"הנה זוג ערדלים, חי נפשי!" אמר השומר, שהתעורר מתנומה קלה. "הם בוודאי שייכים לסגן שגר ממול. הם מונחים ממש ליד הדלת."
האיש הישר רצה לצלצל ולהחזיר אותם לבית, כי עוד דלק אור בחלון. אבל הוא לא רצה להפריע לאנשים האחרים במיטותיהם, ולכן, מתוך התחשבות רבה, הניח לעניין.
"זוג נעליים כזה בוודאי חם ונוח מאוד," אמר. "העור רך וגמיש כל כך." הן התאימו לרגליו כאילו נתפרו בשבילו. "עולם מוזר אנחנו חיים בו," המשיך, מדבר אל עצמו. "הנה הסגן, למשל. הוא יכול ללכת לישון בשקט אם ירצה, ושם יוכל בוודאי להתמתח בנחת. אבל האם הוא עושה זאת? לא. הוא מתהלך הלוך ושוב בחדרו, כי כנראה נהנה יותר מדי מטובות העולם הזה בארוחת הערב. זה בחור מאושר! אין לו אמא חולה, ואין לו להקה שלמה של ילדים רעבים תמיד שמציקים לו. בכל ערב הוא הולך למסיבה, ושם ארוחת הערב הטובה שלו לא עולה לו כלום. הלוואי שיכולתי להתחלף איתו! כמה מאושר הייתי!"
בזמן שהביע את משאלתו, התחיל לפעול הקסם של הנעליים שנעל, והשומר נכנס לישותו ולטבעו של הסגן. הוא עמד בחדר המרוהט יפה, והחזיק בין אצבעותיו דף קטן של נייר ורוד, ועליו נכתבו כמה שורות שיר. הן נכתבו בידי הקצין עצמו, כי למי מאיתנו לא היה, לפחות פעם אחת בחייו, רגע של שירה? ואם רושמים אז את המחשבות, יוצא שיר. וכך היה כתוב שם:
הו, לו הייתי עשיר!
"הו, לו הייתי עשיר! כך ייחלתי, כך,
כשהייתי קטן, בקושי מטר גובהי, ורציתי עוד ועוד.
הו, לו הייתי עשיר! קצין הייתי אז,
עם חרב ומדים ונוצה גבוהה בכובע.
והזמן הגיע, וקצין הייתי!
אבל עשיר לא נעשיתי. אוי לי, מסכן שכמוני!
רחם, אתה, הרואה את כל מחסורי האדם.
"ישבתי ערב אחד שקוע בחלומות אושר,
וילדה בת שבע נתנה לי נשיקה.
אז הייתי עשיר בשירה ובמעשיות עתיקות,
אף שהייתי עני מכל עני;
אבל כל מה שביקשה היה השירה הזאת.
אז הייתי עשיר, אבל לא בזהב, אוי לי!
כפי שאתה יודע, הרואה את כל לבבות האדם.
"הו, לו הייתי עשיר! הרבה פעמים ביקשתי זאת.
הילדה גדלה מהר והייתה לאישה.
היא יפה כל כך, נבונה וטובת לב.
הו, לו ידעה מה מסתתר בלבי,
מעשייה עתיקה. לו רק הייתה טובה אליי!
אבל נגזר עליי לשתוק! אוי לי, מסכן שכמוני!
כפי שאתה יודע, הרואה את כל לבבות האדם.
"הו, לו הייתי עשיר בשלווה ובמנוחת הנפש,
לא היית מוצאת כאן את צערי כתוב!
הו את, שלך אני מקדיש את לבי,
קראי את הדף הזה על ימים שמחים שחלפו,
מעשייה אפלה, אפלה, שאני מקדיש הלילה!
אפל העתיד עכשיו. אוי לי, מסכן שכמוני!
רחם, אתה, הרואה את כל כאבי האדם."
