כל תושב קופנהגן יודע ממראה עיניו איך נראית הכניסה לבית החולים פרדריק. אבל אולי יקראו את החיבור הקטן הזה גם אנשים אחרים, שאינם מקופנהגן, ולכן ניתן כאן תחילה תיאור קצר.
הבניין הגדול מופרד מן הרחוב בגדר גבוהה למדי, ומוטות הברזל העבים שלה מרוחקים זה מזה כל כך, שאומרים, ברצינות גמורה, שכמה בחורים רזים מאוד נדחקו לפעמים ביניהם בלילה, כדי לצאת לביקורים קטנים בעיר. החלק בגוף שקשה ביותר להעביר בהזדמנויות כאלה היה בלי ספק הראש. כאן, כמו פעמים רבות כל כך בעולם, מי שיש לו ראש צר עובר הכי טוב. עד כאן ההקדמה.
אחד הצעירים, שראשו, רק במובן הגופני, היה אפשר לומר שהוא מן העבים ביותר, היה בתורנות באותו ערב. הגשם ירד בזרמים, ובכל זאת, למרות שני המכשולים האלה, היה הצעיר חייב לצאת, ולו לרבע שעה. ולספר על כך לשוער, חשב, אין שום צורך, אם רק יוכל להשתחל בין מוטות הגדר בעור שלם. שם, על הרצפה, היו מונחים הערדלים שהשומר שכח. הוא לא חלם לרגע שאלה ערדלי המזל, והם הבטיחו לשרת אותו היטב ברטיבות, ולכן נעל אותם. השאלה הייתה עכשיו אם יוכל להשתחל בין המוטות, כי מעולם לא ניסה לפני כן. ובכן, הנה הוא עמד שם.
"הלוואי שהראש שלי כבר היה בחוץ!" אמר בלי משים, ומיד החליק הראש החוצה, בקלות ובלי כאב, אף שהיה גדול ועבה למדי. אבל עכשיו צריך היה להעביר את שאר הגוף!
"אוי! אני שמן מדי," נאנק בקול, כשהוא תקוע כמו במלחציים. "חשבתי שהראש הוא החלק הקשה בעניין... אוי! אוי! אני באמת לא מצליח להשתחל!"
עכשיו רצה למשוך בחזרה את ראשו הנמהר, אבל לא יכול. לצוואר היה די מקום, אבל לא ליותר מזה. ההרגשה הראשונה שלו הייתה כעס, והשנייה הייתה שמצב רוחו צנח לאפס. ערדלי המזל העמידו אותו במצב הנורא ביותר, ולמרבה הצער לא עלה בדעתו לבקש להשתחרר. העננים השחורים כזפת שפכו את תוכנם בזרמים כבדים עוד יותר, ואף נפש חיה לא נראתה ברחובות. להגיע אל הפעמון לא רצה, ולצעוק לעזרה לא היה מועיל לו הרבה. וחוץ מזה, כמה היה מתבייש אם ימצאו אותו לכוד במלכודת, כמו שועל שהערימו עליו! איך יוכל להתפתל החוצה! הוא ראה בבירור שגורלו הבלתי נמנע הוא להישאר אסיר עד עלות השחר, או אולי אפילו עד שעה מאוחרת בבוקר. אז יצטרכו להביא את הנפח שינסר את המוטות, אבל כל זה לא ייעשה מהר כמו שאפשר לחשוב על זה. כל בית הספר לילדים עניים שממול יעמוד על רגליו. כל הדוכנים החדשים, עם להקת המלחים שלהם, שאינה מנומסת כמו אנשי חצר, יצטרפו מסקרנות, ויקדמו אותו ב"הידד!" פרוע כשהוא עומד בעמוד הקלון שלו. יהיה המון, ושריקות, ושמחה לאיד, ולעג, גרוע פי עשרה מאשר בפרעות נגד היהודים לפני כמה שנים. "הו, הדם עולה לי לראש. זה מספיק כדי לשגע אדם! אני אשתגע! אני לא יודע מה לעשות. הו! לו רק הייתי חופשי, הסחרחורת שלי הייתה פוסקת. הו, לו רק הראש שלי היה חופשי!"
אתם מבינים, את זה היה צריך לומר קודם. כי ברגע שהביע את המשאלה, היה ראשו חופשי. ולאחר שנרפא מכל התקפי הסחרחורת שלו, מיהר אל חדרו, ושם הכאבים שבאו מן הבהלה שהכינו לו הנעליים לא חלפו כל כך מהר.
אבל אל תחשבו שהעניין נגמר עכשיו. הוא נעשה גרוע הרבה יותר.
הלילה עבר, וגם היום שלמחרת, אבל איש לא בא לקחת את הנעליים.
