איך זה קרה? מי הרג את האנשים הרעים? האם זה היה איירטון? לא, כי רק רגע לפני כן הוא פחד מאוד שהם יחזרו.
אבל איירטון שקע שוב בשינה עמוקה, ואי אפשר היה להעיר אותו. אחרי שאמר את המילים הספורות האלה, הוא איבד שוב את ההכרה ונפל בחזרה על המיטה בלי לזוז.
החברים, שהראש שלהם היה מלא באלף מחשבות מבולבלות, חיכו כל הלילה בבית של איירטון. הם לא חזרו למקום שבו שכבו הגופות. הם ידעו שאיירטון כנראה לא יוכל להסביר איך האנשים הרעים מתו, כי הוא אפילו לא ידע שהוא נמצא בחווה. אבל לפחות הוא יוכל לספר מה קרה לפני כן. למחרת בבוקר איירטון התעורר, והחברים שמחו מאוד לראות אותו שוב, כמעט בריא ושלם, אחרי מאה וארבעה ימים של פרידה.
איירטון סיפר במילים ספורות מה קרה לו, או לפחות את מה שהוא ידע.
יום אחרי שהגיע לחווה, ב-10 בנובמבר, כשהחשיך, האנשים הרעים טיפסו מעל הגדר והפתיעו אותו. הם קשרו אותו, סתמו לו את הפה, והובילו אותו למערה חשוכה למרגלות הר פרנקלין, המקום שבו הם הסתתרו.
הם החליטו להרוג אותו. אבל למחרת, רגע לפני שעשו את זה, אחד מהם זיהה אותו וקרא לו בשם שהיה לו באוסטרליה: בן ג'ויס. את איירטון הם היו הורגים בלי לחשוב פעמיים, אבל את בן ג'ויס, החבר הישן שלהם, הם השאירו בחיים!
אבל מאותו רגע הם לא הפסיקו ללחוץ עליו. הם רצו שיצטרף אליהם שוב ויעזור להם להיכנס לבית הגרניט, שאליו הם לא הצליחו להגיע, ולהשתלט על האי אחרי שיהרגו את החברים!
איירטון לא נשבר. האיש שפעם היה פושע, ועכשיו התחרט וקיבל סליחה, העדיף למות מאשר לבגוד בחברים שלו. במשך ארבעה חודשים הוא חי במערה, קשור, עם פה סתום, ותחת שמירה כל הזמן.
בינתיים האנשים הרעים גילו את החווה זמן קצר אחרי שהגיעו לאי. מאז הם אכלו מהאוכל שאיירטון אסף שם, אבל לא גרו בה.
ב-11 בנובמבר, שניים מהם ירו בהרברט כשהחברים הגיעו לחווה. אחד מהם חזר למערה והתרברב שהרג את אחד מתושבי האי. אבל הוא חזר לבד, כי החבר שלו, כמו שאנחנו יודעים, נפל מהפגיון של סיירוס הרדינג.
אפשר רק לדמיין כמה איירטון היה עצוב ומיואש כששמע שהרברט מת. הוא חשב שעכשיו נשארו רק ארבעה חברים, ושהם בידיים של האנשים הרעים. כל הזמן שהחברים נשארו בחווה בגלל המחלה של הרברט, השודדים לא יצאו מהמערה. גם אחרי שהם בזזו את רמת פרוספקט, הם לא העזו לעזוב אותה.
עכשיו הם התאכזרו לאיירטון עוד יותר. על הידיים והרגליים שלו נשארו סימנים אדומים מהחבלים שקשרו אותו יום ולילה. בכל רגע הוא חיכה למות, ולא נראה שיש לו שום דרך לברוח.
כך זה נמשך עד השבוע השלישי של פברואר. האנשים הרעים, שחיכו להזדמנות טובה, כמעט לא יצאו מהמחבוא, חוץ מכמה טיולי ציד לתוך האי או לחוף הדרומי.
