לכל סופר יש איזה הרגל מיוחד בתיאורים שלו או בסגנון הכתיבה שלו. מי שאינם אוהבים אותו מגדילים את ההרגל הזה, מושכים בכתפיהם וקוראים: הנה הוא שוב! אני, מצדי, יודע היטב איך לעורר את משיכת הכתפיים ואת הקריאה הזאת. זה היה קורה מיד אילו התחלתי כאן, כפי שהתכוונתי, במילים: "לרומא יש את הקורסו שלה, לנאפולי את הטולדו שלה." "אה! האנדרסן הזה, הנה הוא שוב!" היו קוראים. ובכל זאת, כדי לעשות את רצוני, עליי להמשיך בשקט גמור ולהוסיף: "אבל לקופנהגן יש את רחוב המזרח שלה."
כאן, אם כן, נשהה לעת עתה. באחד הבתים לא רחוק מן השוק החדש נערכה מסיבה. מסיבה גדולה מאוד, כדי לקבל, כפי שקורה לעתים קרובות, הזמנה בחזרה מן האחרים. מחצית מהאורחים כבר ישבו ליד שולחן הקלפים, והמחצית האחרת חיכתה למה שייצא מן ההערה הקבועה שבעלת הבית פותחת בה תמיד:
"ובכן, בואו נראה במה נוכל לבדר את עצמנו."
עד כאן הגיעו, והשיחה התחילה להתגבש, ככל שיכלה להתגבש מן הזרם הדל שסיפק העולם היומיומי. בין השאר דיברו על ימי הביניים. כמה מהם שיבחו את התקופה ההיא ואמרו שהייתה מעניינת הרבה יותר, ופיוטית הרבה יותר, מימינו המפוכחים מדי. היועץ קנאפ הגן על הדעה הזאת בלהט כזה, שבעלת הבית הצטרפה מיד לצדו, ושניהם דיברו ברהיטות שאינה יודעת לאות. היועץ הכריז באומץ שימי המלך הנס (1482–1513) היו התקופה האצילית והמאושרת ביותר.
בזמן שהשיחה סבבה סביב הנושא הזה, ונקטעה רק לרגע כשהגיע עיתון שלא היה בו שום דבר שכדאי לקרוא, נצא רגע אל המבואה, שבה הניחו את הגלימות, מעילי הגשם, המקלות, המטריות והנעליים. שם ישבו שתי דמויות נשיות, צעירה וזקנה. בתחילה אפשר היה לחשוב שהן משרתות שבאו ללוות את גבירותיהן הביתה, אבל מקרוב ראו מהר שלא ייתכן שהן סתם משרתות: דמותן הייתה אצילית מדי, עורן עדין מדי, וגזרת שמלותיהן מרשימה מדי. שתי פיות היו אלה. הצעירה, אמנם, לא הייתה גבירת המזל בעצמה, אלא אחת המשרתות של עוזרותיה, אלה הנושאות את המתנות הקטנות שהיא מחלקת. השנייה נראתה קודרת מאוד: זו הייתה הדאגה. את עסקיה הרציניים היא תמיד עושה בעצמה, כי אז היא בטוחה שייעשו כראוי.
הן סיפרו זו לזו, בגילוי לב, היכן היו במשך היום. שליחת המזל ביצעה רק כמה שליחויות קטנות וחסרות חשיבות, כמו להציל כובע חדש ממקלחת של גשם וכדומה. אבל מה שעוד נותר לה לעשות היה משהו יוצא דופן לגמרי.
"אני חייבת לספר לך," אמרה, "שהיום יום ההולדת שלי. ולכבודו הפקידו בידי זוג נעלי הליכה, או ערדלים, ועליי להביא אותם לבני האדם. לנעליים האלה יש תכונה: הן מעבירות מיד את מי שנועל אותן אל המקום או אל הזמן שבו הוא רוצה יותר מכול להיות. כל משאלה, בעניין זמן או מקום או מצב, תתמלא מיד, וכך סוף סוף יהיה האדם מאושר כאן למטה."
"את באמת מאמינה בזה?" ענתה הדאגה בטון חמור של תוכחה. "לא. הוא יהיה אומלל מאוד, ובוודאי יברך את הרגע שבו ירגיש שנפטר מן הנעליים הארורות."
"שטויות!" אמרה האחרת בכעס. "אניח אותן כאן ליד הדלת. מישהו בוודאי יטעה וייקח את הזוג הלא נכון, והוא יהיה אדם מאושר."
זו הייתה שיחתן.