למחרת, מוקדם בבוקר, בזמן שהלבלר עוד שכב במיטה, דפק מישהו על דלתו. זה היה שכנו, סטודנט צעיר לתאולוגיה שגר באותה קומה. הוא נכנס.
"השאל לי את הערדלים שלך," אמר. "רטוב כל כך בגינה, אף שהשמש מאירה בצורה מזמינה כל כך. הייתי רוצה לצאת קצת."
הוא קיבל את הערדלים, ועד מהרה כבר היה למטה בגינה קטנטנה, שבה, בין שתי חומות ענקיות, עמדו עץ שזיף ועץ תפוח. אפילו גינה קטנה כזאת נחשבה בבירה קופנהגן למותרות גדולים.
הצעיר התהלך הלוך ושוב בשבילים הצרים, ככל שאפשרו הגבולות הקבועים. השעון צלצל שש, ומבחוץ נשמעה קרן הדואר של נער הדואר.
"לנסוע! לנסוע!" קרא, כשזיכרונות כואבים ונלהבים מאוד גברו עליו. "זה הדבר המאושר ביותר בעולם! זו המטרה הנעלה ביותר של כל משאלותיי! אז סוף סוף תשכך אי־המנוחה המייסרת שהורסת את קיומי! אבל זה צריך להיות רחוק, רחוק מאוד! הייתי רוצה לראות את שווייץ המפוארת, הייתי נוסע לאיטליה, ו..."
טוב שכוחם של הערדלים פעל מיד, כמו ברק במחסן אבק שריפה, אחרת היה האיש המסכן, עם משאלותיו המוגזמות, נוסע בעולם יותר מדי, גם בשבילו וגם בשבילנו. בקיצור, הוא נסע. הוא היה באמצע שווייץ, אבל דחוס עם עוד שמונה נוסעים בתוך כרכרת דואר שחורקת לנצח. ראשו כאב עד שכמעט התפצל, צווארו העייף בקושי נשא את המשא הכבד, ורגליו, הלחוצות במגפיו המענים, התנפחו נורא. הוא היה במצב שבין שינה לערות, מסוכסך עם עצמו, עם חבריו לנסיעה, עם הארץ ועם השלטון. בכיסו הימני היה מכתב האשראי שלו, בכיס השמאלי הדרכון שלו, ובארנק עור קטן, תפור בזהירות בחזית הווסט שלו, כמה מטבעות זהב כפולים. כל חלום הודיע שאחד מן החפצים היקרים האלה אבד, ולכן קפץ כמו בקדחת, והתנועה הראשונה שעשתה ידו שרטטה משולש קסום מן הכיס הימני אל השמאלי, ואחר כך למעלה אל החזה, כדי למשש אם כולם בטוחים. מן הגג שבתוך הכרכרה השתלשלו מטריות, מקלות הליכה, כובעים ועוד חפצים שונים, והסתירו את הנוף, שהיה מרשים במיוחד. עכשיו ניסה ככל יכולתו לגרש את מצב רוחו הקודר, שנגרם רק מנסיבות חיצוניות ומקריות, ולינוק מחיק הטבע את חלב ההנאה האנושית הטהורה ביותר.
גדול, חגיגי ואפל היה כל הנוף מסביב. יערות האורנים הענקיים על הצוקים המחודדים נראו כמעט כמו גבשושיות קטנות של אברש, צבועים בצבע העננים שמסביב. התחיל לרדת שלג, ורוח קרה נשבה ושאגה כאילו היא מחפשת כלה.
"אוף!" נאנח. "לו רק היינו בצד השני של האלפים, אז היה לנו קיץ, ויכולתי לפדות את מכתבי האשראי שלי. החרדה שאני מרגיש בגללם מונעת ממני ליהנות משווייץ. לו רק הייתי בצד השני!"