איירטון לא שמע שום דבר על החברים שלו, ואיבד את כל התקווה לראות אותם שוב. בסוף, האיש המסכן נחלש כל כך מההתעללות, שהוא הפסיק לראות ולשמוע. מאותו רגע, כלומר ביומיים האחרונים, הוא לא ידע שום דבר על מה שקרה.
"אבל, קפטן הרדינג," הוא הוסיף, "אם הייתי כלוא במערה, איך זה שאני נמצא עכשיו בחווה?"
"ואיך זה שהאנשים הרעים שוכבים שם מתים, באמצע החצר?" ענה המהנדס.
"מתים!" קרא איירטון, וניסה לקום מהמיטה למרות החולשה.
החברים תמכו בו. הוא רצה לקום, ובעזרתם הוא הצליח. ביחד הם הלכו אל הנחל הקטן.
כבר היה אור יום מלא.
שם, על גדת הנחל, שכבו הגופות של חמשת האנשים הרעים, בדיוק באותה תנוחה שבה המוות תפס אותם, ברגע אחד!
איירטון היה המום. הרדינג והחברים הסתכלו עליו בלי להגיד מילה. המהנדס סימן לנב ולפנקרופט, והם בדקו את הגופות, שכבר התקשו מהקור.
לא היה עליהן שום פצע שאפשר לראות.
רק אחרי בדיקה זהירה מצא פנקרופט כתם אדום קטן, כמו חבורה שכמעט לא רואים: אצל אחד על המצח, אצל השני על החזה, אצל השלישי על הגב, ואצל הרביעי על הכתף. אף אחד לא הבין מה גרם לכתמים האלה.
"כאן הם נפגעו!" אמר סיירוס הרדינג.
"אבל באיזה נשק?" קרא העיתונאי.
"בנשק שפועל כמו ברק, נשק שאת הסוד שלו אנחנו לא מכירים!"
"ומי היכה בהם?" שאל פנקרופט.
"הכוח שמגן על האי," ענה הרדינג. "אותו אחד שהביא אותך לכאן, איירטון. אותו אחד שעושה בשבילנו את מה שאנחנו לא מסוגלים לעשות בעצמנו, ואחרי שהוא עושה את זה, הוא מתחבא מאיתנו."
"אז בואו נחפש אותו!" קרא פנקרופט.
"כן, נחפש אותו," ענה הרדינג. "אבל לא נמצא את היצור החזק הזה שעושה נפלאות כאלה, עד שהוא עצמו ירצה לקרוא לנו!"
ההגנה הנסתרת הזאת, שעשתה את כל המאמצים שלהם למיותרים, הרגיזה קצת את המהנדס. הוא היה איש גאה, והיה לו קשה להרגיש שמישהו תמיד חזק וחכם ממנו. וגם, מי שעושה טובה ומתחבא כדי שאי אפשר יהיה להגיד לו תודה, כאילו מזלזל קצת במי שהוא עוזר לו.
"בואו נחפש," הוא אמר שוב, "והלוואי שיום אחד נוכל להראות למגן הגאה הזה שהוא לא עוזר לאנשים כפויי טובה! מה לא הייתי נותן כדי שנוכל לעזור לו בחזרה, גם אם זה יעלה לנו בחיינו!"
מאותו יום, החברים באי לינקולן חשבו רק על החיפוש. הם רצו מאוד לפתור את התעלומה, והם ידעו שהפתרון יהיה השם של איש בעל כוח מוזר, כמעט על-אנושי.
אחרי כמה דקות החברים חזרו לבית, והטיפול שלהם עזר לאיירטון לחזור לעצמו, בגוף ובנפש. נב ופנקרופט נשאו את הגופות של האנשים הרעים אל היער, רחוק מהחווה, וקברו אותן עמוק באדמה.
