היום חזר. אבל שום קרן אור לא נכנסה לעומק המערה. המים היו גבוהים, והים סגר את הפתח. רק האור החשמלי, שיצא בקרניים ארוכות מהחלונות של ה"נאוטילוס", האיר כמו קודם את המים שמסביב לספינה.
קפטן נמו היה עייף מאוד, ושכב שוב על הספה. לא היה טעם לחשוב להעביר אותו לבית הגרניט, כי הוא אמר שהוא רוצה להישאר באמצע כל הפלאים של ה"נאוטילוס", ולחכות שם למוות, שהתקרב מהר.
במשך זמן ארוך הוא שכב כמעט בלי הכרה, וסיירוס הרדינג וגדעון ספילט שמרו עליו. היה ברור שהכוח שלו הולך ונחלש. הגוף שפעם היה כל כך חזק, נעשה עכשיו חלש ושביר.
המהנדס והעיתונאי התייעצו בלחש. האם אפשר לעזור לו? אם לא להציל אותו, לפחות להאריך את החיים שלו בכמה ימים? אבל הוא עצמו אמר ששום תרופה לא תעזור, והוא חיכה בשקט למוות, שלא הפחיד אותו.
"אנחנו לא יכולים לעשות כלום," אמר גדעון ספילט.
"אבל ממה הוא מת?" שאל פנקרופט.
"החיים שלו פשוט כבים לאט," ענה העיתונאי.
"ובכל זאת," אמר פנקרופט, "אם נוציא אותו לאוויר הפתוח ולאור השמש, אולי הוא יבריא?"
"לא, פנקרופט," ענה המהנדס. "אין טעם לנסות. וחוץ מזה, קפטן נמו אף פעם לא יסכים לעזוב את הספינה שלו. הוא חי על ה'נאוטילוס' שנים רבות, ועל ה'נאוטילוס' הוא רוצה למות."
קפטן נמו כנראה שמע את התשובה של סיירוס הרדינג, כי הוא התרומם קצת, ואמר בקול חלש יותר, אבל ברור:
"אתה צודק, אדוני. אני אמות כאן, זה הרצון שלי. ולכן יש לי בקשה מכם."
החברים התקרבו לספה, וסידרו את הכריות כך שיהיה לו נוח יותר.
הם ראו את העיניים שלו עוברות על כל הפלאים של האולם: התמונות היפות של הציירים הגדולים מאיטליה, מצרפת ומספרד, הפסלים מאבן ומנחושת, העוגב הגדול, והאקווריום עם הצמחים הימיים המופלאים והפנינים היקרות. ובסוף, העיניים שלו נחו על המילים שהיו כתובות מעל הכניסה, הסיסמה של ה"נאוטילוס", שפירושה: "נע בתוך הנע".
נראה שהוא הסתכל באהבה, בפעם האחרונה, על כל היצירות האלה של האמנות ושל הטבע, שהיו כל העולם שלו במשך שנים רבות במעמקי הים.
סיירוס הרדינג כיבד את השתיקה של הקפטן, וחיכה שידבר.
אחרי כמה דקות, שבהן הוא כנראה נזכר בכל החיים שלו, קפטן נמו פנה לחברים ואמר:
"אתם חושבים, רבותיי, שאתם חייבים לי משהו?"
"קפטן, תאמין לנו שהיינו נותנים את החיים שלנו כדי להאריך את שלך."
"אז תבטיחו," המשיך קפטן נמו, "שתעשו את מה שאבקש מכם לפני מותי, וזה יהיה התשלום על כל מה שעשיתי בשבילכם."
"אנחנו מבטיחים," אמר סיירוס הרדינג.
"רבותיי," המשיך הקפטן, "מחר אני אמות."
הרברט רצה לקרוא משהו, אבל הקפטן עצר אותו בתנועת יד.