בערב היו אמורות להתקיים "קריאות דרמטיות" בתיאטרון הקטן ברחוב המלך. האולם היה מלא עד מחנק, ובין היצירות שהיו אמורות להיקרא היה שיר חדש מאת ה. כ. אנדרסן, שנקרא "המשקפיים של דודתי", ותוכנו היה פחות או יותר כזה:
"לאדם מסוים הייתה דודה שהתפארה בכישרון מיוחד לניחוש העתיד בקלפים, ואנשים שרצו להציץ אל העתיד הסתערו עליה בלי הפסקה. אבל היא הייתה מלאת סודיות בעניין אמנותה, ובאמנות הזאת שירתו אותה היטב זוג משקפיים קסומים. האחיין שלה, ילד עליז שהיה יקר ללב דודתו, ביקש את המשקפיים האלה זמן רב כל כך, עד שלבסוף השאילה לו את האוצר, אחרי שהסבירה לו, עם הרבה הוראות ואזהרות, שכדי לבצע את התעלול המעניין הוא צריך רק ללכת למקום שבו נאספו הרבה אנשים, ושם, ממקום גבוה שממנו יוכל להשקיף על הקהל, להעביר את כולם לנגד עיניו מבעד למשקפיו. מיד יתגלה לפניו 'האדם הפנימי' של כל אחד, כמו משחק קלפים, ויוכל לקרוא בו בלי טעות מה יהיה עתידו של כל מי שעומד לפניו. הקוסם הקטן מיהר, מרוצה מאוד, לבחון את כוחם של המשקפיים בתיאטרון, כי שום מקום לא נראה לו מתאים יותר לניסיון כזה. הוא ביקש רשות מן הקהל הנכבד, והרכיב את המשקפיים על אפו. מחזה צבעוני ומשונה של מראות נגלה לפניו, והוא מתאר אותו בכמה משיכות מכחול סאטיריות, אבל בלי לומר את דעתו בגלוי. הוא מספר לאנשים מספיק כדי שכולם יתחילו לחשוב ולנחש, אבל כדי לא לפגוע באיש, הוא עוטף את פסקי הדין השנונים שלו בצעיף שקוף, או ליתר דיוק בענן רעמים מאיים, שממנו ניתזים ניצוצות בהירים של שנינות, כדי שייפלו לתוך מחסן אבק השריפה של הקהל המצפה."
השיר ההומוריסטי נקרא בצורה מצוינת, והקורא זכה למחיאות כפיים רבות. בין הקהל ישב הצעיר מבית החולים, שנראה ששכח את הרפתקת הלילה הקודם. הוא נעל את הנעליים, כי עד אז לא הופיע שום בעלים חוקי לתבוע אותן, וחוץ מזה היה בחוץ מלוכלך כל כך, שהן התאימו לו בדיוק, כך חשב.
את תחילת השיר שיבח בנדיבות רבה. הוא אפילו מצא שהרעיון מקורי ומרשים. אבל העובדה שהסוף שלו, כמו נהר הריין, היה חסר חשיבות לגמרי, הוכיחה לדעתו שלמחבר חסר דמיון, שאין לו גאונות, וכן הלאה. זו הייתה הזדמנות מצוינת לומר משהו חכם.
בינתיים רדף אותו רעיון: הוא היה רוצה שיהיה לו זוג משקפיים כזה בעצמו. אז אולי, אם ישתמשו בהם בזהירות, אפשר יהיה להביט אל לבבות האנשים, וזה, חשב, יהיה מעניין הרבה יותר מסתם לראות מה יקרה בשנה הבאה. כי את זה כולנו נדע בבוא העת, ואת האחר לעולם לא.
"אני יכול לדמיין עכשיו," אמר לעצמו, "את כל שורת הגבירות והאדונים שיושבים שם בשורה הראשונה. לו רק אפשר היה לראות לתוך לבם... כן, זה היה גילוי של ממש, מעין שוק. בגבירה ההיא, הלבושה כל כך מוזר, הייתי מוצא בוודאי חנות כובעים גדולה. בזאת החנות ריקה, אבל ברור שהיא צריכה ניקיון. אבל יהיו ביניהן גם כמה חנויות טובות ומכובדות. אח!" נאנח, "אני מכיר אחת שהכול בה מכובד, אבל כבר יושב בה זבן צעיר ומגונדר, וזה הדבר היחיד שאינו כשורה בכל החנות. הכול יהיה מקושט בפאר, ונשמע: 'היכנסו, רבותיי, בבקשה היכנסו, כאן תמצאו כל מה שתרצו.' אח! הלוואי שיכולתי להיכנס ולעשות טיול דרך לבבות כל האנשים כאן!"
