השעה הייתה מאוחרת. היועץ קנאפ, שעדיין היה שקוע כולו בימי המלך הנס, התכוון ללכת הביתה, והגורל הזדוני סידר את העניינים כך שרגליו, במקום למצוא את הדרך לערדלים שלו, החליקו לתוך ערדלי המזל. כך נעול יצא האיש הטוב מן החדרים המוארים אל רחוב המזרח. בכוח הקסם של הנעליים הועבר אחורה אל ימי המלך הנס, ולכן, באופן טבעי מאוד, שקעה רגלו בבוץ ובשלוליות של הרחוב, כי בימים ההם לא הייתה בקופנהגן שום מדרכה סלולה.
"נו! זה כבר יותר מדי! כמה מלוכלך כאן!" נאנח היועץ. "מדרכה לא רואים פה בכלל, ונראה שכל הפנסים הלכו לישון."
הירח עוד לא עלה גבוה, ונוסף על כך היה ערפל, כך שבחושך נראו כל הדברים מעורבבים זה בזה בבלבול. בפינה הסמוכה דלקה מנורת נדר לפני תמונה של מדונה, אבל האור שנתנה היה טוב רק במעט מחושך גמור. למעשה, הוא לא הבחין בה עד שעמד ממש מתחתיה, ואז נפלו עיניו על הצבעים הבהירים של התמונה, שהציגה את המראה הידוע של הבתולה והתינוק ישו.
"זו בוודאי תערוכת בובות שעווה," חשב, "והאנשים מתמהמהים להוריד את השלט שלהם בתקווה לעוד מבקר מאוחר או שניים."
כמה אנשים בלבוש של ימי המלך הנס חלפו על פניו במהירות.
"כמה מוזר הם נראים! האנשים הטובים האלה חוזרים בוודאי מנשף מסכות!"
פתאום נשמע קול תופים וחלילים. מדי פעם התלקחה להבה בהירה של אש, ונראה שהזוהר האדמדם שלה מתחרה באור הכחלחל של הלפידים. היועץ עמד במקומו והתבונן בתהלוכה משונה ביותר שעברה לפניו. בראשה הלכו תריסר מתופפים, שידעו לא רע לטפל בכליהם, אחריהם באו נושאי רמחים, וכמה חמושים בקשתות. האיש החשוב ביותר בתהלוכה היה כומר. היועץ, נדהם ממה שראה, שאל מה פשר כל התחפושת הזאת, ומי האיש ההוא.
"זה הבישוף של זילנד," הייתה התשובה.
"שמיים! מה נכנס בבישוף?" נאנח היועץ והניד בראשו. אין ספק שזה לא יכול היה להיות הבישוף, אף שנחשב לאיש המפוזר ביותר בכל הממלכה, וסיפרו עליו את המעשיות המצחיקות ביותר. היועץ חשב על כך, ובלי להביט ימינה או שמאלה עבר ברחוב המזרח ובכיכר האברו. הגשר המוביל לכיכר הארמון לא נמצא. בקושי האמין לחושיו, מצא הנודד הלילי לפניו פיסת מים רדודה, ושם פגש שני אנשים שהתנדנדו בנוחות רבה בסירה.
"האם כבודו רוצה לחצות במעבורת אל ההולם?" שאלו.
"אל ההולם!" אמר היועץ, שלא ידע דבר על התקופה שבה היה באותו רגע. "לא, אני הולך לכריסטיאנסהאון, לרחוב השוק הקטן."
שני האנשים בהו בו בתדהמה.
"רק תגידו לי איפה הגשר," אמר. "זה באמת בלתי נסלח שאין כאן פנסים. ומלוכלך כאן כאילו צריך לבוסס בביצה."
ככל שדיבר עם הסירנים זמן רב יותר, כך נעשתה שפתם פחות מובנת לו.
"אני לא מבין את הניב הבורנהולמי שלכם," אמר לבסוף בכעס, והפנה להם את גבו. את הגשר לא הצליח למצוא, וגם מסילת ברזל לא הייתה שם. "זה ממש מביש, המצב שהמקום הזה נמצא בו," מלמל לעצמו. מעולם לא נראתה לו תקופתו, שעליה, אגב, רטן תמיד, אומללה כל כך כמו בערב הזה. "אקח כרכרה שכורה!" חשב. אבל איפה הכרכרות? אף אחת לא נראתה.
