברגע הזה זר של להבות פרץ מפי ההר, ואלפי לשונות אש עפו לכל הכיוונים. חלק מהן עלו מעל ענן העשן, והשאירו אחריהן אבקה זוהרת. וכל הזמן נשמעו פיצוצים, אחד אחרי השני, כמו יריות של תותחים.
אחרי שעה על הרמה, הם ירדו לחוף וחזרו לבית הגרניט. המהנדס היה שקוע במחשבות, עד כדי כך שגדעון ספילט שאל אותו אם הוא חושב שיש סכנה קרובה.
"כן ולא," ענה סיירוס הרדינג.
"אבל," המשיך העיתונאי, "האסון הכי גדול שיכול לקרות לנו הוא רעידת אדמה שתהפוך את האי, נכון? ואני לא חושב שצריך לפחד מזה, כי האדים והלבה מצאו להם יציאה חופשית."
"נכון," ענה סיירוס הרדינג, "ואני לא מפחד מרעידת אדמה רגילה. אבל יש סיבות אחרות שיכולות לגרום לאסונות גדולים."
"איך, סיירוס היקר?"
"אני עוד לא בטוח. אני צריך לחשוב. אני צריך לבקר בהר. בעוד כמה ימים אדע יותר."
גדעון ספילט לא אמר יותר כלום. ובקרוב, למרות הפיצוצים של הר הגעש, שהלכו והתחזקו, כל תושבי בית הגרניט ישנו שינה עמוקה.
עברו שלושה ימים: ה-4, ה-5 וה-6 בינואר. העבודה על הספינה נמשכה, והמהנדס, בלי להסביר כלום, דחף את העבודה בכל הכוח. ענן קודר ומאיים כיסה עכשיו את הר פרנקלין, וההר ירק סלעים לוהטים, שחלק מהם נפלו בחזרה לתוך פי ההר.
"אה!" קרא פנקרופט, שהעדיף לצחוק על הכול, "הענק משחק בכדור! הוא קוסם!"
ובאמת, מה שההר זרק למעלה נפל בחזרה פנימה, ונראה שהלבה עוד לא עלתה עד פי ההר. בכל אופן, שום נהר של לבה לא זרם על המדרון הצפוני.
אבל למרות שהספינה הייתה דחופה, היו גם עבודות אחרות. קודם כל היה צריך לנסוע לחווה, שבה היו העיזים והכבשים, ולהביא להן מזון. הוחלט שאיירטון ייסע לשם למחרת, ב-7 בינואר. הוא היה רגיל לעבודה הזאת והיה יכול לעשות אותה לבד, ולכן פנקרופט והאחרים הופתעו כשהמהנדס אמר לאיירטון:
"אם אתה נוסע מחר לחווה, אני אבוא איתך."
"אבל, קפטן הרדינג," קרא פנקרופט, "אין לנו הרבה ימי עבודה, ואם גם אתה תיסע, יחסרו לנו שני זוגות ידיים!"
"נחזור מחר," ענה סיירוס הרדינג. "אבל אני חייב לנסוע לחווה. אני צריך לראות איך ההתפרצות מתקדמת."
"ההתפרצות! תמיד ההתפרצות!" רטן פנקרופט. "באמת דבר חשוב, ההתפרצות הזאת! לי זה לא מזיז!"
אבל לא משנה מה פנקרופט חשב, המסע נקבע למחרת. הרברט רצה לבוא עם המהנדס, אבל לא רצה להרגיז את פנקרופט.
למחרת, עם שחר, סיירוס הרדינג ואיירטון עלו על העגלה, ששני חמורי בר משכו, ונסעו מהר לכיוון החווה.
