ובכן, נתחיל. כשנגיע לסוף הסיפור, נדע יותר ממה שאנחנו יודעים עכשיו. אבל קודם, נתחיל.
היה היה פעם שדון רשע, ובאמת היה השובב והמזיק מכל השדונים. יום אחד היה במצב רוח טוב מאוד, כי עשה מראה שהיה לה כוח מיוחד: כל מה שהיה טוב ויפה ונשקף בה, נראה בה דל ונקלה, ואילו מה שהיה חסר ערך ומכוער, נראה בה מוגדל, ומכוער עוד יותר. במראה הזאת נראו הנופים היפים ביותר כמו תרד מבושל, והאנשים הטובים ביותר הפכו למפלצות, או שנראו כאילו הם עומדים על ראשם. פניהם עוותו כל כך שאי אפשר היה לזהות אותם, ואם היה למישהו נמש, אפשר היה להיות בטוח שהוא יוגדל ויתפשט על האף ועל הפה גם יחד.
"זה כיף נהדר!" אמר השדון. אם עברה במוחו של אדם מחשבה טובה, נראה במראה חיוך מעוות, והשדון צחק מכל הלב על התגלית הפיקחית שלו. כל השדונים הקטנים שלמדו בבית הספר שלו, כי היה לו בית ספר לשדונים, סיפרו זה לזה שקרה נס, ושרק עכשיו, כך חשבו, אפשר יהיה לראות איך העולם נראה באמת. הם התרוצצו עם המראה, ולבסוף לא הייתה ארץ ולא היה אדם שלא נראו מעוותים במראה. אז חשבו שיעופו אל השמיים ויעשו שם בדיחה. ככל שעפו גבוה יותר עם המראה, כך העוותה את פניה בחיוך נורא יותר. בקושי יכלו להחזיק בה. גבוה וגבוה עוד יותר עפו, קרוב וקרוב יותר אל הכוכבים, ופתאום רעדה המראה כל כך מרוב צחוק מעוות, שעפה מידיהם ונפלה לארץ, ושם התנפצה למאה מיליון רסיסים, ויותר. ועכשיו עשתה רע הרבה יותר מקודם. כי כמה מן הרסיסים האלה היו בקושי גדולים כגרגר חול, והם עפו בעולם הרחב, וכשנכנסו לעיניהם של אנשים, נשארו שם. ואז ראו האנשים הכול הפוך, או שהיה להם עין רק לרע. זה קרה משום שלרסיס הקטן ביותר היה אותו כוח שהיה למראה כולה. כמה אנשים אפילו קיבלו רסיס בלב, ואז זה היה מצמרר, כי לבם נעשה כמו גוש קרח. כמה מן השברים היו גדולים כל כך, שהשתמשו בהם כזגוגיות לחלונות, ודרכם אי אפשר היה לראות את החברים. שברים אחרים הוכנסו למשקפיים, וזה היה עניין עצוב כשאנשים הרכיבו את משקפיהם כדי לראות היטב ונכון. אז צחק השדון הרשע עד שכמעט נחנק, כי כל זה שעשע אותו מאוד. הרסיסים הדקים עוד עפו באוויר, ועכשיו נשמע מה קרה אחר כך.