השומר, שבוודאי לא שכחנו אותו, חשב בינתיים על הערדלים שמצא ולקח איתו לבית החולים. עכשיו הלך להביא אותם, ומכיוון שלא הסגן ולא אף אחד אחר ברחוב טענו שהם שלו, נמסרו למשרד המשטרה. (באירופה של אז לא נעשה שום דבר בעל פה בענייני חוק ומשטרה, וכל מקרה, קטן ככל שיהיה, נרשם בכתב, ולכן העבודה ומספר הניירות שהצטברו היו עצומים. במשרד משטרה מוצאים אפוא, בין סופרים רבים מסוגים שונים, גם לבלרים שתפקידם להעתיק מסמכים, ונראה שהגיבור שלנו היה אחד מהם.)
"הנה, אני מצהיר שהנעליים נראות בדיוק כמו שלי," אמר אחד הלבלרים כשבחן את האוצר שנמצא זה עתה, שאת כוחותיו הנסתרים לא יכול היה לגלות אפילו הוא, חריף כפי שהיה. "צריך יותר מעין של סנדלר כדי להבחין בין זוג אחד לשני," אמר לעצמו, ובאותו זמן הניח את הערדלים, שחיכו לבעליהם, ליד שלו בפינה.
"הנה, אדוני!" אמר אחד האנשים, שהביא לו בהתנשפות ערמה עצומה של ניירות.
הלבלר הסתובב ודיבר זמן מה עם האיש על הדוחות ועל המסמכים המשפטיים שעל הפרק. אבל כשסיים, ועינו נפלה שוב על הנעליים, לא יכול היה לומר אם השמאליות או הימניות שייכות לו. "על כל פנים, אלה בוודאי הרטובות," חשב. אבל הפעם, למרות פיקחותו, ניחש לא נכון לגמרי, כי דווקא ערדלי המזל הם שנפלו כביכול לידיו, או ליתר דיוק לרגליו. ולמה, הייתי רוצה לדעת, המשטרה לעולם אינה טועה? הוא נעל אותן מהר, תחב את הניירות שלו לכיס, ולקח עוד כמה מתחת לזרועו, בכוונה לעבור עליהם בבית ולרשום את ההערות הדרושות. השעה הייתה שעת צהריים, ומזג האוויר, שאיים בגשם, התחיל להתבהר, ואנשים לבושים בבגדי חג מילאו את הרחובות. "טיול קטן לפרדריקסברג לא יזיק לי," חשב, "כי לי, בהמת המשא המסכנה, יש כל כך הרבה מה שמרגיז אותי, שאני כבר לא יודע מה זה תיאבון טוב. זה פת לחם מרה, אוי, שנגזר עליי לכרסם!"
איש לא היה מיושב ושקט יותר מן הצעיר הזה. לכן אנחנו מאחלים לו בכל לבנו טיול נעים, וזה בוודאי יועיל לאדם שחי חיים של ישיבה כאלה. בגן פגש ידיד, אחד המשוררים הצעירים שלנו, שסיפר לו שלמחרת הוא יוצא למסע הארוך שתכנן מזמן.
"אז אתה שוב נוסע!" אמר הלבלר. "אתה יצור חופשי ומאושר מאוד. אנחנו, האחרים, כבולים ברגלנו ומוחזקים בכוח ליד השולחן שלנו."
"כן, אבל זו שרשרת, ידידי, שמבטיחה לך את לחם הקיום המבורך," ענה המשורר. "אתה לא צריך לדאוג למחר. כשתזדקן, תקבל פנסיה."
"נכון," אמר הלבלר ומשך בכתפיו, "ובכל זאת מצבך טוב יותר. לשבת בנחת ולכתוב שירים, זה תענוג. כולם אומרים לך דברים נעימים, ואתה תמיד האדון של עצמך. לא, ידידי, היית צריך לנסות פעם מה זה לשבת משנה לשנה ולעסוק בעניינים הקטנוניים ביותר ולשפוט אותם."
המשורר הניד בראשו, וגם הלבלר עשה כך. כל אחד נשאר בדעתו, וכך נפרדו.
"גזע מוזר, המשוררים האלה!" אמר הלבלר, שאהב מאוד לדבר עם עצמו. "הייתי רוצה יום אחד, רק לשם ניסיון, לקבל עליי טבע כזה ולהיות משורר בעצמי. אני בטוח מאוד שלא הייתי כותב שירים עלובים כמו האחרים. היום, כך נדמה לי, הוא יום נפלא למשורר. נדמה שהטבע חוגג מחדש את התעוררותו לחיים. האוויר צלול באופן יוצא דופן, העננים שטים בקלילות כזאת, ומן העשב הירוק עולה ריח שממלא אותי שמחה. שנים רבות לא הרגשתי כמו ברגע הזה."