"אני חייב לחזור לשוק החדש. שם, אני מקווה, אמצא כמה כרכרות, כי אם לא, לעולם לא אגיע בשלום לכריסטיאנסהאון."
הלך אפוא לכיוון רחוב המזרח, וכמעט הגיע לקצהו כשהירח הפציע.
"אלוהים ישמור! מה זה הפיגום מעץ שהקימו שם?" קרא בלי משים, כשהביט בשער המזרח, שבימים ההם עמד בקצה רחוב המזרח.
אבל הוא מצא פתח צדדי קטן ופתוח, עבר דרכו, ויצא אל השוק החדש שלנו של היום. זה היה מישור גדול ושומם. כמה שיחים פראיים עמדו פה ושם, ולרוחב השדה זרמה תעלה רחבה או נהר. בגדה שממול היו פזורות באי־סדר כמה בקתות עלובות של המלחים ההולנדים, דומות לתיבות גדולות, ועל שמן נקרא המקום.
"או שאני רואה פטה מורגנה, או שאני שיכור לגמרי," ייבב היועץ. "אבל מה זה?"
הוא הסתובב שוב, משוכנע לגמרי שהוא חולה קשה. הוא הביט ברחוב שהיה מוכר לו כל כך, ועכשיו נראה כל כך זר, והתבונן בבתים ביתר תשומת לב: רובם היו מעץ, בנויים ברישול, ולרבים מהם היה גג של קש.
"לא, אני ממש לא בקו הבריאות," נאנח. "ובכל זאת שתיתי רק כוס פונץ' אחת. אבל אני לא יכול להאמין... ובאמת לא היה זה נכון להגיש לנו פונץ' וסלמון חם לארוחת הערב. אדבר על כך בהזדמנות הראשונה. כמעט בא לי לחזור ולספר מה אני סובל. אבל לא, זה יהיה טיפשי מדי, ומי יודע אם הם עוד ערים."
הוא חיפש את הבית, אבל הבית נעלם.
"זה באמת נורא," נאנק, וחרדתו גברה. "אני לא מזהה את רחוב המזרח! אין כאן אפילו חנות הגונה אחת מקצה לקצה! רק בקתות עלובות אני רואה בכל מקום, כאילו הייתי ברינגסטד. הו! אני חולה! בקושי אני יכול לשאת את עצמי. איפה לעזאזל הבית? הוא חייב להיות כאן, בדיוק במקום הזה, ובכל זאת אין שום דמיון, עד כדי כך השתנה הכול בלילה הזה! על כל פנים, יש כאן אנשים ערים. הו! הו! אני בוודאי חולה מאוד."
עכשיו נתקל בדלת פתוחה למחצה, ומבעד לסדק בה נראה אור קלוש. זה היה מעין פונדק של הימים ההם, מעין בית מרזח. החדר דמה במשהו לאולמות בעלי רצפת החמר בהולשטיין. חבורה גדולה למדי, של מלחים, אזרחי קופנהגן וכמה מלומדים, ישבה שם בשיחה עמוקה מעל כוסות הבדיל שלהם, ולא שמה לב הרבה לאיש שנכנס.
"סליחה!" אמר היועץ לבעלת הפונדק, שמיהרה לקראתו. "פתאום הרגשתי רע מאוד. האם תואילי לשלוח להביא כרכרה שתיקח אותי לכריסטיאנסהאון?"
האישה בחנה אותו בעיניים נדהמות והנידה בראשה, ואז פנתה אליו בגרמנית. היועץ חשב שהיא אינה מבינה דנית, ולכן חזר על בקשתו בגרמנית. זה, יחד עם לבושו, חיזק את האישה הטובה באמונה שהוא זר. אבל שהוא חולה, את זה הבינה מיד, ולכן הביאה לו כד מים, שאמנם היה לו טעם חזק למדי של ים, אף שנשאבו מן הבאר.
היועץ השעין את ראשו על ידו, נשם נשימה ארוכה, וחשב על כל הדברים המופלאים שראה סביבו.