שירים כאלה כותבים אנשים כשהם מאוהבים! אבל איש שפוי לא מעלה בדעתו להדפיס אותם. כאן פרץ החוצה אחד מצערי החיים שיש בהם שירה אמיתית. לא הצער העקר שהמשורר יכול רק לרמוז עליו, ולעולם לא לתאר אותו לפרטיו: המצוקה והמחסור. כלומר, ההכרח הבהמי לחטוף לפחות עלה שנשר מעץ הלחם, אם לא את הפרי עצמו. ככל שאדם מוצא את עצמו מושתל במקום גבוה יותר, כך גדל הסבל. המחסור היומיומי הוא הביצה העומדת של החיים, ושום תמונה יפה אינה משתקפת בה. סגן, אהבה וחוסר כסף: זה משולש סמלי, או כמעט אותו דבר כמו חצי מקובייה שבורה של המזל. את זה הרגיש הסגן בחריפות רבה, ובגלל זה השעין את ראשו על החלון ונאנח עמוקות כל כך.
"השומר המסכן שם בחוץ ברחוב מאושר ממני בהרבה. הוא לא יודע מה זה מה שאני קורא לו מחסור. יש לו בית, אישה וילדים, שבוכים איתו על צרותיו ושמחים איתו כשהוא שמח. הו, מאושר הרבה יותר הייתי, לו יכולתי להחליף איתו את ישותי, ועם תשוקותיו ותקוותיו לעשות את מסע החיים המייגע! הו, הוא מאושר ממני פי מאה!"
באותו רגע היה השומר שוב שומר. היו אלה הנעליים שגרמו לגלגול, ובזכותו, בלי שידע, קיבל על עצמו את מחשבותיו ורגשותיו של הקצין. אבל, כפי שראינו זה עתה, הוא הרגיש במצבו החדש מרוצה הרבה פחות, ועכשיו העדיף בדיוק את מה שדחה כמה דקות קודם. וכך היה השומר שוב שומר.
"זה היה חלום לא נעים," אמר, "אבל מצחיק למדי בסך הכול. דמיינתי שאני הסגן שם ממול, ובכל זאת העניין לא מצא חן בעיניי במיוחד. התגעגעתי לאמא הזקנה והטובה שלי ולקטנטנים היקרים, שכמעט קורעים אותי לגזרים מרוב אהבה."
הוא התיישב שוב ונמנם. החלום עוד המשיך לרדוף אותו, כי הנעליים עוד היו על רגליו. כוכב נופל זרח ברקיע האפל.
"הנה נופל עוד כוכב," אמר, "אבל מה זה משנה, תמיד נשארים מספיק. לא הייתי מתנגד לבחון קצת מקרוב את הדברים הקטנים הנוצצים האלה, במיוחד את הירח, כי הוא לא יחמוק כל כך בקלות בין אצבעותיו של אדם. כשנמות, כך לפחות אומר הסטודנט שאשתי מכבסת בשבילו, נעוף קלים כנוצה מכוכב לכוכב. זה כמובן לא נכון, אבל זה היה יפה למדי לו היה נכון. לו רק יכולתי לקפוץ לשם פעם אחת, שהגוף שלי יישאר כאן על המדרגות, מה איכפת לי."
והנה, יש דברים בעולם שאסור לומר אותם בקול אלא בזהירות רבה ביותר, ופי שניים צריך להיזהר כשנועלים את ערדלי המזל. רק הקשיבו מה קרה לשומר.