כבר רואים מן ההתפרצות הזאת שהוא נעשה משורר. אבל להביא הוכחות נוספות לכך יהיה ברוב המקרים תפל, כי זה רעיון טיפשי ביותר לדמיין שמשורר שונה משאר בני האדם. בין האחרים יכולים להיות טבעים פיוטיים הרבה יותר ממה שיכולים להתהדר בו משוררים מוכרים רבים, אם בוחנים אותם מקרוב. ההבדל הוא רק שלמשורר יש זיכרון רוחני טוב יותר, ולכן הוא יכול לשמור את הרגש ואת המחשבה עד שיוכל לגלם אותם במילים, וזה כוח שאין לאחרים. אבל המעבר מטבע רגיל לטבע עשיר במתנות דורש תמיד קפיצה מסוכנת, פחות או יותר, מעל תהום מסוימת הפעורה באיום למטה. וכך צריך השינוי הפתאומי בלבלר להכות את הקורא בתדהמה.
"האוויר המתוק!" המשיך איש משרד המשטרה בהזיותיו החולמניות. "כמה הוא מזכיר לי את הסיגליות בגינה של דודה מגדלנה! כן, אז הייתי ילד קטן ופרוע, שלא הלך לבית הספר בקביעות רבה. הו שמיים! כמה זמן לא חשבתי על הימים ההם. הזקנה הטובה! היא גרה מאחורי הבורסה. תמיד היו לה כמה זרדים או נבטים ירוקים במים, ויהי החורף משתולל בחוץ ככל שירצה. הסיגליות נשפו את נשימתן המתוקה, ואני הצמדתי לזגוגיות החלון, שהיו מכוסות קישוטי כפור דמיוניים, את מטבע הנחושת שחיממתי על התנור, וכך עשיתי חורי הצצה. אילו מראות נהדרים נפתחו אז לעיניי! איזה שינוי, איזה פאר! שם בתעלה שכבו הספינות קפואות, נטושות בידי כל אנשי הצוות שלהן, ועורב צורח היה הדייר היחיד שלהן. אבל כשהאביב הודיע על בואו בתנועה רכה ומעוררת, קמו חיים חדשים ועסוקים. בשירים ובקריאות הידד ניסרו את הקרח, הספינות נמרחו בזפת חדשה וקיבלו חבלים ומפרשים, כדי שיפליגו לארצות רחוקות. אבל אני נשארתי כאן, ותמיד אצטרך להישאר כאן, לשבת ליד השולחן במשרד, ולראות בסבלנות אנשים אחרים באים לקחת את דרכוניהם כדי לנסוע לחוץ לארץ. זה גורלי! אוי!" נאנח, ושוב השתתק. "שמיים גדולים! מה קרה לי! מעולם לא חשבתי או הרגשתי כך לפני כן! זה בוודאי אוויר הקיץ שמעורר בי רגשות מטרידים כמעט כמו שהם מרעננים."
הוא מישש בכיסו את הניירות. "דוחות המשטרה האלה יעצרו מהר את שטף רעיונותיי, ובוודאי ימנעו כל גלישה מורדת מעל הגדות הישנות של חובות המשרה," אמר לעצמו בנחמה, בזמן שעינו רפרפה על העמוד הראשון. "'הגברת טיגבריט', טרגדיה בחמש מערכות." "מה זה? ובכל זאת זה ללא ספק כתב היד שלי. האם אני כתבתי את הטרגדיה? מופלא, מופלא מאוד! וזה... מה יש לי כאן? 'תככים על החומות, או יום החרטה: קומדיה מוזיקלית עם שירים חדשים לפי המנגינות האהובות ביותר.' לעזאזל! מאיפה הבאתי את כל הזבל הזה? מישהו בוודאי תחב לי אותו בערמה לכיס בתור בדיחה. ויש גם מכתב אליי, מכתב מקומט, והחותם שבור."
כן, זה היה מכתב לא מנומס במיוחד ממנהל תיאטרון, ובו נדחו שתי היצירות בלי היסוס.