וכשאמר זאת, היה בצד השני, באיטליה, בין פירנצה לרומא. אגם טרזימנו, מואר בשמש הערב, שכב כמו זהב לוהט בין רכסי ההרים הכחולים הכהים. כאן, במקום שבו הביס חניבעל את פלמיניוס, אחזו עכשיו הנהרות זה בזה בזרועותיהם הירוקות. ילדים נהדרים, עירומים למחצה, רעו עדר של חזירים שחורים מתחת לחורשת עצי דפנה ריחניים, ממש בצד הדרך. אילו יכולנו לתאר את התמונה שאין דומה לה כראוי, היה כל אחד קורא: "איטליה היפה, שאין כמותה!" אבל לא הסטודנט הצעיר אמר זאת, ולא אף אחד מחבריו הרוטנים בכרכרת העגלון.
הזבובים והיתושים הארסיים התגודדו סביבם באלפים. לשווא נפנפו בענפי הדס כמו משוגעים, אוכלוסיית החרקים החצופה לא חדלה לעקוץ, ולא היה בכרכרה הדחוסה אדם אחד שפניו לא היו נפוחות ופצועות מעקיצותיהם הרעבות. הסוסים המסכנים, שעונו כמעט עד מוות, סבלו יותר מכולם ממכה מצרית של ממש זו. הזבובים נחתו עליהם בנחילים גדולים ומגעילים, ואם העגלון ירד וגירד אותם, בקושי עברה דקה עד שחזרו. עכשיו שקעה השמש. קור מקפיא, אם כי קצר, חלחל בכל הבריאה. זה היה כמו משב נורא היוצא ממערת קבורה ביום קיץ חם. אבל מסביב שמרו ההרים על אותו גוון ירוק נפלא שאנחנו רואים בכמה תמונות ישנות, ושאם לא ראינו משחק צבעים דומה בדרום, אנחנו מכריזים מיד שהוא לא טבעי. זה היה מראה נהדר, אבל הבטן הייתה ריקה, הגוף עייף, וכל מה שהלב דאג לו והשתוקק אליו היה מקום לינה טוב. אבל איך יהיה? לזה ציפו בחרדה רבה הרבה יותר מאשר לקסמי הטבע, שנפרשו בכל מקום בשפע כזה.
הדרך הובילה דרך מטע זיתים, ושם עמד הפונדק הבודד. עשרה או שנים עשר קבצנים נכים חנו בחוץ. הבריא שבהם דמה, אם להשתמש בביטוי של מאריאט, ל"בנו הבכור של הרעב כשהגיע לבגרות". האחרים היו עיוורים, או שרגליהם היו יבשות והם זחלו על ידיהם, או שזרועותיהם היו יבשות וידיהם בלי אצבעות. זה היה העוני האומלל ביותר, עטוף בסמרטוטים המלוכלכים ביותר. "אקסלנצה, מיזרבילי! הוד מעלתך, אומללים!" נאנחו, והושיטו את איבריהם המעוותים לראווה. אפילו בעלת הפונדק, יחפה, בשיער לא מסורק ובשמלה בצבע מפוקפק, קיבלה את האורחים ברטינה. הדלתות נסגרו בלולאה של חוט, רצפת החדרים הייתה מרוצפת אבנים שחציין נעקרו, עטלפים ריפרפו בפראות סביב התקרה, ובאשר לריח שם... לא, את זה אי אפשר לתאר.
"מוטב שתערכו את השולחן למטה באורווה," אמר אחד הנוסעים. "שם, לפחות, יודעים מה נושמים."
את החלונות פתחו מהר, כדי להכניס מעט אוויר צח. אבל מהר יותר מן הרוח נדחקו פנימה הזרועות היבשות והחיוורות של הקבצנים, בליווי היבבה הנצחית: "מיזרבילי, מיזרבילי, אקסלנצה!" על הקירות נראו אין ספור כתובות, כתובות כמעט בכל שפות אירופה, חלקן בחרוזים וחלקן בפרוזה, ורובן לא שיבחו במיוחד את "בלה איטליה", איטליה היפה.