"זה העיתון היומי של הערב?" שאל מתוך הרגל, כשראה את בעלת הפונדק דוחפת הצידה גיליון נייר גדול.
לשאלה המוזרה הזאת לא מצאה כמובן שום פשר, ובכל זאת הגישה לו את הגיליון בלי לענות. זה היה חיתוך עץ גס, שתיאר מטאור מפואר "כפי שנראה בעיר קלן", כפי שנכתב מתחתיו באותיות בהירות.
"זה ישן מאוד!" אמר היועץ, ששריד העתיקות הזה התחיל לשפר את מצב רוחו לא מעט. "איך הגיע אלייך ההדפס הנדיר הזה? הוא מעניין ביותר, אף שכל העניין הוא אגדה בלבד. מראות של מטאורים כאלה מוסברים כך: הם השתקפויות של זוהר הצפון, וסביר מאוד שהם נגרמים בעיקר מחשמל."
האנשים שישבו קרוב אליו ושמעו את דבריו בהו בו בתמיהה, ואחד מהם קם, הסיר את כובעו ביראת כבוד, ואמר בפנים רציניות: "אתה ודאי איש מלומד מאוד, מסייה."
"הו לא," ענה היועץ, "אני רק יכול להשתתף בשיחה על נושא זה או אחר, כפי שאדם חייב לעשות כפי שהעולם דורש כיום."
"מודסטיה, כלומר הצניעות, היא מידה יפה," המשיך האדון. "ובכל זאת, באשר לדבריך, עליי לומר: מיהי סקוס וידטור, כלומר נראה לי אחרת. אבל אני מוכן להשהות את היודיקיום שלי, את שיפוטי."
"האם מותר לשאול עם מי יש לי העונג לדבר?" שאל היועץ.
"אני בעל תואר בתאולוגיה," ענה האדון בקידה נוקשה.
התשובה הזאת הניחה את דעתו של היועץ לגמרי: התואר התאים ללבוש. "הוא בוודאי," חשב, "איזה מורה כפרי, איזה זקן משונה, מן הסוג שעוד פוגשים לעתים קרובות ביוטלנד."
"אמנם אין זה לוקוס דוקנדי, מקום של לימוד," פתח איש הכנסייה, "ובכל זאת אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה שתניח לנו ליהנות מלמדנותך. קריאתך בספרי הקדמונים רחבה מאוד, סינה דוביו, בלי ספק?"
"הו כן, קראתי משהו, בוודאי," ענה היועץ. "אני אוהב לקרוא כל ספר מועיל, אבל אינני בז בשל כך לספרים החדשים. רק את 'סיפורי חיי היומיום' האומללים אני לא יכול לסבול. יש לנו מהם די והותר במציאות."
"'סיפורי חיי היומיום'?" שאל בעל התואר שלנו.
"אני מתכוון לרומנים החדשים האלה, שמתפתלים ומתבוססים באבק של השגרה, ובכל זאת מצפים למצוא להם קהל קוראים."
"הו," קרא איש הכנסייה בחיוך, "יש בהם הרבה שנינות. וחוץ מזה קוראים אותם בחצר המלוכה. המלך אוהב במיוחד את מעשה סר איוון וסר גאודיאן, המספר על המלך ארתור ועל אבירי השולחן העגול. יותר מפעם אחת התלוצץ עליו עם בעלי האחוזות הגדולים שלו."
"את הרומן הזה לא קראתי," אמר היועץ. "הוא בוודאי חדש לגמרי, מאלה שהייברג פרסם לאחרונה."
"לא," ענה התאולוג מימי המלך הנס, "את הספר הזה לא כתב שום הייברג. הוא נדפס בידי גוטפריד פון גמן."
"הו, זה שם המחבר?" אמר היועץ. "זה שם עתיק מאוד, ואם אני זוכר נכון, הוא היה המדפיס הראשון שקם בדנמרק."
"כן, הוא המדפיס הראשון שלנו," השיב איש הכנסייה בחיפזון.