"הממ! הממ!" אמר הלבלר בלי נשימה, ומותש לגמרי התיישב על ספסל. מחשבותיו היו גמישות כל כך, ולבו רך כל כך, ובלי משים קטף את אחד הפרחים הקרובים. זו הייתה חיננית פשוטה, שבדיוק פרצה מתוך הניצן. מה שהבוטנאי מספר לנו אחרי כמה וכמה הרצאות חסרות, הכריז הפרח בתוך דקה. הוא סיפר את אגדת הולדתו, סיפר על כוחו של אור השמש שפרש את עליו העדינים ואילץ אותם לבשם את האוויר בקטורת שלהם. ואז חשב הלבלר על המאבקים הרבים של החיים, שבאותו אופן מעוררים את פרחי הרגש המלבלבים בלבנו. האור והאוויר מתחרים זה בזה כמו אבירים על אהבתו של הפרח היפה, והוא נתן את עיקר חסדו לאוויר. מלא געגועים פנה הפרח אל האור, וברגע שהאור נעלם, גלל את עליו העדינים ונרדם בזרועות האוויר. "האור הוא שמקשט אותי," אמר הפרח.
"אבל האוויר הוא שמאפשר לך לנשום," אמר קולו של המשורר.
סמוך לשם עמד ילד והכה במקלו בתעלה רטובה. טיפות המים ניתזו עד לגג העלים הירוק, והלבלר חשב על מיליוני היצורים הזעירים שבטיפה אחת, שהועפו לגובה שבוודאי היה גדול בשבילם, ביחס לגודלם, כמו שהיה בשבילנו אילו הועפנו אל מעל לעננים. כשחשב על כך ועל כל הגלגול שעבר, חייך ואמר: "אני ישן וחולם. אבל זה מופלא איך אפשר לחלום באופן טבעי כל כך, ולדעת בכל זאת בדיוק שזה רק חלום. לו רק יכולתי מחר כשאתעורר לזכור הכול שוב בבהירות כזאת! מצב רוחי טוב באופן יוצא דופן, אני תופס את הדברים בבהירות, אני מרגיש קל ועליז כאילו הייתי בגן עדן. אבל אני יודע בוודאות שאם מחר יצוף במוחי זיכרון עמום של כל זה, זה ייראה אז רק שטות טיפשית, כפי שכבר חוויתי הרבה פעמים, במיוחד לפני שהתגייסתי תחת דגל המשטרה, כי היא מפזרת כמו סופה את כל חזיונות הדמיון החופשי. כל מה ששומעים או אומרים בחלום, ושהוא יפה ונאה, הוא כמו הזהב של רוחות המעמקים: הוא עשיר ומפואר כשנותנים לנו אותו, אבל לאור היום מוצאים רק עלים קמלים. אוי!" נאנח בעצב, והביט בציפורים המצייצות שקיפצו בשביעות רצון מענף לענף, "מצבן טוב בהרבה משלי! לעוף, זו בוודאי אמנות שמימית. ומאושר אני מחשיב את היצור שהיא טבועה בו. כן! לו יכולתי להחליף את טבעי עם יצור אחר, הייתי רוצה להיות עפרוני קטן ומאושר כזה!"
בקושי אמר את המילים הנמהרות האלה, וכנפות מעילו ושרוולי מעילו התקפלו והיו לכנפיים. הבגדים נעשו נוצות, והערדלים טפרים. הוא הבחין בכך היטב, וצחק בלבו. "ובכן, עכשיו אין ספק שאני חולם. אבל מעולם לא ידעתי על תעלולים מטורפים כאלה." והוא עף למעלה, אל גג העלים הירוק, ושר. אבל בשיר לא הייתה שירה, כי רוח המשורר נעלמה. הנעליים, כמו כל מי שעושה את עבודתו כראוי, יכלו לטפל רק בדבר אחד בכל פעם. הוא רצה להיות משורר, והיה משורר. עכשיו רצה להיות ציפור עליזה ומצייצת, וכשהפך לציפור, פסקו מיד התכונות הקודמות. "זה באמת נעים למדי," אמר. "כל היום אני יושב במשרד בין ניירות החוק היבשים ביותר, ובלילה אני עף בחלומי כעפרוני בגנים של פרדריקסברג. אפשר באמת לכתוב על זה קומדיה יפה מאוד." עכשיו ריפרף מטה אל הדשא, הפנה את ראשו בחן לכל עבר, ובמקורו ניקר בגבעולי העשב הגמישים, שבהשוואה לגודלו עכשיו נראו מלכותיים כמו ענפי הדקל של צפון אפריקה.
