המהנדס קרא לחברים, והם עזבו את העבודה והסתכלו בשקט על ראש הר פרנקלין.
הר הגעש התעורר. אבל האם האש שמתחת לאדמה תגרום להתפרצות גדולה? אי אפשר היה לדעת. גם אם תהיה התפרצות, לא סביר שכל האי לינקולן ייפגע. כבר בעבר זרמה לבה מההר, וזרמי הלבה הקשה בצד הצפוני הוכיחו את זה. וחוץ מזה, לפי הצורה של פי ההר, הלבה תזרום כנראה לצד השני, הרחק מהחלקים הפוריים של האי.
אבל מה שקרה בעבר לא מבטיח את מה שיקרה בעתיד. לפעמים בראש הר געש פתחים ישנים נסגרים ופתחים חדשים נפתחים. ורעידת אדמה, שבאה הרבה פעמים יחד עם התפרצות, יכולה לשנות את המבנה של ההר מבפנים ולפתוח דרכים חדשות ללבה הבוערת.
סיירוס הרדינג הסביר את כל זה לחברים, בלי להגזים ובלי להסתיר. הרי הם לא יכלו לעשות שום דבר כדי למנוע את זה. לא נראה שבית הגרניט בסכנה, אלא אם כן תהיה רעידת אדמה. אבל החווה תהיה בסכנה גדולה אם ייפתח פתח חדש בצד הדרומי של הר פרנקלין.
מאותו יום העשן לא נעלם יותר מראש ההר. הוא אפילו נעשה גבוה ועבה יותר, אבל עדיין בלי להבות.
בינתיים, בימים היפים, החברים המשיכו לעבוד. הם מיהרו לבנות את הספינה ככל שיכלו. סיירוס הרדינג בנה מסור שעובד בכוח המים של המפל ליד החוף, והוא חתך מהר את גזעי העצים לקרשים ולקורות. בסוף ספטמבר השלד של הספינה כבר עמד במספנה. כבר אפשר היה לראות את הצורה שלה: חדה מלפנים וצרה מאחור, ספינה שמתאימה גם למסע ארוך. למזלם, אחרי הפיצוץ של ה"ספידי" הם הצליחו להציל את כל חלקי הברזל שלה. פנקרופט ואיירטון הוציאו מהקרשים השבורים הרבה ברגים ומסמרי נחושת. זה חסך הרבה עבודה לנפחים, אבל לנגרים עדיין היה הרבה מה לעשות.
הם הפסיקו לבנות את הספינה לשבוע, כדי לאסוף את היבול ואת החציר ברמה. ואחר כך כל רגע הוקדש לספינה. בערב הפועלים היו עייפים מאוד. כדי לא לבזבז זמן, הם אכלו ארוחת צהריים בשתים עשרה, ואת ארוחת הערב רק כשהחשיך. אחר כך עלו לבית הגרניט, ותמיד היו מוכנים ללכת לישון.
אבל לפעמים, כשהשיחה הייתה מעניינת, הם נשארו ערים קצת יותר. הם דיברו על העתיד, ועל מה ישתנה כשהם יפליגו בספינה אל ארצות מיושבות. אבל תמיד, באמצע כל התוכניות, הם חשבו גם על החזרה לאי לינקולן. הם אף פעם לא יעזבו את המושבה הזאת, שהם בנו בכל כך הרבה עבודה והצלחה. פנקרופט ונב במיוחד קיוו לחיות שם עד סוף ימיהם.
"הרברט," אמר פנקרופט, "אתה אף פעם לא תעזוב את אי לינקולן, נכון?"
"אף פעם, פנקרופט, במיוחד אם אתה תחליט להישאר כאן."
"את זה החלטתי מזמן, ילד שלי," ענה פנקרופט. "אני אחכה לך. אתה תביא לכאן את אשתך והילדים שלך, ואני אעשה מהם בחורים שמחים!"
"סגרנו," ענה הרברט, צחק והסמיק באותו זמן.