אחר כך סיפרו לאיירטון את כל מה שקרה בזמן שהוא היה בשבי: את מה שעבר על הרברט, ואת כל הצרות שהחברים עברו. החברים סיפרו לו שהם כבר התייאשו מלראות אותו שוב, והיו בטוחים שהאנשים הרעים הרגו אותו.
"ועכשיו," אמר סיירוס הרדינג בסוף הסיפור, "נשאר לנו עוד תפקיד. חצי מהעבודה נגמר: כבר לא צריך לפחד מהאנשים הרעים. אבל זה לא בזכותנו שהאי שוב שייך לנו."
"טוב!" ענה גדעון ספילט, "אז בואו נחפש בכל המבוך של הרכסים של הר פרנקלין. לא נשאיר אף שקע ואף חור בלי לבדוק! אם אי פעם עיתונאי עמד מול תעלומה אמיתית, חברים שלי, זה אני!"
"ואנחנו לא נחזור לבית הגרניט עד שנמצא את מי שעוזר לנו," אמר הרברט.
"כן," אמר המהנדס, "נעשה כל מה שבני אדם יכולים לעשות. אבל אני חוזר ואומר: לא נמצא אותו עד שהוא עצמו ירשה לנו."
"נישאר בחווה?" שאל פנקרופט.
"נישאר כאן," ענה הרדינג. "יש פה הרבה אוכל, ואנחנו בדיוק באמצע האזור שאנחנו צריכים לחפש בו. ואם יהיה צורך, העגלה תיקח אותנו מהר לבית הגרניט."
"טוב!" ענה פנקרופט. "רק יש לי הערה אחת."
"מה?"
"עונת מזג האוויר הטוב עוברת, ואסור לנו לשכוח שיש לנו מסע לעשות."
"מסע?" שאל גדעון ספילט.
"כן, לאי תבור," ענה פנקרופט. "אנחנו חייבים להשאיר שם פתק שמסביר איפה האי שלנו נמצא, ושאיירטון כאן, למקרה שהיאכטה הסקוטית תבוא לקחת אותו. מי יודע, אולי כבר מאוחר מדי?"
"אבל, פנקרופט," שאל איירטון, "איך אתה מתכוון לעשות את המסע הזה?"
"ב'בונאדוונצ'ר'."
"ה'בונאדוונצ'ר'!" קרא איירטון. "היא כבר לא קיימת."
"ה'בונאדוונצ'ר' שלי כבר לא קיימת?!" צעק פנקרופט וקפץ מהכיסא.
"לא," ענה איירטון. "האנשים הרעים מצאו אותה בנמל הקטן שלה לפני שמונה ימים בלבד. הם יצאו איתה לים..."
"ו...?" שאל פנקרופט, והלב שלו דפק חזק.
"ובלי בוב הארווי שינווט אותה, הם עלו על הסלעים, והסירה התנפצה לחתיכות."
"הנבלים! הרוצחים! השודדים הארורים!" צעק פנקרופט.
"פנקרופט," אמר הרברט ותפס את היד שלו, "נבנה 'בונאדוונצ'ר' חדשה, גדולה יותר. יש לנו את כל הברזל ואת כל החבלים והמפרשים של ה"ספידי"."
"אבל אתה יודע," ענה פנקרופט, "שלבנות ספינה כזאת ייקח לפחות חמישה או שישה חודשים?"
"יש לנו זמן," אמר העיתונאי. "השנה נוותר על המסע לאי תבור."
"אוי, ה'בונאדוונצ'ר' שלי! ה'בונאדוונצ'ר' המסכנה שלי!" בכה פנקרופט. הלב שלו כמעט נשבר, כי הוא היה כל כך גאה בסירה שלו.
כולם הצטערו מאוד על ה'בונאדוונצ'ר', והחליטו לבנות סירה חדשה מהר ככל האפשר. אבל קודם כל, הם התחילו לחפש בחלקים הכי נסתרים של האי.