והנה! בשביל ערדלי המזל זה היה האות. כל האיש התכווץ, והתחיל מסע יוצא דופן ביותר דרך לבבות הצופים שבשורה הראשונה. הלב הראשון שעבר בו היה לבה של גבירה בגיל העמידה, אבל מיד דמיין שהוא באולם של "המכון לריפוי עקומים ובעלי מומים", שבו מוצגים על הקיר יציקות גבס של איברים מעוותים במלוא מערומיהם. ובכל זאת היה הבדל אחד: במכון לקחו את היציקות כשהחולה נכנס, ואילו כאן שמרו אותן ונצרו אותן בלב, בזמן שהאנשים הבריאים הלכו להם. אלה היו, כלומר, יציקות של חברותיה, שהמומים בגופן או בנפשן נשמרו כאן בנאמנות רבה.
בפיתולים של מחשבה, כמו נחש, החליק אל לב נשי אחר. אבל זה נראה לו כמו מקדש גדול וקדוש. יונת התום הלבנה ריפרפה מעל המזבח. כמה ברצון היה כורע על ברכיו! אבל הוא היה צריך להמשיך אל הלב הבא. ובכל זאת עוד שמע את צלילי העוגב המהדהדים, ונדמה היה לו שהוא עצמו נעשה אדם חדש וטוב יותר. הוא הרגיש שאינו ראוי לדרוך במקדש הסמוך, שהתגלה כעליית גג עלובה ובה אם חולה מרותקת למיטתה. אבל שמשו החמה של אלוהים זרמה מבעד לחלון הפתוח, ורדים נהדרים הנהנו מתוך אדניות העץ שעל הגג, ושתי ציפורים כחולות כשמיים שרו בשמחה, בזמן שהאם החולה ביקשה מאלוהים את ברכותיו העשירות ביותר על בתה החסודה.
עכשיו זחל על ידיו ורגליו דרך אטליז. לפחות מכל צד, ומלמעלה ומלמטה, לא היה שם דבר מלבד בשר. זה היה לבו של איש עשיר ומכובד ביותר, שאת שמו בוודאי תמצאו במדריך הכתובות של העיר.
עכשיו היה בלבה של אשת האדון הנכבד הזה. זה היה שובך יונים ישן, מתפורר ורקוב. דיוקנו של הבעל שימש בו כשבשבת, והוא היה מחובר איכשהו לדלתות, כך שהן נפתחו ונסגרו מעצמן בכל פעם שהבעל הזקן והחמור הסתובב.
אחר כך נדד אל חדר הלבשה עשוי כולו מראות, כמו זה שבטירת רוזנבורג, אבל כאן הגדילו המראות במידה מדהימה. על הרצפה, באמצע החדר, ישב כמו דלאי לאמה ה"אני" הקטן והחסר חשיבות של האיש, נבוך לגמרי מגדולתו שלו. אחר כך דמיין שנכנס לקופסת סיכות מלאה מחטים חדות מכל הגדלים.
"זה בוודאי לבה של רווקה זקנה," חשב. אבל הוא טעה. זה היה לבו של איש צבא צעיר, אדם, כך אמרו, בעל כשרון ורגש.
בבלבול גדול יצא עכשיו מן הלב האחרון בשורה. הוא לא הצליח לסדר את מחשבותיו, ודמיין שהדמיון המופרז שלו סחף אותו.
"שמיים!" נאנח. "יש בי בוודאי נטייה לשיגעון. חם כאן נורא, הדם רותח בעורקיי והראש שלי בוער כמו גחלת." ועכשיו נזכר במאורע החשוב של הערב הקודם, איך ראשו נתקע בין מוטות הברזל של בית החולים. "זה מה שזה, בלי ספק," אמר. "אני חייב לעשות משהו בזמן. במצב כזה אולי יועיל לי מרחץ אדים רוסי. הלוואי שכבר הייתי על הספסל העליון."
(במרחצאות האדים הרוסיים האלה שוכב אדם על ספסל, וכשהוא מתרגל לחום הוא עובר לספסל גבוה יותר, קרוב לתקרה, ששם האדים חמים ביותר. כך הוא עולה בהדרגה עד הספסל העליון.)
וכך שכב שם, על הספסל העליון במרחץ האדים, אבל בכל בגדיו, במגפיו ובערדליו, והטיפות החמות נפלו מן התקרה וצרבו את פניו.
"היי!" צעק, וקפץ למטה. והבלן, מצדו, השמיע צעקת תדהמה רמה כשראה במרחץ אדם לבוש לגמרי.
אבל השני שמר על קור רוח מספיק כדי ללחוש לו: "זו התערבות, ואני ניצחתי בה!" ואולם הדבר הראשון שעשה כשהגיע הביתה היה לשים על חזהו ועל גבו רטייה גדולה שמעלה שלפוחיות, כדי להוציא ממנו את השיגעון.
למחרת בבוקר היה לו חזה כואב וגב מדמם. ומלבד הבהלה, זה כל מה שהרוויח מערדלי המזל.