"ואתה, קפטן הרדינג," המשיך פנקרופט בהתלהבות, "אתה תהיה המושל של האי! כמה אנשים יוכלו לגור כאן? לפחות עשרת אלפים!"
כך הם דיברו, ונתנו לפנקרופט לחלום. בסוף העיתונאי אפילו הקים עיתון, "המבשר של לינקולן החדשה"!
כזה הוא הלב של בני האדם: הם רוצים לבנות משהו שיישאר אחריהם.
ומי יודע, אולי גם לג'ופ ולטופ היה חלום קטן משלהם על העתיד.
איירטון אמר לעצמו בשקט שהיה רוצה לראות שוב את לורד גלנארבן, ולהראות לו שהוא השתנה ונעשה אדם טוב.
ערב אחד, ב-15 באוקטובר, השיחה נמשכה עד מאוחר. השעה הייתה תשע. כולם כבר פיהקו, ופנקרופט הלך לכיוון המיטה שלו, כשפתאום הפעמון החשמלי שבחדר האוכל צלצל.
כולם היו שם: סיירוס הרדינג, גדעון ספילט, הרברט, איירטון, פנקרופט ונב. אף אחד מהם לא היה בחווה!
סיירוס הרדינג קם. החברים הסתכלו זה על זה, ולא האמינו למה ששמעו.
"מה זה?" קרא נב. "מי צלצל? שד?"
אף אחד לא ענה.
"יש סערה בחוץ," אמר הרברט. "אולי החשמל של הסערה..."
הרברט לא סיים את המשפט. כולם הסתכלו על המהנדס, והוא הניע את הראש: לא.
"צריך לחכות," אמר גדעון ספילט. "אם זה סימן, מי שעשה אותו יעשה אותו שוב."
"אבל מי זה יכול להיות?" קרא נב.
"מי?" ענה פנקרופט. "הוא, כמובן..."
ובדיוק אז הפעמון צלצל שוב.
הרדינג ניגש למכשיר הטלגרף, ושלח לחווה שאלה:
"מה אתה רוצה?"
אחרי כמה רגעים המחוג זז על לוח האותיות, ונתן את התשובה:
"בואו לחווה מיד."
"סוף סוף!" קרא הרדינג.
כן! סוף סוף! התעלומה עומדת להיפתר! העייפות של החברים נעלמה בבת אחת. בלי להגיד מילה, תוך כמה רגעים הם כבר יצאו מבית הגרניט ועמדו על החוף. רק ג'ופ וטופ נשארו בבית.
הלילה היה שחור. הירח החדש שקע יחד עם השמש. עננים כבדים של סערה כיסו את השמיים, ולא נראה אף כוכב. ברקים רחוקים האירו מדי פעם את האופק. הלילה היה מאיים מאוד.
אבל גם בחושך הגדול, הם הכירו היטב את הדרך לחווה.
הם עלו לאורך הגדה השמאלית של המרסי, הגיעו לרמה, עברו את הגשר ונכנסו ליער.
הם הלכו מהר, והלב שלהם דפק בהתרגשות. עכשיו הם עומדים לגלות את התשובה לתעלומה שחיפשו כל כך הרבה זמן! את השם של היצור המסתורי, שהיה כל כך נדיב וכל כך חזק! הרי האיש הזה ידע כל פרט בחיים שלהם, שמע כל מה שנאמר בבית הגרניט, ותמיד עזר להם בדיוק ברגע הנכון.
כל אחד היה שקוע במחשבות שלו ומיהר קדימה. מתחת לעצים היה חושך כל כך גדול, שאפילו את שולי הדרך לא ראו. ביער היה שקט מוחלט. החיות והציפורים לא זזו, כאילו גם הן הרגישו את הסערה המתקרבת. רק הצעדים של החברים נשמעו על האדמה הקשה.
ברבע השעה הראשונה רק פנקרופט אמר משהו:
"היינו צריכים להביא לפיד."
והמהנדס ענה:
"נמצא אחד בחווה."