החיפוש התחיל עם שחר, ב-19 בפברואר, ונמשך שבוע שלם. למרגלות ההר היו הרבה רכסים, והם יצרו מבוך של עמקים וגבעות. היה ברור שבתוך הנקיקים הצרים האלה, ואולי אפילו בתוך הר פרנקלין עצמו, צריך לחפש. לא היה באי מקום טוב יותר להסתיר בית של מישהו שלא רוצה שימצאו אותו. אבל העמקים היו מסובכים כל כך, שסיירוס הרדינג היה צריך לארגן את החיפוש בסדר ובזהירות.
קודם הם ביקרו בעמק שמדרום להר הגעש, שבו מתחיל נהר המפלים. שם הראה להם איירטון את המערה שבה הסתתרו האנשים הרעים, ושבה הוא היה כלוא עד שמישהו העביר אותו לחווה. המערה נשארה בדיוק כמו שאיירטון עזב אותה. הם מצאו בה הרבה תחמושת ואוכל, שהאנשים הרעים אגרו שם.
הם חיפשו בכל העמק, ואחר כך נכנסו לנקיק צר יותר. שם היו פחות עצים, ובמקום עשב היו אבנים. עיזים קפצו בין הסלעים. כאן התחיל החלק השומם של האי. החברים כבר ידעו שרק שלושה עמקים ליד ההר היו מלאים עצים ועשב, ואת שלושתם הם כבר בדקו, ולא מצאו שם שום סימן לאדם.
אולי הבית של האיש המסתורי נמצא דווקא בין הנקיקים השוממים, בין ערמות הסלעים ובין זרמי הלבה הישנים בצפון?
בצד הצפוני של הר פרנקלין היו שני עמקים רחבים, בלי שום צמח, מלאים סלעים ולבה קשה. היו שם אלף חורים ומחבואים, לא נוחים בכלל, אבל מוסתרים היטב וקשים להגעה. החיפוש שם לקח הרבה זמן.
החברים אפילו נכנסו למנהרות חשוכות מהזמן שבו הר הגעש היה פעיל. הקירות שלהן עוד היו שחורים מהאש. הם הלכו במנהרות עם לפידים בוערים, בדקו כל חור קטן וכל פינה, אבל הכול היה חשוך ושקט. נראה שאף אדם לא דרך שם אף פעם.
אבל למרות שהמנהרות נראו ריקות לגמרי, סיירוס הרדינג נאלץ להודות ששם לא היה שקט מוחלט.
בסוף אחת המערות, עמוק בתוך ההר, הוא הופתע לשמוע רעש עמוק, כמו רעם רחוק, שהסלעים הגבירו אותו.
גדעון ספילט, שהיה איתו, שמע גם הוא את הרחש הזה. שניהם הקשיבו כמה פעמים, והסכימו שמשהו קורה עמוק בבטן האדמה. האש שמתחת להר כנראה מתעוררת.
"אז הר הגעש לא כבה לגמרי?" שאל העיתונאי.
"ייתכן שמאז שבדקנו את פי ההר, משהו השתנה," ענה סיירוס הרדינג. "כל הר געש, גם כזה שחושבים שכבה, יכול להתפרץ שוב."
"ואם הר פרנקלין יתפרץ," שאל ספילט, "זה לא יהיה מסוכן לאי לינקולן?"
"אני לא חושב," ענה המהנדס. "לפי ההר פתוח, והעשן והלבה יצאו דרכו, כמו פעם."
"אלא אם הלבה תמצא לה דרך חדשה, לכיוון החלקים הפוריים של האי!"
"ולמה שהיא לא תלך בדרך הטבעית שלה, ספילט היקר?"
"כי הרי געש הם הפכפכים," ענה העיתונאי.
"שים לב," אמר המהנדס, "ששיפוע ההר מוביל את הלבה לכיוון העמקים השוממים שאנחנו בודקים עכשיו. כדי לשנות את זה צריך רעידת אדמה חזקה."