לרוע המזל, ההנאה נמשכה רק רגע. עד מהרה כיסה לילה שחור את הנלהב שלנו, ששכח לגמרי את תפקידו כלבלר במשרד המשטרה. נדמה שחפץ עצום הושלך עליו. זה היה כובע גדול של שעוונית, שנער מלחים מן הרציף השליך על הציפור המפרפרת. יד גסה פילסה את דרכה בזהירות מתחת לשוליים הרחבים, ותפסה את הלבלר בגבו ובכנפיו. ברגע הבהלה הראשון קרא, אמנם, בקול רם ככל שיכול: "נבל קטן וחצוף! אני לבלר במשרד המשטרה, ואתה יודע שאסור להעליב איש מאנשי המשטרה בלי לקבל עונש. וחוץ מזה, פרחח חסר תועלת שכמוך, אסור בהחלט לצוד ציפורים בגנים המלכותיים של פרדריקסברג. אבל המדים הכחולים שלך מסגירים מאיפה אתה בא." אבל הנאום היפה הזה נשמע לנער המלחים הבלתי מחונך כמו "פיפי־פי" בלבד. הוא נתן לציפור הרעשנית מכה על המקור, והמשיך ללכת.
עד מהרה פגשו אותו שני תלמידים מהכיתה העליונה, כלומר מבחינת גובהם, כי מבחינת הלמידה היו בכיתה הנמוכה ביותר בבית הספר, והם קנו את הציפור הטיפשה. וכך הגיע הלבלר לקופנהגן כאורח, או ליתר דיוק כאסיר, של משפחה שגרה ברחוב גותר.
"טוב שאני חולם," אמר הלבלר, "אחרת הייתי באמת כועס. קודם הייתי משורר, ועכשיו נמכרתי בכמה פרוטות כעפרוני. בלי ספק זה הטבע הפיוטי הארור שגלגל אותי ליצור קטן ומסכן ותמים כזה. זה באמת מעורר רחמים, במיוחד כשנופלים לידיו של נבל קטן שמומחה בכל מיני אכזריות לבעלי חיים. כל מה שהייתי רוצה לדעת הוא איך ייגמר הסיפור."
שני התלמידים, שעכשיו היו הבעלים של הלבלר המגולגל, נשאו אותו לחדר אלגנטי. גבירה שמנה ומכובדת קיבלה את פניהם בחיוך, אבל הביעה אי־שביעות רצון רבה מכך שציפור שדה פשוטה, כפי שקראה לעפרוני, תופיע בחברה מכובדת כל כך. אבל להיום, אמרה, תרשה זאת, ועליהם לסגור אותו בכלוב הריק שעמד בחלון. "אולי הוא ישעשע את פולי הטוב שלי," הוסיפה הגבירה, והביטה בחיוך נדיב בתוכי ירוק וגדול שהתנדנד הלוך ושוב בנוחות רבה בטבעת שלו, בתוך כלוב מפואר של חוטי פליז. "היום יום ההולדת של פולי," אמרה בתמימות טיפשית, "וציפור השדה החומה הקטנה צריכה לאחל לו מזל טוב."
אדון פולי לא השמיע אף הברה בתשובה, אלא התנדנד הלוך ושוב בהתנשאות מכובדת. ואילו כנרית יפה, צהובה כמו זהב, שהובאה לא מזמן ממולדתה השטופת שמש והריחנית, התחילה לשיר בקול.
"יצור רעשני! תשתקי כבר!" צרחה בעלת הבית, וכיסתה את הכלוב בממחטה לבנה רקומה.
"ציף, ציף!" נאנחה הכנרית. "זו הייתה סופת שלג נוראה." ונאנחה שוב, ושתקה.
הלבלר, או, כפי שאמרה הגבירה, ציפור השדה החומה, הוכנס לכלוב קטן, סמוך לכנרית ולא רחוק מ"פולי הטוב שלי". הצלילים האנושיים היחידים שהתוכי ידע לצרוח היו: "בואו, נהיה בני אדם!" כל השאר שאמר היה בלתי מובן לכולם, כמו ציוץ הכנרית, חוץ מללבלר, שעכשיו היה גם הוא ציפור. הוא הבין את חברו היטב.
"עפתי מתחת לדקלים הירוקים ולעצי השקד הפורחים," שרה הכנרית. "עפתי מסביב, עם אחיי ואחיותיי, מעל הפרחים היפים, ומעל האגמים הצלולים כזכוכית, שבהם הנהנו אליי צמחי המים הבהירים מלמטה. שם גם ראיתי הרבה תוכים לבושים בהדר, שסיפרו את הסיפורים המצחיקים ביותר ואת האגדות הפרועות ביותר בלי סוף."