הם יצאו מבית הגרניט בתשע ושתים עשרה דקות. בעשרה לעשר הם כבר עברו שלושה מתוך חמשת המילים עד החווה.
ברגע הזה ברקים חזקים האירו את כל האי ואת העצים השחורים. האור סנוור אותם. היה ברור שהסערה תתחיל עוד מעט.
הברקים נעשו חזקים ומהירים יותר. רעמים רחוקים רעמו בשמיים. היה קשה לנשום.
החברים המשיכו ללכת, כאילו כוח חזק מושך אותם קדימה.
בעשר בדיוק ברק חזק הראה להם את הגדר של החווה, וכשהגיעו לשער, הסערה התפרצה בכל הכוח.
תוך דקה הם חצו את החצר, והרדינג עמד מול הבית.
אולי האיש המסתורי נמצא בבית, כי משם נשלח המברק. אבל שום אור לא נראה בחלון.
המהנדס דפק בדלת.
אין תשובה.
סיירוס הרדינג פתח את הדלת, והחברים נכנסו לחדר החשוך. נב הדליק את הפנס, והאור האיר כל פינה.
לא היה שם אף אחד. הכול נשאר בדיוק כמו שהשאירו אותו.
"האם רק דמיינו את זה?" לחש סיירוס הרדינג.
לא! זה לא ייתכן! המברק אמר בבירור: "בואו לחווה מיד."
הם ניגשו לשולחן של הטלגרף. הכול היה במקום.
"מי היה כאן בפעם האחרונה?" שאל המהנדס.
"אני, קפטן," ענה איירטון.
"ומתי?"
"לפני ארבעה ימים."
"הנה! פתק!" קרא הרברט, והצביע על דף שהיה מונח על השולחן.
על הדף היו כתובות באנגלית המילים האלה:
"לכו לפי החוט החדש."
"קדימה!" קרא הרדינג. הוא הבין שהמברק לא נשלח מהחווה, אלא מהמחבוא הסודי, שהיה מחובר לבית הגרניט בחוט נוסף, שחובר לחוט הישן.
נב לקח את הפנס, וכולם יצאו מהחווה. הסערה השתוללה בכל הכוח. הברקים והרעמים באו כמעט ביחד. לאור הברקים אפשר היה לראות את ראש הר הגעש עם נוצת העשן שלו.
המהנדס רץ אל העמוד הראשון של הטלגרף, ולאור ברק ראה חוט חדש שיורד מהעמוד אל האדמה.
"הנה הוא!" אמר.
החוט היה מונח על האדמה, עטוף בחומר מבודד, כמו כבל שמניחים מתחת לים. הוא עבר דרך היער ודרך הרכסים הדרומיים של ההר, לכיוון מערב.
"אחריו!" אמר סיירוס הרדינג.
והחברים מיהרו קדימה, לפי החוט.
הרעמים היו כל כך חזקים, שאי אפשר היה לשמוע מילה. אבל לא היה צורך לדבר, רק להתקדם מהר ככל האפשר.
הם טיפסו על הרכס שבין עמק החווה לעמק נהר המפלים, וחצו את הנהר במקום הכי צר שלו. החוט, לפעמים מתוח על ענפים נמוכים ולפעמים מונח על האדמה, הוביל אותם בבטחה. המהנדס חשב שאולי החוט ייגמר בתחתית העמק, ושם יהיה המחבוא.
אבל לא. הם נאלצו לטפס על עוד רכס, ולרדת אל הרמה השוממה שנגמרת בצוק הבזלת הפראי מעל הים. מדי פעם אחד מהם התכופף ומישש את החוט בידיים. עכשיו כבר לא היה ספק: החוט הוביל ישר אל הים. שם, בין הסלעים, נמצא הבית שחיפשו כל כך הרבה זמן.