"מחר אני אמות, ואני לא רוצה שום קבר אחר חוץ מה'נאוטילוס'. הוא יהיה הקבר שלי! כל החברים שלי נחים במעמקי הים, ושם גם אני אנוח."
כולם שתקו.
"תקשיבו למה שאני מבקש," הוא המשיך. "ה'נאוטילוס' כלוא במערה הזאת, כי הפתח נסגר. הוא לא יכול לצאת, אבל לפחות הוא יכול לשקוע לתהום, ולקבור אותי בתוכו."
החברים הקשיבו בכבוד למילים של האיש הגוסס.
"מחר, אחרי שאמות, מר הרדינג," המשיך הקפטן, "אתה והחברים שלך תצאו מה'נאוטילוס', כי כל האוצרות שבו צריכים לשקוע איתי. רק מזכרת אחת תישאר לכם מהנסיך דאקאר. בתיבה ההיא יש יהלומים ששווים מיליונים, רובם מזכרות מהזמן שבו הייתי בעל ואבא, וחשבתי שאני יכול להיות מאושר. ויש בה גם פנינים, שאני והחברים שלי אספנו במעמקי הים. יום אחד תוכלו להשתמש באוצר הזה למטרות טובות. בידיים של אנשים כמוכם, קפטן הרדינג, הכסף אף פעם לא יהיה מסוכן. ומלמעלה, אני אמשיך להיות שותף לכל מה שתעשו, ואני בטוח שתצליחו."
אחרי מנוחה קצרה, כי הוא היה חלש מאוד, קפטן נמו המשיך:
"מחר תיקחו את התיבה, תצאו מהאולם ותסגרו את הדלת. אחר כך תעלו לגג של ה'נאוטילוס' ותסגרו את הפתח הראשי, כך שהספינה תהיה סגורה לגמרי."
"נעשה את זה, קפטן," ענה סיירוס הרדינג.
"טוב. ואז תעלו לסירה שהביאה אתכם לכאן. אבל לפני שתעזבו, לכו לחלק האחורי של הספינה, ושם תפתחו שני ברזים גדולים שנמצאים בגובה המים. המים ייכנסו למכלים, וה'נאוטילוס' ישקע לאט לאט לקרקעית התהום."
הקפטן ראה שסיירוס הרדינג נבהל קצת, והוסיף:
"אל תפחדו! אתם רק תקברו גופה!"
אף אחד מהחברים לא העז להתווכח. הקפטן אמר את המשאלה האחרונה שלו, והם היו צריכים רק לקיים אותה.
"יש לי את ההבטחה שלכם, רבותיי?" שאל קפטן נמו.
"יש לך, קפטן," ענה המהנדס.
הקפטן הודה להם בתנועת יד, וביקש שיעזבו אותו לבד לכמה שעות. גדעון ספילט רצה להישאר לידו, למקרה שמצבו יחמיר, אבל הגוסס סירב: "אני אחיה עד מחר, אדוני."
כולם יצאו מהאולם, עברו דרך הספרייה וחדר האוכל, והגיעו לחלק הקדמי, לחדר המכונות. שם היו המכונות החשמליות, שנתנו ל"נאוטילוס" חום, אור וכוח לנוע.
ה"נאוטילוס" היה יצירת מופת, מלאה ביצירות מופת, והמהנדס היה המום.
החברים עלו לגג של הספינה. שם הם ראו כיסוי עבה מזכוכית, כמו עין ענקית, שממנה יצא אור. מאחורי העין היה כנראה התא של מי שהיה מנווט את ה"נאוטילוס" בקרקעית הים, כשהאור החשמלי מאיר את הדרך למרחק גדול.
החברים שתקו זמן מה. הם היו נרגשים מכל מה שראו ושמעו, והלב שלהם כאב מהמחשבה שהאיש שעזר להם כל כך הרבה פעמים, המגן שהם הכירו רק כמה שעות, עומד למות.
"איזה איש!" אמר פנקרופט. "איך אפשר לחיות בקרקעית הים? ונראה לי שגם שם הוא לא מצא שקט."
