שלוש שנים עברו מאז שהחברים ברחו מהעיר ריצ'מונד בבלון. וכמה פעמים בשלוש השנים האלה הם דיברו על המולדת שלהם, שתמיד הייתה במחשבות שלהם!
הם היו בטוחים שמלחמת האזרחים כבר נגמרה, ושהצפון, שנלחם בשביל הצדק, ניצח. אבל מה קרה במלחמה הנוראה הזאת? כמה דם נשפך? כמה מהחברים שלהם נפלו בקרבות? הם דיברו על זה הרבה, ולא ידעו מתי יוכלו לראות שוב את הבית. הם חלמו לחזור, אפילו לכמה ימים, ולחבר את האי שלהם לעולם. ואז אולי לחזור לאי ולחיות בו את החלק הכי ארוך, ואולי הכי טוב, של החיים שלהם, במושבה שהם עצמם הקימו. האם זה חלום שאי אפשר להגשים?
היו רק שתי דרכים לעשות את זה: או שספינה תגיע לאי לינקולן, או שהחברים יבנו בעצמם ספינה חזקה מספיק כדי להפליג אל היבשה הקרובה.
"אלא אם כן," אמר פנקרופט, "הרוח הטובה שלנו בעצמה תדאג לנו לדרך הביתה."
ובאמת, אם מישהו היה אומר לפנקרופט ולנב שספינה גדולה מחכה להם במפרץ הכריש, הם אפילו לא היו מופתעים. במצב הרוח שלהם, שום דבר לא נראה בלתי אפשרי.
אבל סיירוס הרדינג, שלא סמך כל כך על ניסים, אמר להם לחשוב על דברים אמיתיים, ובמיוחד על בניית ספינה. זו הייתה עבודה דחופה, כי היה צריך להביא לאי תבור, מהר ככל האפשר, פתק שמסביר איפה איירטון גר עכשיו.
בלי ה'בונאדוונצ'ר', היה צריך לפחות שישה חודשים כדי לבנות סירה חדשה. והחורף כבר התקרב, כך שאפשר יהיה להפליג רק באביב הבא.
"יש לנו זמן להכין הכול לעונה הטובה," אמר המהנדס לפנקרופט. "ולכן, חבר שלי, אם אנחנו כבר בונים סירה מחדש, כדאי לבנות אותה גדולה יותר. אף אחד לא יודע אם היאכטה הסקוטית תגיע לאי תבור. אולי היא אפילו כבר הגיעה לפני כמה חודשים, חיפשה את איירטון, לא מצאה, והפליגה משם. אז אולי עדיף לבנות ספינה שתוכל, אם יהיה צורך, לקחת אותנו עד לאיים של פולינזיה או עד ניו זילנד? מה אתה חושב?"
"אני חושב, קפטן," ענה פנקרופט, "שאתה יכול לבנות ספינה גדולה בדיוק כמו סירה קטנה. יש לנו עצים ויש לנו כלים. זו רק שאלה של זמן."
"וכמה חודשים ייקח לבנות ספינה גדולה כזאת?" שאל הרדינג.
"לפחות שבעה או שמונה חודשים," ענה פנקרופט. "ואסור לשכוח שהחורף מתקרב, ובקור חזק קשה מאוד לעבוד עם עץ. אם הספינה תהיה מוכנה בנובמבר הבא, יהיה לנו מזל גדול."
"טוב," אמר סיירוס הרדינג, "זה בדיוק הזמן הכי טוב להפליג, גם לאי תבור וגם למקום רחוק יותר."
"נכון, קפטן," אמר פנקרופט. "אז תכין את התוכניות. הפועלים מוכנים, ואני חושב שגם איירטון יעזור לנו הרבה."
כל החברים הסכימו לתוכנית של המהנדס. נכון שלבנות ספינה גדולה כזאת זו עבודה קשה מאוד, אבל הם סמכו על עצמם, כי כבר הצליחו בהרבה דברים קשים.
