כשהאיש שעל הספה שמע את המילים האלה, הוא קם, והאור החשמלי נפל על הפנים שלו. היה לו ראש מרשים: מצח גבוה, מבט חזק, זקן לבן ושיער ארוך שנפל על הכתפיים.
היד שלו נחה על הכרית של הספה. הוא נראה רגוע לגמרי. היה ברור שהמחלה החלישה אותו לאט לאט, אבל הקול שלו עדיין היה חזק, כשאמר באנגלית, בהפתעה גדולה:
"אדוני, אין לי שם."
"ובכל זאת, אני מכיר אותך!" ענה סיירוס הרדינג.
קפטן נמו נעץ במהנדס מבט חודר, כאילו רצה למחוק אותו.
ואז הוא נפל בחזרה על הכריות ולחש:
"בעצם, מה זה משנה עכשיו? אני גוסס!"
סיירוס הרדינג התקרב לקפטן, וגדעון ספילט אחז ביד שלו. היא הייתה חמה מחום. איירטון, פנקרופט, הרברט ונב עמדו בכבוד בפינה של האולם המפואר.
קפטן נמו משך את היד שלו, וסימן למהנדס ולעיתונאי לשבת.
כולם הסתכלו עליו בהתרגשות עמוקה. לפניהם היה זה שהם קראו לו "הרוח הטובה של האי", המגן החזק שעזר להם כל כך הרבה פעמים, זה שהם חייבים לו כל כך הרבה! פנקרופט ונב ציפו למצוא יצור כמעט על-טבעי, אבל ראו רק בן אדם, ובן אדם שעומד למות!
אבל איך סיירוס הרדינג זיהה את קפטן נמו? ולמה הקפטן קם פתאום כששמע את השם הזה, שהוא חשב שאף אחד לא מכיר?
הקפטן נשען על הזרוע שלו והסתכל על המהנדס, שישב לידו.
"אתה מכיר את השם שהיה לי פעם, אדוני?" הוא שאל.
"כן," ענה סיירוס הרדינג, "וגם את השם של הספינה המופלאה הזאת, שמפליגה מתחת למים..."
"ה'נאוטילוס'?" אמר הקפטן, עם חיוך קטן.
"ה'נאוטילוס'."
"אבל אתה... אתה יודע מי אני?"
"כן."
"אבל כבר שנים רבות שאין לי שום קשר עם העולם. חייתי במעמקי הים, המקום היחיד שבו מצאתי חופש! מי גילה את הסוד שלי?"
"איש שלא היה קשור אליך בשום דבר, קפטן נמו, ולכן אי אפשר להגיד שהוא בגד בך."
"הצרפתי שהגיע במקרה לספינה שלי לפני שש עשרה שנה?"
"הוא."
"אז הוא ושני החברים שלו לא מתו במערבולת הענקית, שבה נלחם ה'נאוטילוס'?"
"הם ניצלו, והופיע ספר בשם 'עשרים אלף מיל מתחת לים', שמספר את הסיפור שלך."
"את הסיפור של כמה חודשים בלבד מהחיים שלי!" קטע אותו הקפטן בכעס.
"נכון," ענה סיירוס הרדינג, "אבל כמה חודשים מהחיים המוזרים האלה הספיקו כדי שכל העולם יכיר אותך."
"כפושע גדול, בלי ספק!" אמר קפטן נמו, וחיוך גאה הופיע על השפתיים שלו. "כן, כמורד, אולי כאויב של האנושות!"
המהנדס שתק.
"נו, אדוני?"
"זה לא התפקיד שלי לשפוט אותך, קפטן נמו," ענה סיירוס הרדינג, "לפחות לא על העבר שלך. אני, כמו כל העולם, לא יודע למה בחרת לחיות את החיים המוזרים האלה, ואני לא יכול לשפוט מעשים בלי לדעת את הסיבות שלהם. אבל דבר אחד אני כן יודע: יד טובה שמרה עלינו כל הזמן מאז שהגענו לאי לינקולן. כולנו חייבים את החיים שלנו ליצור טוב, נדיב וחזק. והיצור הזה, קפטן נמו, הוא אתה!"