"הו! אלה היו ציפורים גסות," ענה התוכי. "לא היה להן שום חינוך, והן דיברו על כל מה שעלה בראשן. אם גבירתי וכל ידידיה יכולים לצחוק על מה שאני אומר, כך תוכלי גם את, נדמה לי. זה פגם גדול לא להבין עניין במה שנבון או משעשע. בואו, נהיה בני אדם."
"אח, אין לך שום זיכרון של אהבה לעלמות המקסימות שרקדו תחת האוהלים הפרושים, ליד הפרחים הבהירים והריחניים? אינך זוכר עוד את הפירות המתוקים ואת המיץ המצנן שבצמחי הבר של מולדתנו שלא תישכח לעולם?" אמרה התושבת לשעבר של האיים הקנריים, והמשיכה בשיר ההלל שלה.
"הו, כן," אמר התוכי, "אבל מצבי כאן טוב בהרבה. מאכילים אותי היטב, ומתייחסים אליי בידידות. אני יודע שאני בחור נבון, וזה כל מה שאיכפת לי. בואו, נהיה בני אדם. את בעלת טבע פיוטי, כפי שקוראים לזה. אני, לעומת זאת, בעל ידע עמוק ושנינות שאינה נגמרת. לך יש גאונות, אבל שיקול דעת צלול ורגוע אינו ממריא לגבהים כאלה ואינו משמיע צלילים טבעיים רמים כאלה. בגלל זה כיסו אותך. לי הם לעולם לא עושים דבר כזה, כי אני עולה יותר. חוץ מזה, הם פוחדים מהמקור שלי, ותמיד יש לי תשובה שנונה מוכנה. בואו, נהיה בני אדם!"
"הו ארץ הולדתי החמה והמתובלת," שרה הכנרית, "אשיר על סוכותייך הירוקות הכהות, על המפרצים השקטים שבהם הענפים התלויים מנשקים את פני המים. אשיר על שמחתם של כל אחיי ואחיותיי, שם שהקקטוס צומח בשפע פרוע."
"חסכי מאיתנו את הקינות שלך," אמר התוכי בצחקוק. "דברי מוטב על משהו שאפשר לצחוק עליו מכל הלב. הצחוק הוא סימן שאינו מטעה לדרגה הגבוהה ביותר של התפתחות הרוח. האם כלב או סוס יכולים לצחוק? לא, אבל הם יכולים לבכות. מתנת הצחוק ניתנה רק לאדם. הה! הה! הה!" צרח פולי, והוסיף את השנינה הקבועה שלו: "בואו, נהיה בני אדם!"
"ציפור אפורה קטנה ומסכנה מדנמרק," אמרה הכנרית, "גם אותך תפסו. ביערות שלך בוודאי קר מאוד, אבל שם לפחות יש את נשימת החירות. לכן עופי משם. בחיפזון שכחו לסגור את הכלוב שלך, והחלון העליון פתוח. עופי, ידידתי, עופי משם. היי שלום!"
מתוך אינסטינקט ציית הלבלר. בכמה משיכות כנפיים יצא מן הכלוב. אבל באותו רגע התחילה לחרוק הדלת, שהייתה רק פתוחה למחצה ושהובילה לחדר הסמוך, ובגמישות ובזחילה נכנס לחדר החתול הגדול והתחיל לרדוף אחריו. הכנרית המבוהלת פרפרה בכלובה, התוכי נפנף בכנפיו וצעק: "בואו, נהיה בני אדם!" הלבלר הרגיש פחד מוות, ועף דרך החלון, הרחק מעל הבתים והרחובות. לבסוף נאלץ לנוח מעט.
בבית השכן היה משהו מוכר. חלון עמד פתוח, והוא עף פנימה. זה היה החדר שלו. הוא נחת על השולחן.
"בואו, נהיה בני אדם!" אמר, ובלי משים חיקה את פטפוט התוכי. ובאותו רגע היה שוב לבלר, אבל הוא ישב באמצע השולחן.
"שמיים, עזרו לי!" קרא. "איך הגעתי לכאן למעלה, ועוד שקוע כל כך בשינה? בסופו של דבר, זה היה חלום לא נעים ומרגיז מאוד שרדף אותי! כל הסיפור הזה הוא רק שטות טיפשית!"