השמיים ממש בערו. ברק אחרי ברק. כמה ברקים פגעו בראש הר הגעש, באמצע העשן, ונראה כאילו ההר יורק אש. כמה דקות לפני אחת עשרה, החברים הגיעו לצוק הגבוה שמעל האוקיינוס במערב. הרוח התחזקה, והגלים שאגו הרחק למטה.
כאן החוט נכנס בין הסלעים, לאורך נקיק צר ותלול. החברים ירדו אחריו, למרות שכל אבן יכלה ליפול ולהפיל אותם לים. הירידה הייתה מסוכנת מאוד, אבל הם לא חשבו על הסכנה. משהו משך אותם אל המקום המסתורי הזה, כמו שמגנט מושך ברזל.
האבנים התגלגלו ונצצו כמו כדורי אש לאור הברקים. הרדינג הלך ראשון, ואיירטון אחרון. צעד אחרי צעד. הם החליקו על הסלעים הרטובים, קמו והמשיכו.
סוף סוף החוט הגיע לסלעים שעל החוף. החברים הגיעו לתחתית הצוק.
שם היה מדף צר של סלע, לאורך הים. הם הלכו עליו לפי החוט, ואחרי פחות ממאה צעדים המדף ירד אל גובה המים.
המהנדס תפס את החוט, וגילה שהוא נעלם מתחת לגלים.
החברים היו המומים.
קריאה של אכזבה, כמעט של ייאוש, יצאה מהפה שלהם! האם הם צריכים לצלול לתוך המים ולחפש שם מערה? במצב שלהם, הם היו עושים את זה בלי לחשוב פעמיים.
אבל המהנדס עצר אותם, והוביל אותם לגומחה בין הסלעים.
"צריך לחכות," הוא אמר. "עכשיו גאות, המים גבוהים. כשהמים ירדו, הדרך תיפתח."
"אבל למה אתה חושב ש..." שאל פנקרופט.
"הוא לא היה קורא לנו, אם לא הייתה לנו דרך להגיע אליו!"
סיירוס הרדינג דיבר בביטחון כזה, שאף אחד לא התווכח. היה הגיוני שבתחתית הצוק יש פתח, שמוסתר עכשיו מתחת למים הגבוהים.
הם חיכו בשקט בתוך הגומחה. גשם חזק התחיל לרדת, והרעמים הדהדו בין הסלעים.
ההתרגשות של החברים הייתה עצומה. אלף רעיונות מוזרים עברו להם בראש, והם חיכו לראות משהו גדול ומופלא, כמו שדמיינו את הרוח הטובה של האי.
בחצות הרדינג לקח את הפנס וירד אל החוף לבדוק.
המהנדס לא טעה. מתחת למים אפשר היה לראות את תחילתה של מערה ענקית. החוט נכנס לתוכה.
סיירוס הרדינג חזר לחברים ואמר רק:
"בעוד שעה אפשר יהיה להיכנס."
"אז זה שם?" שאל פנקרופט.
"היה לך ספק?" ענה הרדינג.
"אבל המערה בטח מלאה במים," אמר הרברט.
"או שהמערה תהיה יבשה, ואז נלך ברגל," ענה הרדינג, "או שהיא לא תהיה יבשה, ואז מישהו ידאג לנו לדרך להתקדם."
עברה שעה. כולם ירדו בגשם אל גובה הים. עכשיו הפתח היה גבוה בכמה רגליים מעל המים, כמו קשת של גשר, ומתחתיו זרמו מים עם קצף.
המהנדס התכופף וראה משהו שחור צף על המים. הוא משך אותו אליו. זו הייתה סירה, קשורה לסלע בתוך המערה. הסירה הייתה מצופה ברזל, ובתחתית שלה היו שני משוטים.
"תעלו!" אמר הרדינג.
תוך רגע כולם ישבו בסירה. נב ואיירטון חתרו, ופנקרופט החזיק בהגה. סיירוס הרדינג ישב בחרטום עם הפנס, והאיר את הדרך.