"ה'נאוטילוס'," אמר איירטון, "היה יכול לקחת אותנו מאי לינקולן לארץ מיושבת."
"חס וחלילה!" קרא פנקרופט. "אני אף פעם לא אכנס לכלי כזה! להפליג על הים, כן. מתחת לים, אף פעם!"
"אני חושב, פנקרופט," ענה העיתונאי, "שלהפליג בספינה כמו ה'נאוטילוס' זה בטח קל מאוד. אין סערות, ואין סלעים לפחד מהם. כמה רגליים מתחת לפני הים, המים שקטים כמו באגם."
"יכול להיות," ענה פנקרופט, "אבל אני מעדיף סערה על ספינה טובה. ספינה בנויה כדי לשוט על הים, לא מתחתיו."
"חברים שלי," אמר המהנדס, "אין טעם להתווכח על זה. ה'נאוטילוס' לא שייך לנו, ואין לנו זכות להחליט מה לעשות בו. וחוץ מזה, אי אפשר בכלל להוציא אותו מהמערה, כי הסלעים חוסמים את הפתח. והרצון של קפטן נמו הוא שהספינה תיקבר איתו. הרצון שלו הוא החוק שלנו, ואנחנו נקיים אותו."
אחרי השיחה, החברים ירדו שוב לתוך ה"נאוטילוס", אכלו משהו, וחזרו לאולם.
קפטן נמו התאושש קצת, והעיניים שלו נצצו כמו פעם. אפילו חיוך קטן הופיע על השפתיים שלו.
החברים התאספו סביבו.
"רבותיי," אמר הקפטן, "אתם אנשים אמיצים וישרים. עבדתם ביחד בשביל כולם. הרבה פעמים ראיתי איך אתם מתנהגים. העריכתי אתכם, ואני מעריך אתכם גם עכשיו! תן לי את היד שלך, מר הרדינג."
סיירוס הרדינג נתן לקפטן את היד, והקפטן לחץ אותה באהבה.
"טוב," הוא לחש.
ואז המשיך:
"אבל מספיק לדבר עליי. אני רוצה לדבר עליכם, ועל האי לינקולן, שבו מצאתם מקלט. אתם רוצים לעזוב אותו?"
"כדי לחזור, קפטן!" ענה פנקרופט מהר.
"לחזור, פנקרופט?" אמר הקפטן וחייך. "אני יודע כמה אתה אוהב את האי הזה. עזרת להפוך אותו למה שהוא עכשיו, והוא נראה לך כמו גן עדן!"
"התוכנית שלנו, קפטן," אמר סיירוס הרדינג, "היא לצרף את האי לארצות הברית, ולהקים כאן נמל לספינות שלנו באוקיינוס השקט."
"אתם חושבים על המולדת שלכם, רבותיי," אמר הקפטן. "אתם עובדים בשבילה. ואתם צודקים. המולדת! שם צריך לחיות, ושם צריך למות! ואני מת רחוק מכל מה שאהבתי!"
"יש לך משאלה אחרונה?" שאל המהנדס בהתרגשות. "משהו שתרצה לשלוח לחברים שהשארת בהרים של הודו?"
"לא, קפטן הרדינג. לא נשארו לי חברים! אני האחרון במשפחה שלי, ולכל מי שהכרתי אני כבר מזמן כמו מת. אבל בואו נחזור אליכם. הבדידות היא דבר קשה, קשה מדי לבני אדם. אני מת כי חשבתי שאפשר לחיות לבד! לכן אתם צריכים לעשות הכול כדי לעזוב את האי ולראות שוב את המולדת שלכם. אני יודע שהאנשים הרעים הרסו את הסירה שבניתם."
"אנחנו בונים ספינה," אמר גדעון ספילט, "גדולה מספיק כדי להגיע לארץ הקרובה. אבל אם נצליח, במוקדם או במאוחר נחזור לאי לינקולן. יש לנו כאן יותר מדי זיכרונות כדי לשכוח אותו."