מעל היער עברו עננים גדולים וכבדים, שהר הגעש הוסיף להם כל הזמן עוד עשן. בתוך העננים היו אבקה של אבן ואפר אפור, דק מאוד. ואבקה כזאת יורדת בדרך כלל על האדמה, וזה בדיוק מה שקרה. סיירוס הרדינג ואיירטון רק הגיעו לחווה, כשהתחיל לרדת מין שלג שחור, כמו אבק שריפה דק. תוך רגע הוא כיסה הכול: העצים והשדות נעלמו מתחת לשכבה בעובי של כמה סנטימטרים. אבל למזלם, הרוח נשבה מצפון-מזרח, ורוב הענן התפזר מעל הים.
"זה מוזר מאוד, קפטן הרדינג," אמר איירטון.
"זה רציני מאוד," ענה המהנדס. "כל האבק הזה מוכיח כמה חזק מה שקורה עמוק בתוך הר הגעש."
"ואין שום דבר שאפשר לעשות?"
"שום דבר, חוץ מלעקוב אחרי מה שקורה. אתה, איירטון, תעשה את העבודה בחווה. בינתיים אני אעלה מעבר למקור של הנחל האדום, ואבדוק את הצד הצפוני של ההר. ואחר כך..."
"כן, קפטן הרדינג?"
"ואחר כך נבקר במערת דאקאר. אני רוצה לבדוק אותה. אחזור אליך בעוד שעתיים."
איירטון נכנס לחווה, ובזמן שחיכה, טיפל בעיזים ובכבשים, שנראו קצת עצבניות מהסימנים הראשונים של ההתפרצות.
בינתיים סיירוס הרדינג טיפס על הרכס המזרחי, עבר את הנחל האדום, והגיע למקום שבו הם מצאו פעם מעיין של גופרית.
כמה הכול השתנה! במקום עמוד עשן אחד, הוא ספר שלושה עשר עמודים, שפרצו מהאדמה בכוח, כאילו מישהו דחף אותם מלמטה. היה ברור שהאדמה כאן נמצאת תחת לחץ נורא. האוויר היה מלא בגזים ובאדים. סיירוס הרדינג הרגיש את הסלעים רועדים מתחתיו, אבל לא מצא שום סימן ללבה חדשה.
הוא היה בטוח בזה עוד יותר כשהסתכל על כל הצד הצפוני של הר פרנקלין. עמודי עשן ואש יצאו מפי ההר, וברד של אבנים נפל על האדמה, אבל שום נהר של לבה לא זרם מפי ההר. זה הוכיח שהלבה עוד לא עלתה עד למעלה.
"והייתי מעדיף שהיא כבר תעלה," אמר סיירוס הרדינג לעצמו. "כך לפחות הייתי יודע שהלבה זורמת בדרך הרגילה שלה. אבל הסכנה לא שם! קפטן נמו ראה את זה בבירור! לא, הסכנה לא שם!"
סיירוס הרדינג הלך עד הסלעים העצומים שסוגרים את מפרץ הכריש, ובדק את הערוצים הישנים של הלבה. הוא היה בטוח שההתפרצות האחרונה קרתה לפני הרבה מאוד זמן.
הוא חזר באותה דרך, והקשיב בתשומת לב לרעשים מתחת לאדמה, שהתגלגלו כמו רעם ארוך, עם פיצוצים מחרישי אוזניים. בתשע בבוקר הוא הגיע לחווה.
איירטון חיכה לו.
"טיפלתי בחיות, קפטן הרדינג," אמר איירטון.
"טוב, איירטון."
"הן נראות עצבניות, קפטן הרדינג."
"כן, האינסטינקט שלהן מדבר, והאינסטינקט אף פעם לא טועה."
"אתה מוכן?"
"קח פנס, איירטון," ענה המהנדס. "אנחנו יוצאים מיד."
איירטון עשה מה שביקש. הם סגרו את השער מבחוץ, וסיירוס הרדינג הוביל את איירטון בשביל הצר שהוליך מערבה, אל החוף.
האדמה הייתה מכוסה באבק שנפל מהענן. אף חיה לא נראתה ביער. אפילו הציפורים ברחו. לפעמים רוח הרימה את האפר, ושני החברים נעטפו בענן של אבק ואיבדו זה את זה. הם כיסו את העיניים והפה בממחטות, כדי לא להתעוור ולא להיחנק.