"זה אני," ענה הקפטן בפשטות.
המהנדס והעיתונאי קמו. החברים התקרבו, והתודה שמילאה את הלב שלהם עמדה לצאת במילים ובמעשים.
אבל קפטן נמו עצר אותם בתנועת יד, ואמר בקול נרגש יותר ממה שהוא כנראה רצה:
"חכו עד שתשמעו הכול."
והקפטן סיפר, במשפטים קצרים, את הסיפור של חייו.
הסיפור היה קצר, אבל הוא היה צריך את כל הכוח שנשאר לו כדי לסיים אותו. היה ברור שהוא נלחם בחולשה גדולה. כמה פעמים סיירוס הרדינג ביקש ממנו לנוח קצת, אבל הוא הניע את הראש כמו אדם שיודע שאולי לא יהיה לו מחר.
"אין טעם," הוא אמר. "השעות שלי ספורות."
קפטן נמו היה הודי. השם האמיתי שלו היה הנסיך דאקאר, והוא היה בן של מלך באזור בונדלקהאנד שבהודו. כשהיה בן עשר, אבא שלו שלח אותו לאירופה כדי שילמד ויקבל את החינוך הכי טוב שיש, בתקווה שיום אחד יעזור לארץ שלו.
מגיל עשר עד גיל שלושים הנסיך דאקאר, שהיה חכם מאוד, למד כל מה שאפשר: מדע, ספרות ואמנות.
הוא טייל בכל אירופה. בגלל העושר והמעמד שלו, כולם רצו להכיר אותו, אבל המסיבות והבידור לא עניינו אותו. למרות שהיה צעיר ויפה, הוא תמיד היה רציני, אפילו עצוב. הוא רצה רק ללמוד עוד ועוד, ובלב שלו הוא קיווה שיום אחד יהיה מנהיג חזק של עם חופשי.
הנסיך דאקאר חזר להודו בשנת 1849. הוא התחתן עם אישה הודית אצילה, ונולדו להם שני ילדים שהם אהבו מאוד. אבל גם החיים המאושרים בבית לא גרמו לו לשכוח את החלום שלו. הוא חיכה להזדמנות.
בשנת 1857 פרץ בהודו מרד גדול נגד השלטון הבריטי. הנסיך דאקאר חשב שזו ההזדמנות להגשים את החלום שלו, והצטרף למרד. הוא נתן לו את כל הכשרון ואת כל העושר שלו. הוא נלחם בשורה הראשונה, ונפצע עשר פעמים בעשרים קרבות. אבל בסוף המרד נכשל, והמורדים הובסו.
השם של הנסיך דאקאר היה אז מוכר מאוד, כי הוא נלחם בגלוי. הבטיחו פרס גדול למי שיתפוס אותו, אבל הוא הצליח לברוח.
הנסיך דאקאר חזר להרים של בונדלקהאנד. הוא היה לבד בעולם, כי איבד את המשפחה שלו, והיה מאוכזב מאוד. הוא כעס על כל בני האדם, ושנא את העולם המודרני. הוא מכר את כל הרכוש שלו, אסף כעשרים מהחברים הכי נאמנים שלו, ויום אחד נעלם בלי להשאיר שום עקבות.
איפה הוא חיפש את החופש, שלא מצא ביבשה? מתחת לגלים, במעמקי הים, במקום שאף אחד לא יכול ללכת אחריו.
הלוחם נעשה איש מדע. על אי שומם באוקיינוס השקט הוא הקים מספנה, ושם נבנתה לפי התוכניות שלו ספינה שמפליגה מתחת למים. הוא למד להשתמש בכוח של החשמל, שהניע את הספינה, האיר אותה וחימם אותה. הים, עם האוצרות שלו, הדגים, הספינות הטבועות והחיות הענקיות, נתן לו ולאנשים שלו כל מה שהיו צריכים. וכך הוא הגשים את המשאלה שלו: לא להיות יותר בקשר עם היבשה. הוא קרא לספינה שלו "נאוטילוס", קרא לעצמו פשוט קפטן נמו, ונעלם מתחת לים.