הארוחה הוגשה. היא כללה מרק של מים מלוחים, מתובל בפלפל ובשמן מעופש. המרכיב האחרון שיחק תפקיד בולט מאוד בסלט. ביצים ישנות וכרבולות תרנגול צלויות היו המנה העיקרית של הסעודה. אפילו ליין היה טעם מגעיל: הוא היה כמו שיקוי רפואי.
בלילה הוצמדו המזוודות ושאר חפצי הנוסעים אל הדלתות הרעועות. אחד הנוסעים שמר בזמן שהאחרים ישנו. השומר היה הסטודנט הצעיר שלנו. כמה מחניק היה בחדר! החום היה כבד עד חנק, היתושים זמזמו ועקצו בלי הפסקה, וה"מיזרבילי" שבחוץ ייבבו וגנחו בשנתם.
"לנסוע היה נעים למדי," אמר בגניחה, "לו רק לא היה לאדם גוף, או לו יכול היה לשלוח אותו לנוח בזמן שהרוח ממשיכה במסעה בלי מפריע, לאן שהקול הפנימי יקרא לה. לכל מקום שאני הולך רודפת אחריי תשוקה שאי אפשר להשביע, שאיני יכול להסביר לעצמי, ושקורעת את לבי. אני רוצה משהו טוב יותר ממה שישנו, ממה שחולף ברגע. אבל מה הוא, והיכן אפשר למצוא אותו? ובכל זאת, אני יודע בעצם מה אני רוצה. הו! מאושר מאוד הייתי, לו רק יכולתי להגיע למטרה אחת, להגיע אל המאושרת מכולן!"
וכשאמר את המילה, היה שוב בביתו. הווילונות הלבנים הארוכים היו תלויים על החלונות, ובאמצע הרצפה עמד ארון המתים השחור. בתוכו שכב הוא, בשנת המוות. משאלתו התמלאה: הגוף נח, והרוח המשיכה במסעה בלי מפריע. "אל יחשוב אדם את עצמו למאושר לפני סוף ימיו," אמר סולון, והנה הוכחה חדשה ומבריקה לחוכמת הפתגם העתיק.
כל גופה היא ספינקס של חיי הנצח. גם כאן, על הארון השחור, לא נתן לנו הספינקס שום תשובה על מה שכתב לפני יומיים מי ששכב בתוכו:
"הו מוות אדיר! שתיקתך אינה מלמדת דבר,
אתה רק מוביל אל שפת הקבר הקרוב;
האם נשבר עכשיו סולם מחשבותיי?
האם במקום לעלות אני רק שוקע?
את צערנו הכבד ביותר העולם לרוב אינו רואה,
את כאבנו החד ביותר אנו מסתירים מעיני זרים:
ולסובל לא נשאר דבר
מלבד התל הירוק המונח מעל הארון."
שתי דמויות נעו בחדר. את שתיהן הכרנו: הייתה זו פיית הדאגה ושליחת המזל. שתיהן התכופפו מעל המת.
"את רואה עכשיו," אמרה הדאגה, "איזה אושר הביאו הערדלים שלך לבני האדם?"
"לזה, לפחות, שישן כאן, הם הביאו ברכה שאינה כלה," ענתה האחרת.
"אה לא!" השיבה הדאגה. "הוא הלך מעצמו, ולא נקרא ללכת. כוחות רוחו כאן למטה לא היו חזקים מספיק כדי להגיע אל האוצרות שמעבר לחיים האלה, שגורלו קבע שישיג. עכשיו אעשה לו חסד."
והיא לקחה את הערדלים מרגליו. שנת המוות שלו הסתיימה, ומי שנקרא כך בחזרה אל החיים קם ממשכבו הנורא במלוא כוח נעוריו. הדאגה נעלמה, ואיתה הערדלים. בלי ספק לקחה אותם לעצמה, כדי לשמור אותם לנצח נצחים.