"כאן הכרנו את קפטן נמו," אמר סיירוס הרדינג.
"רק כאן נוכל להרגיש בבית!" הוסיף הרברט.
"וכאן אני אישן את השינה הנצחית, אם..." ענה הקפטן.
הוא הפסיק לרגע, ובמקום לסיים את המשפט, אמר רק:
"מר הרדינג, אני רוצה לדבר איתך, לבד!"
החברים כיבדו את הבקשה ויצאו.
סיירוס הרדינג נשאר לבד עם קפטן נמו רק כמה דקות, ואז קרא לחברים לחזור. אבל הוא לא סיפר להם שום דבר על מה שהגוסס אמר לו.
גדעון ספילט שמר עכשיו על הקפטן בזהירות רבה. היה ברור שכבר לא נשאר לו כוח להילחם בחולשה של הגוף.
היום עבר בלי שינוי. החברים לא עזבו את ה"נאוטילוס" לרגע. הלילה הגיע, למרות שבמערה אי אפשר היה להבדיל בין יום ללילה.
לקפטן נמו לא היו כאבים, אבל היה ברור שהוא דועך. הפנים האצילות שלו, החיוורות מהמוות המתקרב, היו רגועות לגמרי. מדי פעם הוא לחש מילים שאי אפשר היה לשמוע, על דברים שקרו בחיים הסוערים שלו. הידיים והרגליים שלו כבר היו קרות.
עוד פעם או פעמיים הוא דיבר עם החברים שעמדו סביבו, וחייך אליהם.
סוף סוף, קצת אחרי חצות, קפטן נמו הצליח, במאמץ אחרון, לשלב את הידיים על החזה, כאילו הוא מתכונן למוות.
בשעה אחת רק המבט שלו עוד הראה שהוא חי. אור חלש נצץ בעיניים שפעם היו כל כך מבריקות. ואז, אחרי שלחש את המילים "אלוהים והמולדת!", הוא מת בשקט.
סיירוס הרדינג התכופף וסגר את העיניים של מי שהיה פעם הנסיך דאקאר, ועכשיו כבר לא היה אפילו קפטן נמו.
הרברט ופנקרופט בכו בקול. דמעות זלגו מהעיניים של איירטון. נב כרע על הברכיים ליד העיתונאי, בלי לזוז, כמו פסל.
ואז סיירוס הרדינג שם את היד על המצח של המת ואמר בחגיגיות: "שהנשמה שלו תהיה עם אלוהים!" ופנה לחברים: "בואו נתפלל בשביל מי שאיבדנו!"
כמה שעות אחר כך, החברים קיימו את ההבטחה שנתנו לקפטן.
הם יצאו מה"נאוטילוס" ולקחו איתם את המזכרת היחידה שהשאיר להם האיש שעזר להם: התיבה עם האוצר ששווה מיליונים.
את האולם המופלא, שעדיין היה מואר, הם סגרו בזהירות. את דלת הברזל שמובילה לגג הם סגרו היטב, כך שאף טיפת מים לא תוכל להיכנס פנימה.
ואז החברים ירדו לסירה, שהייתה קשורה לצד של הספינה.
הם הביאו את הסירה לחלק האחורי של ה"נאוטילוס". שם, בגובה המים, היו שני ברזים גדולים.
הם פתחו את הברזים, המכלים התמלאו במים, וה"נאוטילוס" התחיל לשקוע לאט, ונעלם מתחת לפני האגם.
אבל החברים עוד יכלו לראות אותו יורד במים. האור החזק שלו האיר את המים השקופים, בזמן שהמערה נעשתה חשוכה יותר ויותר. סוף סוף האור החשמלי הגדול כבה, וזמן קצר אחר כך ה"נאוטילוס", שהיה עכשיו הקבר של קפטן נמו, נח בקרקעית הים.