התקרה מעליהם התרוממה פתאום, אבל החושך היה כל כך עמוק, והאור של הפנס כל כך חלש, שאי אפשר היה לדעת כמה גדולה המערה. שקט מוחלט שרר בה. אפילו את הרעמים בחוץ לא שמעו.
האם המערה הזאת מגיעה עד מרכז האי? במשך רבע שעה הסירה התקדמה ופנתה, לפי ההוראות הקצרות של המהנדס, ואז פתאום:
"יותר ימינה!" הוא פקד.
הסירה פנתה אל הקיר הימני. המהנדס רצה לבדוק אם החוט עדיין שם.
החוט היה שם, מחובר לסלע.
"קדימה!" אמר הרדינג.
הם המשיכו לחתור עוד רבע שעה, והתרחקו בערך חצי מיל מהפתח, ואז נשמע שוב הקול של הרדינג:
"עצרו!"
הסירה עצרה, והחברים ראו אור חזק שהאיר מערה עצומה, עמוק בבטן האי. הם אף פעם לא דמיינו שמקום כזה קיים!
בגובה של מאה רגל הייתה תקרה מקומרת, שעמדה על עמודי בזלת. אלפי עמודים כאלה, שהטבע בנה כשכדור הארץ היה צעיר, עמדו בתוך המים השקטים. האור החזק נגע בכל סלע, ומילא את הקירות באור.
המים החזירו את האור, כך שהסירה נראתה כאילו היא צפה בין שני שטחים נוצצים. האור הלבן הזה היה אור חשמלי. זו הייתה השמש של המערה, והיא מילאה אותה כולה.
סיירוס הרדינג סימן, והמשוטים נכנסו שוב למים והתיזו טיפות נוצצות כמו אבני חן. הסירה התקדמה לכיוון האור.
כאן המערה נעשתה רחבה מאוד, והים יצר בתוכה מעין אגם קטן. מאחוריו עמד קיר ענק של בזלת, שחסם את הדרך.
ובאמצע האגם צף משהו ארוך, בצורת סיגר, שקט, בלי לזוז. אור חזק יצא מהצדדים שלו. הדבר הזה, שנראה כמו לווייתן ענק, היה באורך של 250 רגל, ובלט מעל המים בעשר או שתים עשרה רגל.
הסירה התקרבה לאט. סיירוס הרדינג נעמד בחרטום והסתכל, נרגש מאוד. ואז פתאום הוא תפס את היד של העיתונאי:
"זה הוא! זה יכול להיות רק הוא!" הוא קרא. "הוא!"
ואז הוא נפל בחזרה על הספסל ולחש שם, שרק גדעון ספילט שמע.
העיתונאי הכיר את השם הזה, כי הוא השפיע עליו מאוד. הוא ענה בקול צרוד:
"הוא?! האיש שכל העולם חיפש?"
"הוא!" אמר הרדינג.
לפי הפקודה של המהנדס, הסירה התקרבה אל המכונה הצפה המוזרה. היא נגעה בצד השמאלי שלה, שממנו יצאה קרן אור דרך זכוכית עבה.
הרדינג והחברים עלו על הגג של המכונה. היה שם פתח פתוח, וכולם ירדו דרכו.
בתחתית הסולם היה מסדרון מואר בחשמל. בסוף המסדרון הייתה דלת, והרדינג פתח אותה.
הם עברו מהר בחדר מקושט ויפה, ואחריו הגיעו לספרייה, שתקרה זוהרת האירה אותה.
בסוף הספרייה הייתה עוד דלת גדולה, סגורה, והמהנדס פתח גם אותה.
לפני החברים נגלה אולם ענק, כמו מוזיאון, מלא באוצרות: אבנים יקרות, יצירות אמנות ופלאים של המדע. הם כמעט חשבו שהם נמצאים בארץ קסומה.
על ספה מפוארת שכב איש, ונראה שהוא לא שם לב שהם הגיעו.
ואז הרדינג הרים את הקול, ולהפתעה הגדולה של החברים, הוא אמר:
"קפטן נמו, קראת לנו! אנחנו כאן."