במשך שנים רבות האיש המוזר הזה הפליג בכל האוקיינוסים, מקוטב לקוטב. הוא אסף אוצרות עצומים, כמו הזהב של ספינות ספרדיות שטבעו לפני הרבה שנים, ותמיד, בסתר, נתן אותם לעמים שנלחמו על החופש שלהם.
הרבה זמן הוא לא דיבר עם אף אדם מבחוץ, עד שבלילה של ה-6 בנובמבר 1866, שלושה אנשים הגיעו לספינה שלו: פרופסור צרפתי, המשרת שלו, ודייג קנדי. הם נפלו לים מספינת מלחמה אמריקאית שרדפה אחרי ה"נאוטילוס", ובטעות התנגשה בו.
קפטן נמו שמע מהפרופסור שכל העולם מחפש את ה"נאוטילוס". חלק חשבו שזו חיה ענקית, כמו לווייתן, וחלק חשבו שזו ספינה של פיראטים.
הוא היה יכול להחזיר את השלושה לים. אבל במקום זה הוא השאיר אותם אצלו כאסירים, ובמשך שבעה חודשים הם ראו את כל הפלאים של מסע של עשרים אלף מיל מתחת לים.
יום אחד, ב-22 ביוני 1867, השלושה הצליחו לברוח באחת הסירות של ה"נאוטילוס". בדיוק אז ה"נאוטילוס" נמשך לתוך מערבולת ענקית ליד חופי נורווגיה, והקפטן היה בטוח שהם טבעו. הוא לא ידע שהגלים זרקו אותם בנס אל החוף, שדייגים עזרו להם, ושהפרופסור, כשחזר לצרפת, כתב ספר על שבעת החודשים האלה.
עוד הרבה זמן קפטן נמו המשיך לחיות כך ולהפליג בכל הימים. אבל אחד אחרי השני, החברים שלו מתו, והוא קבר אותם בבית קברות של אלמוגים, בקרקעית האוקיינוס השקט. בסוף נשאר קפטן נמו לבד.
הוא היה אז בן שישים. למרות שהיה לבד, הוא הצליח להביא את ה"נאוטילוס" אל אחת המערות התת-ימיות שלפעמים שימשו לו נמל.
אחת המערות האלה הייתה מתחת לאי לינקולן, ועכשיו ה"נאוטילוס" חנה בה.
הקפטן חי שם כבר שש שנים. הוא לא הפליג יותר, רק חיכה למוות, לרגע שבו יפגוש שוב את החברים שלו. ואז, במקרה, הוא ראה את הבלון נופל עם האסירים שברחו. הוא הלך מתחת למים בחליפת צלילה, לא רחוק מהחוף, בדיוק כשהמהנדס נפל לים. הקפטן ריחם עליו, והציל את סיירוס הרדינג.
בהתחלה הוא רצה לברוח מחמשת האנשים שהגיעו לאי. אבל הוא לא היה יכול לצאת: הר הגעש הרים את הסלעים בפתח המערה, והמים שם כבר לא היו עמוקים מספיק בשביל ה"נאוטילוס".
אז קפטן נמו נשאר. הוא ראה את האנשים האלה, שנזרקו לאי שומם בלי כלום, ולא רצה שיגלו אותו. אבל לאט לאט הוא התחיל להתעניין בהם, כשראה כמה הם ישרים, חרוצים ואוהבים זה את זה. בעזרת חליפת הצלילה הוא היה יכול להגיע לבאר שבתוך בית הגרניט, ולטפס בה עד למעלה. משם הוא שמע את השיחות שלהם, על העבר, על ההווה ועל העתיד. הוא שמע מהם על המלחמה הגדולה באמריקה, שבה נלחמו כדי לשחרר את העבדים. כן, האנשים האלה היו ראויים לכך שקפטן נמו יחזור לאהוב את בני האדם.