עד כאן הכול עבר בשלום. עכשיו דיבר אחד האזרחים המכובדים על המגפה הנוראה שהשתוללה בארץ לפני כמה שנים, והתכוון לזו של 1484. היועץ חשב שמדובר בכולרה, שעשו ממנה כל כך הרבה רעש, והשיחה עברה באופן משביע רצון למדי. מלחמת שודדי הים של 1490 הייתה קרובה כל כך, שלא יכלו שלא להזכיר אותה. שודדי הים האנגלים, אמרו, לקחו בחוצפה את ספינותיהם כשעגנו בנמל. והיועץ, שלנגד עיניו עוד ריחף בבהירות מעשה ההרס של 1801, כשהאנגלים הפגיזו את הצי הדני, הסכים לגמרי עם האחרים וגידף את האנגלים הנבלים. בנושאים אחרים לא היה בר מזל כל כך. כל רגע הביא בלבול חדש, ואיים להפוך למגדל בבל של ממש. כי בעל התואר המכובד באמת היה בור מדי, וההערות הפשוטות ביותר של היועץ נשמעו לו נועזות ודמיוניות מדי. הם הביטו זה בזה מקודקוד ועד כף רגל, וכשהעניינים הגיעו לשיא, דיבר בעל התואר לטינית, בתקווה שיבינו אותו טוב יותר. אבל זה לא הועיל בכלל.
"מה קרה?" שאלה בעלת הפונדק ומשכה את היועץ בשרוולו. ועכשיו שב אליו זיכרונו, כי במהלך השיחה שכח לגמרי את כל מה שקרה לפניה.
"אלוהים רחום, היכן אני!" קרא בייסורים. ובזמן שחשב כך, הקיפו אותו שוב, בכוח מחודש, כל המחשבות ותחושות הסחרחורת העזה, שנאבק בהן בכל כוחו הנואש. "בואו נשתה יין אדום ומי דבש ובירה מברמן," צעק אחד האורחים, "ואתה תשתה איתנו!"
שתי נערות התקרבו. אחת מהן חבשה כובע בשני צבעים בולטים, שהעיד לאיזה מעמד היא שייכת. הן מזגו את המשקה ועשו תנועות ידידותיות מאוד, ובינתיים זלגה זיעה קרה על גבו של היועץ המסכן.
"מה יהיה הסוף! מה יהיה איתי!" נאנק. אבל הוא נאלץ, למרות התנגדותו, לשתות עם האחרים. הם תפסו את האיש המכובד, וזה, ששמע מכל עבר שהוא שיכור, לא פקפק כלל באמיתות הטענה הזאת, שבוודאי לא הייתה מנומסת במיוחד. להפך, הוא התחנן לפני הגבירות והאדונים שישיגו לו כרכרה. אבל הם חשבו שהוא מדבר רוסית.
מעולם, חשב, לא היה בחברה גסה ובורה כזאת. אפשר היה כמעט לחשוב שהאנשים חזרו להיות עובדי אלילים. "זה הרגע הנורא ביותר בחיי: כל העולם חבר נגדי!" אבל פתאום עלה בדעתו שיוכל להתכופף מתחת לשולחן, ואז לזחול בלי שירגישו בו אל הדלת. כך עשה. אבל בדיוק כשעמד לצאת, הבחינו האחרים במה שהוא עושה ותפסו אותו ברגליו. ואז, למזלו, נשרו ממנו הנעליים הגורליות, ואיתן תם הקסם.
היועץ ראה בבירור לפניו פנס דולק, ומאחוריו בית גדול ויפה. הכול נראה לו מסודר כרגיל: זה היה רחוב המזרח, מפואר ואלגנטי כפי שאנחנו רואים אותו היום. הוא שכב ורגליו אל פתח של בית, ובדיוק מולו ישב השומר הלילי וישן.
"שמיים רחומים!" אמר. "האם שכבתי כאן ברחוב וחלמתי? כן, זה רחוב המזרח! כמה מפואר ומואר הוא! אבל באמת, זה נורא איזו השפעה הייתה לכוס הפונץ' האחת הזאת עליי!"
כעבור שתי דקות כבר ישב בכרכרה שכורה ונסע לכריסטיאנסהאון. הוא חשב על המצוקה והייסורים שעבר, ושיבח מעומק לבו את המציאות המאושרת, את זמננו שלנו, שעם כל חסרונותיו הוא טוב בהרבה מן הזמן שבו היה זה עתה, בניגוד גמור לרצונו.