סיירוס הרדינג התחיל לצייר את התוכנית של הספינה ולבנות דגם קטן שלה. בינתיים החברים כרתו עצים והובילו אותם בעגלה. ביער של המערב הרחוק היו עצי האלון והבוקיצה הכי טובים. הם סללו שם דרך, שקראו לה "דרך המערב הרחוק", והובילו את העצים אל הארובות, שם הקימו את המספנה.
היה חשוב לכרות את העצים מהר, כי אי אפשר לבנות ספינה מעץ טרי, והעץ צריך זמן כדי להתייבש. לכן הנגרים עבדו קשה כל חודש אפריל. ג'ופ עזר להם בזריזות: הוא טיפס לראש העצים כדי לקשור את החבלים, או נשא על הכתפיים החזקות שלו את הגזעים.
את כל העצים ערמו מתחת לסככה גדולה שבנו ליד הארובות, ושם הם חיכו לזמן שבו ישתמשו בהם.
בינתיים החברים המשיכו גם בעבודות אחרות, ובקרוב כבר לא נשאר שום סימן להרס שהאנשים הרעים עשו ברמת פרוספקט. הטחנה נבנתה מחדש, וגם הלולים נבנו מחדש, גדולים יותר, כי היו להם הרבה יותר עופות. באורווה היו עכשיו חמישה חמורי בר, ארבעה מהם מאולפים היטב, שאפשר לרכוב עליהם או לרתום אותם לעגלה, וגם סייח קטן. היה להם אפילו מחרשה, שחמורי הבר משכו אותה כמו שוורים בחווה אמיתית. כולם היו בריאים, ובערבים בבית הגרניט היה מצב רוח טוב, כשהם תכננו אלף תוכניות לעתיד!
איירטון כבר היה חלק מהמשפחה בכל דבר, ואף אחד לא דיבר יותר על כך שהוא יגור בחווה. אבל הוא עדיין היה עצוב ושקט, ויותר אהב לעבוד מאשר להשתתף בבידור של החברים. הוא היה פועל מצוין: חזק, זריז, חכם ומלא רעיונות. כולם כיבדו ואהבו אותו, והוא ידע את זה.
בינתיים לא עזבו את החווה. כל יומיים אחד החברים נסע לשם בעגלה או רכב על חמור בר, כדי לטפל בעדר העיזים והכבשים ולהביא חלב לנב. הרברט וגדעון ספילט, עם טופ שרץ לפניהם, נסעו לשם יותר מכולם, וחזרו עם הרבה ציד: חזירי בר, קנגורו, ברווזים ועופות אחרים. וגם היו להם צדפות, צבים, סלמון שעלה בנהר המרסי, ירקות מהרמה ופירות מהיער. היה להם כל כך הרבה אוכל, שנב, הטבח הראשי, כמעט לא הצליח לסדר הכול לבד.
את חוט הטלגרף בין החווה לבית הגרניט כמובן תיקנו, ומי שנשאר לישון בחווה היה יכול לשלוח הודעות הביתה. האי היה בטוח עכשיו, ולא היה צריך לפחד מהתקפות, לפחות לא של בני אדם.
אבל מה שקרה פעם אחת יכול לקרות שוב. תמיד היה צריך לפחד שפיראטים או פושעים בורחים יגיעו לאי. אולי לבוב הארווי היו חברים שידעו על התוכניות שלו, וירצו לעשות כמוהו. לכן החברים הסתכלו כל יום בטלסקופ על הים מסביב לאי, וכשהיו בחווה, הם טיפסו על הרכס כדי לבדוק גם את הים במערב.
הם לא ראו שום דבר חשוד, אבל ידעו שצריך להיזהר.