קפטן נמו הציל את סיירוס הרדינג. הוא גם החזיר את טופ לארובות, הוא הציל את טופ מהמים של האגם, הוא שם על החוף את הארגז עם כל הדברים המועילים, הוא החזיר את הקאנו לנהר המרסי, הוא זרק את החבל מבית הגרניט כשהקופים השתלטו עליו, הוא כתב את הפתק בבקבוק שסיפר על איירטון באי תבור, הוא פוצץ את ה"ספידי" עם טורפדו שהניח בתעלה, הוא הציל את הרברט מהמוות כשהביא את התרופה, ובסוף, הוא זה שהרג את האנשים הרעים בכדורים חשמליים, שרק הוא ידע את הסוד שלהם. כך נפתרו כל התעלומות, וכולן הראו כמה הקפטן היה נדיב וחזק.
אבל האיש האצילי הזה, שלא אהב בני אדם, רצה לעזור לחברים עוד. היו לו עוד הרבה עצות לתת להם, והלב שלו התרכך כשהמוות התקרב. לכן הוא הזמין אותם לבוא אל ה"נאוטילוס", בעזרת החוט שחיבר אותו לחווה. אולי הוא לא היה עושה את זה, אם היה יודע שסיירוס הרדינג מכיר את הסיפור שלו ויקרא לו בשם נמו.
הקפטן סיים לספר את סיפור חייו. אז סיירוס הרדינג דיבר. הוא הזכיר את כל הפעמים שהקפטן עזר למושבה, ובשם כל החברים הודה לאיש הנדיב שהם חייבים לו כל כך הרבה.
אבל קפטן נמו כמעט לא הקשיב. נראה שהוא חשב רק על דבר אחד. בלי לקחת את היד שהמהנדס הושיט לו, הוא אמר:
"ועכשיו, אדוני, עכשיו שאתה יודע את הסיפור שלי, מה המשפט שלך?"
הקפטן התכוון לדבר נורא שהפרופסור הצרפתי ראה וסיפר בספר שלו. כמה ימים לפני שהפרופסור ברח, ספינת מלחמה רדפה אחרי ה"נאוטילוס" בצפון האוקיינוס האטלנטי, וה"נאוטילוס" התנגש בה בכוח והטביע אותה, בלי רחמים.
סיירוס הרדינג הבין למה הקפטן מתכוון, ושתק.
"זו הייתה ספינה של אויב!" קרא קפטן נמו, ולרגע הוא שוב היה הנסיך דאקאר. "ספינה של אויב! היא תקפה אותי! הייתי במפרץ צר ורדוד, היא חסמה לי את הדרך, ואני הטבעתי אותה!"
היה שקט לכמה רגעים. ואז הקפטן שאל:
"מה אתם חושבים על החיים שלי, רבותיי?"
סיירוס הרדינג הושיט את היד לנסיך לשעבר, וענה ברצינות: "אדוני, הטעות שלך הייתה שחשבת שאפשר להחזיר את העבר, ונלחמת נגד מה שאי אפשר לעצור. יש כאלה שמעריצים טעות כזאת ויש כאלה שמאשימים בה, ורק אלוהים יכול לשפוט אותה. מי שטועה במשהו שהוא באמת מאמין שהוא נכון, נשאר ראוי לכבוד שלנו. והשם שלך לא צריך לפחד מהמשפט של ההיסטוריה."
החזה של הזקן התמלא בהתרגשות. הוא הרים את היד לשמיים ולחש:
"האם טעיתי, או שצדקתי?"
סיירוס הרדינג ענה: "כל המעשים הגדולים חוזרים לאלוהים, שמשם הם באו. קפטן נמו, אנחנו, שעזרת לנו, תמיד נתאבל עליך."
הרברט, שהתקרב לקפטן, כרע על הברכיים ונישק את היד שלו.
דמעה נצצה בעיניים של האיש הגוסס. "ילד שלי," הוא אמר, "שאלוהים יברך אותך!"