כולנו מכירים את המהירות שמשיגים בכוח הקיטור. חווינו אותה ברכבות או בספינות כשחצינו את הים. אבל מעוף כזה הוא כמו זחילת עצלן לעומת המהירות שבה נע האור. הוא עף מהר פי תשעה עשר מיליון מסוס המרוץ הטוב ביותר, ובכל זאת החשמל מהיר ממנו עוד יותר. המוות הוא מכת חשמל שמקבל הלב שלנו, והנשמה המשוחררת מרחפת מעלה על כנפי החשמל. אור השמש צריך שמונה דקות ועוד כמה שניות כדי לעבור דרך של יותר ממאה וחמישים מיליון קילומטרים. הנשמה, הנישאת בחשמל, צריכה אפילו כמה דקות פחות כדי לעבור את אותה הדרך. בשבילה, המרחק בין גרמי השמיים אינו גדול יותר מן המרחק בינינו לבין בתי ידידינו בעיר, אפילו כשהם גרים לא רחוק זה מזה. אבל מכת חשמל כזאת בלב עולה לנו בשימוש בגוף כאן למטה, אלא אם כן, כמו השומר מרחוב המזרח, אנחנו נועלים במקרה את ערדלי המזל.
בתוך שניות ספורות עבר השומר את כל הדרך אל הירח, כמעט ארבע מאות אלף קילומטרים. הירח, כידוע לכולם, עשוי מחומר קל בהרבה מן האדמה שלנו, והוא, כך היינו אומרים, רך כמו שלג שירד זה עתה. השומר מצא את עצמו על אחד מרכסי ההרים הרבים שמסביב, שאנחנו מכירים מ"מפת הירח" של ד"ר מדלר. מבפנים ירד ההר בקיר זקוף אל תוך מכתש, בעומק של כשבעה קילומטרים, ולמטה הייתה עיר. את מראה העיר נוכל לדמיין במידת מה אם נקציף חלבון של ביצה בתוך כוס מים. החומר שממנו נבנתה היה רך בדיוק כמו זה, והוא יצר מגדלים וכיפות ועמודים דומים, שקופים ומתנודדים באוויר הדליל, ומעל ראשו התגלגלה האדמה שלנו כמו כדור אש גדול.
הוא ראה מיד הרבה יצורים, שהיו בוודאי מה שאנחנו קוראים לו "בני אדם", אבל הם נראו אחרים מאיתנו. דמיון מדויק הרבה יותר מזה של הרשל המזויף יצר אותם. (הכוונה לספר שיצא לפני כמה שנים, ונאמר שכתב אותו האסטרונום הרשל. היה בו תיאור של הירח ושל תושביו, כתוב כל כך באמינות, שרבים הוטעו בתרמית.) ואילו העמידו אותם בשורות והעתיק אותם צייר מיומן, היה אדם קורא בלי משים: "איזה עיטור נפלא!"
גם שפה הייתה להם. אבל בוודאי איש לא יצפה שנשמתו של השומר תבין אותה. ויהי מה, היא הבינה אותה. כי בנשמותינו נובטים כוחות גדולים בהרבה ממה שאנחנו, בני התמותה המסכנים, מעלים בדעתנו, עם כל חוכמתנו. האם אין היא מראה לנו, היא, המלכה בארץ הקסמים, את כשרונה הדרמטי המדהים בכל חלומותינו? שם כל מכר מופיע ומדבר על הבמה, כל כך כמו שהוא באמת ובאותו קול, שאיש מאיתנו לא היה יכול לחקות זאת בהקיץ. כמה טוב היא יודעת להזכיר לנו אנשים שלא חשבנו עליהם שנים, כשפתאום הם יוצאים לפנינו "אדם מכף רגל ועד ראש", דומים לאנשים האמיתיים עד לתווים העדינים ביותר, ונעשים לגיבורים ולגיבורות של עולם החלומות שלנו. בעצם, זיכרונות כאלה אינם נעימים כל כך: כל חטא, כל מחשבה רעה, יכולים לחזור ולהישמע, כמו שעון מעורר או פעמונים, כרצונם. ואז השאלה היא אם נוכל לסמוך על עצמנו לתת דין וחשבון על כל מילה לא ראויה שבלבנו ועל שפתינו.