הם לא היו יכולים להתקדם מהר. וגם היה קשה לנשום, כאילו חסר אוויר. כל מאה צעדים הם עצרו כדי לנשום. לכן כבר הייתה השעה עשר ומשהו כשהגיעו לראש הצוקים בחוף הצפון-מערבי של האי.
הם התחילו לרדת במדרון התלול, כמעט צעד אחר צעד באותו שביל קשה שהוביל אותם בלילה הסוער אל מערת דאקאר. באור היום הירידה הייתה פחות מסוכנת, ושכבת האפר על הסלעים החלקים עזרה להם לא להחליק.
הם הגיעו למדף הסלע שליד החוף. סיירוס הרדינג זכר שהוא יורד לאט אל גובה הים. למרות שהמים היו נמוכים, לא נראה שום חוף, והגלים, עבים מאבק הר הגעש, הכו בסלעי הבזלת.
הם מצאו בקלות את הפתח של מערת דאקאר, ועצרו לרגע ליד הסלע האחרון.
"סירת הברזל צריכה להיות כאן," אמר המהנדס.
"היא כאן, קפטן הרדינג," ענה איירטון, ומשך אליו את הסירה הקטנה, שהייתה מוגנת מתחת לקשת.
"תעלה, איירטון!"
שניהם עלו לסירה. גל קטן נשא אותה פנימה, מתחת לקשת הנמוכה, ושם איירטון הדליק את הפנס בעזרת אבן צור. הוא לקח את המשוטים, ואת הפנס הניחו בחרטום כדי שיאיר את הדרך. סיירוס הרדינג החזיק בהגה, וניווט בחושך של המערה.
ה"נאוטילוס" כבר לא היה שם כדי להאיר את המערה באור החשמלי שלו. אולי האור שלו עוד לא כבה, אבל שום קרן לא עלתה מהתהום שבה נח קפטן נמו.
האור של הפנס היה חלש, אבל הוא עזר למהנדס להתקדם לאט לאורך הקיר. שקט של מוות שרר מתחת לתקרה, לפחות בחלק הקדמי של המערה. אבל בקרוב סיירוס הרדינג שמע בבירור את הרעש שבא מבטן ההר.
"זה בא מהר הגעש," הוא אמר.
ולא רק הרעש. גם ריח חזק של גופרית מילא את המערה, ושניהם כמעט נחנקו מהאדים.
"מזה קפטן נמו פחד," לחש סיירוס הרדינג, והפנים שלו השתנו. "אבל אנחנו חייבים להגיע עד הסוף."
"קדימה!" ענה איירטון, חתר בכוח, והוביל את הסירה לקצה של המערה.
עשרים וחמש דקות אחרי שנכנסו, הסירה הגיעה לקצה.
סיירוס הרדינג נעמד, והאיר בפנס את הקיר שהפריד בין המערה לבין הארובה המרכזית של הר הגעש. כמה עבה הקיר הזה? אולי עשר רגל, ואולי מאה. אי אפשר היה לדעת. אבל הרעשים מתחת לאדמה נשמעו כל כך חזק, שהיה ברור שהוא לא עבה במיוחד.
המהנדס בדק את הקיר לאורכו, ואז קשר את הפנס לקצה של משוט, ובדק את הקיר גם למעלה.
שם, דרך סדקים שכמעט לא רואים, יצאו אדים חריפים, שהרעילו את האוויר במערה. בקיר היו סדקים גדולים, וחלק מהם הגיעו כמעט עד המים.
סיירוס הרדינג חשב רגע. ואז אמר בקול שקט:
"כן! הקפטן צדק! הסכנה נמצאת כאן, וזו סכנה נוראה!"
איירטון לא אמר מילה. המהנדס סימן לו, והוא חזר לחתור. חצי שעה אחר כך הם יצאו מהפתח של מערת דאקאר.