ערב אחד המהנדס סיפר לחברים על תוכנית לחזק את החווה. הוא רצה להגביה את הגדר ולבנות לידה מבצר קטן מעץ, כדי שאם יהיה צורך, יוכלו להתגונן שם מפני אויבים. לבית הגרניט קשה מאוד להגיע, אבל החווה, עם הבניינים, האוכל והחיות שלה, תמיד תמשוך פיראטים שיגיעו לאי. החברים החליטו לחשוב על זה, ולבנות את המבצר באביב.
בסביבות ה-15 במאי השדרית של הספינה החדשה, כלומר הקורה הארוכה בתחתית שלה, כבר הייתה מונחת במספנה. היא הייתה עשויה מאלון טוב, ואורכה היה 110 רגל. זה כל מה שהנגרים הספיקו לעשות לפני שהגיעו הקור ומזג האוויר הרע. בשבוע שאחר כך הם הוסיפו עוד כמה חלקים, ואז נאלצו להפסיק.
בסוף החודש מזג האוויר היה נורא. רוח חזקה נשבה מהמזרח, לפעמים כמו סערה. המהנדס דאג קצת לסככה של המספנה, כי בסערות גדולות הגלים הגיעו עד הצוק של בית הגרניט. אבל למזלם, הרוח הסתובבה לדרום-מזרח, והחוף שליד בית הגרניט היה מוגן.
פנקרופט ואיירטון, שעבדו על הספינה הכי הרבה, המשיכו לעבוד כל עוד היה אפשר. לא אכפת היה להם מהרוח שמשכה להם בשיער או מהגשם שהרטיב אותם עד העצמות. אבל כשאחרי הגשמים בא קור חזק, העץ נעשה קשה כמו ברזל, ובסביבות ה-10 ביוני הם נאלצו להפסיק את העבודה על הספינה לגמרי.
החברים כבר שמו לב כמה החורפים באי לינקולן קרים. הקור היה דומה לקור בצפון ארצות הברית.
"ראו," אמר הרדינג יום אחד לחברים, "בדרך כלל, באיים ובחופים פחות קר מאשר בתוך היבשה, כי הים שומר את החום של הקיץ ומחזיר אותו בחורף."
"אבל אז, קפטן הרדינג," שאל הרברט, "למה באי לינקולן זה לא ככה?"
"קשה להסביר את זה," ענה המהנדס. "אבל אני חושב שזה בגלל שהאי נמצא בחצי הדרומי של כדור הארץ, שהוא קר יותר מהחצי הצפוני."
"כן," אמר הרברט, "ובדרום פוגשים קרחונים צפים הרבה יותר קרוב לקו המשווה מאשר בצפון."
"נכון," אמר פנקרופט. "כשעבדתי על ספינות ציד לווייתנים, ראיתי קרחונים ליד כף הורן."
"אז אולי," אמר גדעון ספילט, "הקור כאן בא מהקרחונים שצפים לא רחוק מהאי."
"זה רעיון טוב מאוד, ספילט היקר," ענה סיירוס הרדינג. "וחוץ מזה יש עוד סיבה. כדור הארץ לא מסתובב סביב השמש בעיגול, אלא בצורה של אליפסה, כמו ביצה. ובדיוק בזמן החורף שלנו, בדרום, כדור הארץ נמצא הכי רחוק מהשמש. לכן החורפים כאן קרים מאוד, והקיצים חמים מאוד."
"אבל למה, קפטן," שאל פנקרופט וכיווץ את הגבות, "למה החצי שלנו של העולם מקבל חלוקה כל כך לא הוגנת? זה לא צודק!"
"פנקרופט, חבר שלי," ענה המהנדס וצחק, "צודק או לא צודק, אין מה לעשות. בני אדם, גם החכמים ביותר, לא יכולים לשנות את הסדר של העולם."
"ובכל זאת," אמר פנקרופט, "בני האדם יודעים כל כך הרבה! איזה ספר עבה, קפטן, אפשר לכתוב עם כל מה שיודעים!"