"אבל תמיד צריך לפחד מרעידת אדמה בזמנים כאלה," אמר גדעון ספילט.
"תמיד," ענה המהנדס. "התפרצות תהיה דבר רציני בשבילנו, ועדיף שהר הגעש לא יתעורר בכלל. אבל אנחנו לא יכולים למנוע את זה, נכון? בכל מקרה, אני לא חושב שרמת פרוספקט בסכנה. בינה לבין ההר יש שקע גדול באדמה, ואם הלבה תזרום אי פעם לכיוון האגם, היא תגיע לדיונות ולחוף של מפרץ הכריש."
"לא ראינו עשן בראש ההר," אמר גדעון ספילט.
"לא," ענה הרדינג. "שום אדים לא יוצאים מפי ההר. רק אתמול בדקתי אותו בזהירות. אבל ייתכן שבתחתית הארובה של ההר הצטברו עם השנים סלעים, אפר ולבה קשה, והם סוגרים אותה כמו פקק. אם יהיה לחץ חזק, הפקק הזה יעוף, ואתה יכול להיות בטוח שגם האי וגם הר הגעש לא יתפוצצו. אבל, אני חוזר ואומר, עדיף שלא תהיה התפרצות."
"ובכל זה, אנחנו לא טועים," אמר העיתונאי. "שומעים בבירור רעש בתוך הבטן של ההר!"
"אתה צודק," אמר המהנדס, והקשיב שוב. "אין ספק. משהו קורה שם, ואנחנו לא יכולים לדעת כמה הוא חשוב ואיך הוא ייגמר."
כשסיירוס הרדינג וספילט יצאו, הם סיפרו לחברים מה שמעו.
"יופי!" קרא פנקרופט. "הר הגעש רוצה לעשות שטויות? שינסה! הוא ימצא מי שיעצור אותו!"
"מי?" שאל נב.
"הרוח הטובה שלנו, נב, הרוח הטובה שלנו! היא תסגור לו את הפה, אם הוא רק ינסה לפתוח אותו!"
כמו שרואים, הספן האמין לגמרי בשומר הסודי של האי. ובאמת, הכוח הנסתר הזה, שעזר להם כבר בכל כך הרבה דרכים מוזרות, נראה בלי גבולות. אבל הוא גם ידע להתחבא היטב. למרות כל המאמצים, למרות העקשנות שבה הם חיפשו, החברים לא הצליחו למצוא את המחבוא של היצור המסתורי.
הם הרחיבו את החיפוש לכל צפון האי לינקולן. הם אפילו דפקו על כל סלע. הם טיפסו עד ראש ההר, וירדו לתוך פי הר הגעש. שם שמעו בבירור את הרעש העמוק, אבל לא היה שום עשן, שום אדים, והסלעים לא היו חמים. ובשום מקום בהר פרנקלין לא מצאו החברים סימן למי שחיפשו.
אחר כך הם חיפשו בדיונות, ובדקו בזהירות את צוקי הלבה הגבוהים של מפרץ הכריש, מלמטה ועד למעלה, למרות שהיה קשה מאוד להגיע אליהם. אף אחד! כלום!
בשתי המילים האלה היו כל כך הרבה עייפות ומאמץ לשווא, שלאכזבה של סיירוס הרדינג והחברים התערב גם קצת כעס.
הגיע הזמן לחזור הביתה, כי אי אפשר היה להמשיך לחפש לנצח. החברים היו בטוחים שהיצור המסתורי לא גר על פני האי, והדמיון שלהם התחיל להשתולל. פנקרופט ונב במיוחד התחילו לחשוב על דברים על-טבעיים.
ב-25 בפברואר חזרו החברים לבית הגרניט. בעזרת חבל כפול שהם ירו עם חץ עד הסף של הדלת, הם חיברו שוב את הבית שלהם לקרקע.
חודש אחר כך, ב-25 במרץ, הם חגגו שלוש שנים להגעה שלהם לאי לינקולן.