רוחו של השומר הבינה די טוב את שפת תושבי הירח. בני הירח התווכחו בדרכים שונות על האדמה שלנו, והביעו ספק אם ייתכן שיש עליה יושבים. האוויר שם, אמרו, בוודאי סמיך מדי מכדי לאפשר לתושב ירח נבון כלשהו לנשום בחופשיות כפי שצריך. לדעתם רק בירח יש יושבים. הם דמיינו שהוא הלב האמיתי של היקום, או של מערכת הכוכבים, ושעליו גרים אזרחי העולם האמיתיים. אילו דברים משונים מכניסים לפעמים בני אדם, לא, אילו דברים משונים מכניסים לפעמים בני הירח לראשם!
על פוליטיקה היה להם הרבה מה לומר. אבל דנמרק הקטנה צריכה להיזהר במעשיה, ולא ללכת נגד הירח, הממלכה הגדולה ההיא, שעלולה במצב רוח רע להתעורר ולהמטיר סופת ברד על פנינו, או להכריח את הים הבלטי לעלות על גדות האגן הענק שלו.
לכן לא נקשיב למה שנאמר שם, ובשום אופן לא נסתכן בהוצאת סודות מבית הספר. נעדיף ללכת, כמו אזרחים טובים ושקטים, לרחוב המזרח, ולראות מה קרה בינתיים לגופו של השומר.
הוא ישב בלי רוח חיים על המדרגות. "כוכב השחר" שלו, כלומר מקל העץ הכבד בעל קוצי הברזל, שהשומרים נהגו לשאת בסיבוביהם בלילה, ושלא היה לו שום דבר משותף עם אחיו הנוצץ בשמיים, החליק מידו. ועיניו היו נעוצות במבט זגוגי בירח, ומחפשות את הרוח הטובה והזקנה שעוד שוטטה שם.
"מה השעה, שומר?" שאל עובר אורח. אבל כשהשומר לא ענה, עלה בדעתו של ההולל העליז, שחזר הביתה ממסיבת שתייה רועשת, לנסות מה יעשה צביטה באף. ואז איבד הישן לכאורה את שיווי משקלו, והגוף שכב ללא תנועה, מתוח על המדרכה: האיש היה מת. כשהגיע הסיור, נבהלו נורא כל חבריו, שלא הבינו דבר מכל העניין, כי הוא היה מת, ומת נשאר. הודיעו על המקרה לרשויות, אנשים דיברו על כך הרבה, ובבוקר נלקח הגוף לבית החולים.
עכשיו, זו הייתה בדיחה יפה מאוד, אילו הרוח, כשתחזור ותחפש את הגוף ברחוב המזרח, לא הייתה מוצאת אותו. היא הייתה בוודאי רצה בבהלה למשטרה, ואחר כך למשרד האבדות והמציאות, להודיע ש"המוצא יתוגמל בנדיבות", ולבסוף לבית החולים. ובכל זאת אפשר לומר באומץ שהנשמה נבונה ביותר כשהיא משילה מעליה כל כבל וכל רצועה, והגוף רק מטפש אותה.
הגוף של השומר, שנראה מת, נדד, כפי שאמרנו, לבית החולים, ושם הכניסו אותו לחדר הבדיקה הכללי. והדבר הראשון שעשו שם, כמובן, היה לחלוץ את הערדלים. ואז הרוח, שרק יצאה להרפתקאות, חזרה בוודאי במהירות הברק אל משכנה הארצי. היא פנתה אל הגוף בקו ישר, וכעבור כמה שניות התחילו להיראות באיש סימני חיים. הוא טען שהלילה הקודם היה הגרוע ביותר שהקצה לו אי פעם הגורל הזדוני. אפילו בשני מרקים של כסף לא היה מוכן לעבור שוב את מה שסבל כשהיה מוכה ירח. אבל עכשיו, בכל אופן, זה נגמר.
באותו יום שוחרר מבית החולים, בריא לגמרי. אבל הנעליים נשארו שם בינתיים.