"ואיזה ספר עבה עוד יותר אפשר לכתוב עם כל מה שלא יודעים!" ענה הרדינג.
ביוני הגיע הקור החזק, והחברים נאלצו להישאר הרבה זמן בבית הגרניט. כמה משעמם היה להם להיות סגורים בבית, במיוחד לגדעון ספילט!
"תשמע," הוא אמר יום אחד לנב, "הייתי נותן לך את כל הרכוש שיהיה לי אי פעם, אם רק היית הולך, לא משנה לאן, ומביא לי עיתון! הדבר שהכי חסר לי בשביל להיות מאושר, זה לדעת כל בוקר מה קרה אתמול בעולם!"
נב צחק.
"באמת," הוא ענה, "הדבר היחיד שאני חושב עליו זו העבודה של היום!"
והאמת היא שהייתה הרבה עבודה, גם בבית וגם בחוץ.
המושבה של אי לינקולן הייתה עכשיו במצב הכי טוב שהיה לה אי פעם, אחרי שלוש שנים של עבודה קשה. הספינה ה"ספידי" שהתפוצצה נתנה להם עוד הרבה אוצרות: מלבד המפרשים והחבלים לספינה החדשה, המחסנים של בית הגרניט היו מלאים בכלים מכל הסוגים, נשק ותחמושת, בגדים ומכשירים. החורף כבר לא הפחיד אותם כמו בשנה הראשונה. היו להם גם הרבה סדינים ובגדים, והם שמרו עליהם בזהירות. מהמלח של הים, סיירוס הרדינג הכין חומר להלבנה, שעזר להם לכבס. הם כיבסו רק ארבע פעמים בשנה, כמו פעם, ופנקרופט וגדעון ספילט, בזמן שחיכו לעיתון שלא הגיע, התגלו ככובסים מצוינים.
כך עברו חודשי החורף, יוני, יולי ואוגוסט. הם היו קרים מאוד, אפילו יותר מהחורף הקודם. אבל איזו אש נהדרת בערה כל הזמן באח של בית הגרניט! העשן צייר על קיר הגרניט פסים ארוכים, כמו פסים של זברה. לא חסכו בעצים, כי הם גדלו ממש ליד הבית. וחוץ מזה, השבבים שנשארו מעצי הספינה עזרו להם לחסוך בפחם.
כולם היו בריאים, גם האנשים וגם החיות. רק ג'ופ היה קצת רגיש לקור, וזו הייתה כנראה החולשה היחידה שלו. היה צריך לתפור לו חלוק מרופד וחם. אבל איזה עוזר הוא היה! חכם, חרוץ, לא מתעייף אף פעם, ולא מדבר יותר מדי!
"נו, בטח," אמר פנקרופט, "כשיש לך ארבע ידיים, העבודה שלך צריכה להיות טובה פי שניים!"
ובאמת, היצור החכם הזה עבד טוב מאוד.
בשבעת החודשים שעברו מאז החיפוש סביב ההר, וגם בספטמבר, כשמזג האוויר הטוב חזר, לא שמעו שום דבר על הרוח הטובה של האי. היא לא עשתה שום דבר. אבל גם לא היה צורך, כי שום דבר רע לא קרה לחברים.
סיירוס הרדינג שם לב גם לדבר נוסף: טופ וג'ופ הפסיקו להתנהג בצורה מוזרה ליד הבאר שבתוך בית הגרניט. הכלב כבר לא נבח לתוכה, והקוף כבר לא היה עצבני לידה. אבל האם זה אומר שהתעלומה לעולם לא תיפתר? מי יודע מה העתיד מחכה להם?
סוף סוף החורף נגמר. אבל בימים הראשונים של האביב קרה משהו שיכול היה להיות מסוכן מאוד.
ב-7 בספטמבר, סיירוס הרדינג הסתכל על ראש ההר וראה עשן מסתלסל סביב הפסגה. האדים הראשונים עלו לשמיים.
